בננות - בלוגים / מוטי לקסמן / פרשת מסעי: מוצאיהם למסעיהם ומסעיהם למוצאיהם
יהדות, יצירה, אדם
  • מוטי לקסמן

    קורא חושב, יוצר על יהדות ועל בני אנוש שנוצרו בצלם אלוהים. בעל שני תארי מוסמך: סוציולוגיה, מקרא.

פרשת מסעי: מוצאיהם למסעיהם ומסעיהם למוצאיהם

פרשת מַסְעֵי: מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם ומַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם / מוטי לקסמן, תשע"א
   "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" [1], דברים אלה: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" [2]. 
משה מפרט את כל "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם".
   זו הפתיחה לפרשת השבוע, פרשת "מַסְעֵי", מעין רשימת מלאי או, אם תרצו, סיכום תהליך.
בהמשך מופיעה רשימה ארוכה ומפורטת של התחנות שבני ישראל עברו מצאתם ממצרים "וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס" ועד הגיעם אל מול ארץ כנען הארץ המובטחת: "וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים בְּעַרְבֹת מוֹאָב" [3], צעד אחד לפני מעברם את הירדן מערבה [4].
הרשימה אמנם אינה זהה בכל לתחנות הנדודים של בני –ישראל, אבל כללית המסלול דומה [5].
לשם מה?
   "למה נכתבו המסעות הללו?", שואל רש"י [6].
אברבנאל מפרט יותר ושואל: "מה צורך היה בספור המסעות האלה במקום הזה, והלא כבר נכתבו בתורה כל אחד במקומו ומה התועלת בזכרונם כלם יחד?" [7].
   תשובה אחת יכולה להיות מהיבט פסיכולוגי. זוהי הפרשה החותמת את חומש במדבר, וגם את הנדידה ואת השהות במדבר במשך ארבעים שנה; בני ישראל עומדים בפני חציית הירדן לארץ כנען [8].
משה לא יעבור את הירדן, הוא על הסף, זו עת סיכומים.
"להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר […] נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות" [9], לבני ישראל היו גם שנים של מנוחה בין נדידה לנדידה.
   אלוהים, לא רק שלא טלטל את בני ישראל אלא עשה להם ניסים רבים בעצם התנהלותם במדבר: "הצורך להזכיר המסעים גדול מאד, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזיבם השומע. ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאת המן בכל יום, והם מקומות רחוקות מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, […] וחזק אלה האותות כולם בזכרון המסעות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה" [10].
   באופן דומה, אבל מעט ציורי יותר: "ועוד שלא היה בטבע האדם שיחיה שם אפילו יום אחד כל שכן עם כובד אנשים ונשים וטף שעמדו שם ארבעים שנה, […] וכדי לחזק אמונה זו בלבבות באה התורה והאריכה בספור המסעות שעשו שהיו בין כלן ארבעים ושנים מסעות, ורצתה להזכירם בשמם כי יש בסיפורם תועלות רבות לשעה ולדורות, שיתפרסם הפלא הגדול לשעה בין העמים שבאותו הדור אשר שמעו את שמע מצרים והיו יודעים קצת מהמקומות שאין בטבע האדם לחיות שם, ועוד שיתפרסם גם כן לדורות הבאים אשר לא ראו הענין ותהיה האמונה קבועה בלבם באותם הדורות שראו, ויספרו זה לבניהם, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון, איך עמדו ישראל שם לא בדרך הטבע רק בדרך הנס, וכן כל מעשיהם היו בדרך הנס" [11].
   פרשנויות אלה קובעות, שמטרת מניית תחנות המסע. היא: חיזוק האמונה באלוהים.
נדודי ישראל במדבר, והניסים שליוו אותם הם אות לאמינות אלוהים ולכוחו. זכירתם המתמדת היא בסיס חשוב לאמונה.
   ברשותך, נעלה כוון נוסף: נתחיל בקריאה.
המשורר היווני קונסטנדינוס קוואפיס, שחי באלכסנדריה בשנים 1863-1933, כתב בין השאר [12]:
"כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה / שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד / מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא […] / כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה  / מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
[…] שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד. / […] / וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה  / כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ / מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת. / שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן // עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ. / אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר. / אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ. / יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת. // וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה – לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה. / וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן, תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה [13].
   המשורר מבטא כאן אמת חשובה: יש ערך לעצם ההליכה בדרך ולהתנסויות בה.
התהליך חשוב לא פחות, לעתים יותר, מאשר התוצר המוגמר.
הנדידה אל המטרה חשובה מן המטרה עצמה. להיפך המגיע עלול להתאכזב.
   צריך רק לנדוד, רק ללכת?
הלא השכר על שמירת מצוות, היעד המרכזי לנדודים הוא: "וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח" אז למה לנדוד?
   הפסוקים הבאים מוכרים לך? –  "פתאום קם אדם בבוקר / ומרגיש כי הוא עם / ומתחיל ללכת" [14].
רק להתחיל ללכת ומיד מתווה עם?
לא. אם בני אדם מתחילים ללכת ונעצרים כדי לשבת לבטח. לא מתהווה עם.
להתחיל ללכת ולהמשיך ללכת, ללא הפסק…
   ישיבה לבטח, בבחינת הגענו ליעד, השגנו את המטרה, זהו אפשר לנוח – אינה יוצרת טוב.
כי אם הגענו ליעד למה אפשר עוד לשאוף?
"ישיבה לבטח" הביאה, בדרך-כלל לקיפאון ואף לדרדור [15].
ה"נדודים" הם בעצם בדיקה מתמדת של התנאים, של המטרות ושל הדרך.
   אמר הבעש"ט: "אין בכלל אלא מה שבפרט. כל מ"ב המסעות של בני ישראל מצויים גם אצל כל פרט ופרט, מיום היוולדו עד שובו לעולמו" [16].
דבר חשוב, אדם עבד שלושים, ארבעים שנה.
הלך, התרוצץ, נדד, הגיע לגמלאות.
אפשר לעצור, אפשר לנשום, הגיע זמן לנוח…
לא!
   מי ש"מתיישב לבטח" מקפיא מצב, מקפיא נוכחות, מקפיא תהליך, בעצם מקפיא את החיים.
לנדוד, לנדוד ברוח, במחשבה, בתפיסה – זה אומר: לבחון כל מצב, לצפות לבלתי צפוי, להסתגל לתנאים חדשים, להתחדש גם להמציא…
   האין זה מסר חשוב לחיים מפרשת מַסְעֵי: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" [17].
משה מתואר כאדם חכם.
על סף הכניסה לארץ הוא רושם את הנדודים, למען נזכור: הנדודים הם אלה שיצרו ועיצבו את העם.
ואם לא רוצים להתנוון ולשקוע צריך להמשיך לחפש, ליצור, צריך לנדוד בין מחשבות בין רעיונות בין מטרות.
נקודת המוצא מחוללת מסע,
המסע יוצר מציאות חדשה…
<><><><><> 
הבהרות ומראה מקום
[1] במדבר לג, א–ב.
[2] שם, ב.
[3] שם, מט.
[4] "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן" (במדבר לג, נא).
[5] מסעות בני ישראל במדבר מפורטים בפסוקים שונים, למשל: שמות יג, כ; יד, ב; טו, כז; יז, א; יט, ב. במדבר יב, טז; כא, י–יג; כב, א.
[6] אברבנאל, לבמדבר לג, השאלה הא'.
[7] אברבנאל, לבמדבר לג, השאלה הא'.
[8] אמנם לפנינו חומש נוסף, חומש דברים, אבל עיקרו דברי הפרידה של משה: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דברים א, א).
[9] רש"י לבמדבר לג, א.
[10] דעת הרמב"ם כפי שהיא מובאת בפרשנות הרמב"ן לבמדבר לג, א.
[11] רבינו בחיי לבמדבר לג, א, באופן דומה גם תולדות יצחק.
[12] הפנייה ראשונה לשיר מצאתי אצל: דוד אנסבכר, "הדרך חשובה לאפחות", אתר מעריב, 15/07/04.
[13] לפי התרגום של יורם ברונו בסקי.
[14] אמיר גלבוע, בבוקר בבוקר.
[15] כך היה בעבר, המלוכה בישראל הביאה דרדור מוסרי וערכי. ובימינו "הישיבה לבטח" לאחר מלחמת ששת הימים הביאה אותנו אל עברי פי הפחת של יום כיפור…
[16] אהרן יעקב גרינברג, עיטורי תורה, כרך חמישי, תל אביב תשנ"ו, עמ' 201.
[17] במדבר לג, ב.
 
 
 

4 תגובות

  1. עקיבא קונונוביץ

    מוטי, מאמרך עזר לי במסעי.נמשיך.

  2. מאמר יפה מאוד עם רלוונטיות לחיינו אהבתי את הקישורים השונים
    ועל חשיבות המסע והתנועה יש לי משפט יפה:
    אבן מתגלגלת לא מעלה אזוב
    הזרימה היא נשמת החיים

    • ואהבתי מאוד מאוד את פרשנותו של הבעל שם טוב, אכן 42 מסעות שעשו במדבר הם ארבעים ושניים מסעות פנימיים בנפש פנימה ארבעים ושתיים מדרגות ואבחנות רוחניות בכל תחנה השם סמלי ומעיד גם על ההתרחשות הנפשית, שקרתה בה לדוגמא התחנה קברות התאוה כמדומני
      על התאותנות שלהם לבשר
      ואצלנו גם

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למוטי לקסמן