בננות - בלוגים / מוטי לקסמן / פרשת בראשית, בריאה וקיום
יהדות, יצירה, אדם
  • מוטי לקסמן

    קורא חושב, יוצר על יהדות ועל בני אנוש שנוצרו בצלם אלוהים. בעל שני תארי מוסמך: סוציולוגיה, מקרא.

פרשת בראשית, בריאה וקיום

פרשת בראשית, בריאה וקיום / מוטי לקסמן, כג בתשרי תשע"ב
יהודי המתפלל מכיר וודאי היטב את ברכת "יוצר אור" הנאמרת בתפילת שחרית, מידי בוקר: "וּבְטוּבו מְחַדֵּשׁ בְּכָל יום תָּמִיד מַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית. 'מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ'[א] ."[ב].
ברכת תודה ליוצר העולם.
אכן, חשוב להודות.
אבל, ברכה זו, ליתר דיוק האמירה,"מְחַדֵּשׁ בְּכָל יום תָּמִיד מַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית", עשויה לעורר קושי בפרשת השבוע, פרשת בראשית.
פרשת בראשית נפתחת בבריאת העולם ומלואו, במשך שישה ימי יצירה.
בסיכום כל יום בריאה, מוצהר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" ולסיכום הבריאה ביום שישי, בא נברא גם האדם: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" [ג], מוצהר, "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" [ד].
כמעט כמו התשובה לשאלה, "מה נשמע?", "הכל טוב".
התפיסה המבוטאת בפרק א בבראשית היא שאלהים ברא את העולם באופן המיטבי שלו.
אם זו היא היצירה המיטבית, לשם מה צריך היהודי לברך, בכל שחרית יום: "מְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית".
האם תפיסת האלוהים אינה מניחה בריאה המתקיימת לדורות, לשם מה הברכה על חידוש מתמיד של הבריאה?
האין זה משנה את תפיסת המוחלטוּת של האלוהים?
אותה שאלה יכולה להישאל גם להמשך פרשת בראשית.
מפרק ב מתואר תהליך אחר של יצירת העולם והאדם, אדם וחווה, שבסיומו, "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" [ה]. כלומר, אין דרך חזרה!
בפרק א מתואר האדם כיציר הבריאה [ו], הוא נברא "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים".
מפרק ב בחומש בראשית מתואר אדם שמאכזב את האלוהים הוא מגורש אל העולם המוחשי. בעולם זה, בהמשך, גם יחול הרצח הראשון: "וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ [ז]."
ובכן, לפי תפיסה זו, תוצאת הבריאה אינה עולם, אינה מציאות אותם אפשר לכנות "טוֹב מְאֹד" גם לא "טוֹב", למרות המתואר בבראשית, פרק א.
סתירה? תפיסה אחרת?
בפרשנות מציעים מספר הבנות לכך.
"בתחילה קצר במקצת דברים עכשיו חוזר ומפרש היאך נעשו" [ח]. כלומר, פרק א מתאר את הבריאה רק בראשי-פרקים, מפרק ב מתוארים תהליכי הבריאה עצמם.
גישה אחרת מבינה בשמות האלוהים השונים, בפרק א ופרק ב, שיקוף שתיים ממידותיו של האל: מידת הדין ומידת הרחמים [ט].
גישה אחרת, גישה מחקרית, רואה בחומש לקט של כתובים ממקורות שונים, כך פרק א משויך למקור האלוהיסטי, ואילו פרק ב [י] משויך למקור היהוויסטי [יא].
כבוד כל הגישות האלה במקומן מונח, אבל אם נשים לב, נראה שכל הגישות האלה אינן מתארות רצף והרמוניה בין הכתוב בפרק א ומפרק ב.
בואו ננסה הבנה אחרת.
תיאור הבריאה הראשון משדר הצהרה של נוסחתיות- טקסית. תיאור הבריאה השני מעלה תמונה של חיי יום- יום במציאות של העולם.
נקודת התחלה ותפקוד שוטף.
האם זה לא מוכר?
נבדוק מספר היבטים.
קבלת התורה
טקסיות רבה ומפוארת, כולל הצהרת נאמנות מוחלטת [יב]!
אבל, במבחן הציפייה הראשון למשה שירד מהר סיני, מאבד העם את כל הטקסיות, שוכח את הצהרת הנאמנות ודורש ישות מנהיגותית חדשה, עגל זהב בא לעולם [יג].
במבחן נאמנות נוסף חוזר ומופיע הספק הגדול [יד].
הקמת מדינה
כ"ט בנובמבר 1947, היום בו נתקבלה באו"ם החלטה על הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. בני העם המאזינים לקולות, זועקים בשמחה מתפרצת, ומאמינים בוודאי בהתגשמות חלום [טו].
מדינת ישראל קמה, והוצהרה מגילת העצמאות.
האמנם המדינה מתנהלת מאז על-פי אותה התרוממות הרוח ואותן ציפיות?
נישואין
מחשבה רבה, תכנון מדוקדק ומשאבים רבים מושקעים בחתונה.
בטקס החתונה פאר, הדר ושמחה רבה, גם הצהרות חגיגיות על בית אהבה חדש.
ובחיי היום-יום, כמה מהפאר, מהשמחה וגם מהצהרות האהבה אכן מתממשים במציאות?
שלוש דוגמאות [טז] אלה משקפות את ההבדל בין נקודת התחלה טקסית ומפוארת, לבין המשך של חיי יום-יום, בהם לא פעם נעלמים ההוד, ההדר גם הסיסמאות.
אין בדברים אלה להמעיט בחשיבות טקס ייסוד של קשר או מציאות חברתי חדשה.
להיפך, טקס צריך להיות טקסי, מעורר תחושת שמחה.
זה נחמד, גם נעים שיש טקס ייסוד או פתיחה נאה, מרשים ומשמח.
אכן, נקודת ההתחלה, נקודת המוצא ערכן במקומן, אבל לא הן קובעות את המשך זרימת הקשר או המציאות החברתית שנוצרה.
אחריות ורגישות רבים יותר צריך להפנות לחיי היום-יום.
לפי תפיסה זו, שני תיאורי הבריאה בחומש בראשית אינם סותרים אלא אפשר להבינם כתיאור רצף של היוצרות העולם.
שלב ראשון הוא טקס מרשים בפתיחה.
שלב שני, חיי יום-יום במציאות הזורמת.
חכמים היו מנסחי התפילה שהם לא הסתפקו בהודיה על בריאת העולם, אלא הוסיפה ברכה-ציפייה ל-"מְחַדֵּשׁ בְּכָל יום תָּמִיד מַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית".
זה מבחנו החשוב, והמשמעותי ביותר של האדם שבְּצֶלֶם אֱלֹהִים נברא.
<> 
הבהרות ומראה מקום
א. תהלים קד, כד.
ב. ברכת "יוצר אור", הברכה הראשונה לפני קריאת שמע, בתפילת שחרית.
ג. בראשית א, כז.
ד. בראשית א, לא.
ה. בראשית ג, כד.
ו. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, כו).
ז. בראשית ד, ח.
ח. חזקוני לבראשית ב, ד.
ט. "ויזכור אלהים – זה השם מדת הדין הוא, […] ויאמר ה' […] והוא שם מדת רחמים" (רש"י לבראשית ח, א).
י. מבראשית ב, ד.
יא. לפי תיאוריה ביקורתית זו, יש ארבע תעודות ראשיות: התעודה היהוויסטית (J), התעודה האלוהיסטית (E) [שתיהן קדומות, ונערכו בערך במאה העשירית לפני הספירה; התעודה המשנה-תורתית, בעיקר בספר דברים (D) וספר תורת כוהנים (P).
גשר, מפעלים חינוכיים, http://lib.cet.ac.il/pages/sub.asp?item=12756&page=2&rel=1
יב. "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. […] וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד. וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט, טז–יט).
ואז מושמעים עשרת הדיברות, בקולו הישיר של אלוהים (כ, א–יג).
והעם מקבל בחגיגיות רבה: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז).
יג. שמות לב, א–ו.
יד. "וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ב–ד).
טו. "כל ההמון הגדול הזה כמו התאבן שםבדומיית לילה מפחידה, כאילו אינם בני אדם אמיתיים כי אם מאות צלליות כהות מצוירותעל פני יריעת החושך המהבהב. כאילו מתו כולם בעמידה. לא דיבור לא שיעול ולא מדרךנעל. יתוש לא זמזם שם.
[…] וכעבור רגע שוב הייתי על כתפיאבא, והוא, אבי המשכיל מאוד, המנומס, עמד שם וצעק בכל קולו, לא מילים, לא משחקימילים, לא סיסמאות ציונות ולא קריאת גיל כי אם צעקה ארוכה עירומה כמו לפני שהמציאואת המילים… אבי לא שתק אלא נתן את כל קולו בצעקתו הארוכה עד קצה קיבול ריאותיואאאאההה וכשאזל לו האוויר שאף שוב, כטובע, והמשיך וצעק האיש הזה שרצה להיות פרופסורדגול וגם ראוי היה ועכשיו הוא היה כולו רק אאאאההה" (עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, ירושלים 2006).
טז. ניתן להוסיף דוגמאות רבות כרצונך.
 
שתי פנים של אותה
 
אבל, חשוב, הרבה יותר
 
 
 
 
רש"י בראשית פרק ח פסוק א
 
תהלים פרק סח
(כ) בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה:
 
תהלים פרק נא
 
(יב) לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי:
מלאכי פרק ב
 
(י) הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ:
 
תהלים פרק קד
 
(ל) תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה:

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למוטי לקסמן