בננות - בלוגים / מוטי לקסמן / פרשת צו, ושבת זכור: לשכוח את הרע והמכאיב
יהדות, יצירה, אדם
  • מוטי לקסמן

    קורא חושב, יוצר על יהדות ועל בני אנוש שנוצרו בצלם אלוהים. בעל שני תארי מוסמך: סוציולוגיה, מקרא.

פרשת צו, ושבת זכור: לשכוח את הרע והמכאיב

פרשת צו, ושבת זכור: לשכוח את הרע והמכאיב / מוטי לקסמן, תשע"א
הכל כתוב, ממש כתוב [1].
"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה […] כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר".
מה יעלה כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר?
"רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַה'"!
מקור הרֵיחַ הנִיחֹחַ הוא במטעמים העשויים "מִסֹּלֶת", "מכָּל הַלְּבֹנָה" ומוכנים כ"מֻרְבֶּכֶת תֻּפִינֵי פִּתִּים, עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה."
ממש מתכון מלא לקוסקוס ריחני.
ולכבוד הניחוח העולה באוויר צריכים להתמרק ולהתנקות היטב. "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם".
לגוף נקי מתאים לבוש היאה למעמד מלא הניחוח: "וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ", "כֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ. וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים. וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה".
ולהשלמת המצב "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא".
 
ממש מפואר ומלא ניחוח.
ובכל זאת, יש דבר מה שאינו נותן מנוח!
 
כי יש גם מן האדום, האדום הזה, מן האדום-האדום הזה ממש: "וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו". "וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית.  וַיַּקְרֵב אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן הַדָּם עַל תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב".
והאדום-האדום הזה הנוזל גם מתמרח הוא "מִבְּשַׂר זֶבַח" של "שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז" גם "פַּר", אפילו "הָאָיִל" וגם רמז "לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה".
 
האם זה משתלב, באופן כל כך פשוט, בניחוח???
 
אכן, קשה.
יש המציע: "ליל שבת קודש. אני עומד ודורש בענייני פרשת השבוע, פרשת ויקרא, בנושא הקורבנות […] "עניין הקורבן סוד גדול, נשגב מבינת אנוש", אני אומר, "ממש כמו הקרבת הנפש שלנו כאן ביישוב איתמר" [2].
"עניין הקורבן סוד גדול, נשגב מבינת אנוש"?!
עם כל הכבוד לדובר, אני, הקט, איני מבין בסודות ובנסתרות, גם לא מחפש אחריהם.
כי אם זה נשגב מבינת אנוש למה שאלאה את הגיגי על כך, לריק?
 
כאדם פשוט, אני מבין שהייתה תקופה לפני מאות ואלפי שנים. שנים בהן קרבן זבח היה דבר מקובל ונפוץ.
אבל, אפילו אז היו כאלה שהתנגדו, והיו שמחו ברעם קול אדיר: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" [3]. גם הנביא ישעיהו לא חסך שבטו מהם: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי" [4].
 
הנביא ישעיהו מוסיף ומדגיש: "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" [5].
שמואל וישעיהו לא חיפשו "סוד גדול, נשגב מבינת אנוש".
הם הבינו שהנתיב לטוב אינו ב"סוד גדול, נשגב מבינת אנוש" אלא באמונה פשוטה באלוהים הטוב ובעיקר בהתנהגות המוסרית.
 
והנה חג פורים עומד בפתח.
וגם לחג פורים שתי פנים, יש בו ניחוח שמח, שמח מאוד: "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה. לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר. וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב" [6].
ולא פחות חשוב, ואולי אפילו יותר: "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים" [7].
נהדר, לא כן?
 
אכן ניחוח מלבב ומשמח.
 
אבל, גם פה יש מן האדום, האדום ההוא: "וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן תָּלוּ. וַיִּקָּהֲלוּ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם. וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם" [8].
הרבה אדום זורם…
והשבת קרויה שבת זָכוֹר ובה – "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" [9].
וקיים הצו: "בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" [10].
למה אי אפשר לשכוח זאת?
האם מישהו יוכל להעיד מה בעצם "צריך" לזכור?
והרי נאמר מפורשות: "וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" [11].
וחזור והדגש: "בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה" [12].
אז, למה לעשות שבת שנקראת שבת זָכוֹר? ולמה לזכור ולהזכיר שוב ושוב את האדום-האדום הזה שזרם בשושן הבירה ובכל פרס ומדי?
ובאותה מידה, למה לחפש הסברים להווה של פרשיות קרבנות הזבח שנהגו אלפי שנים בעבר…
יש יגידו כפירה, אחרים ילחשו חוצפה…
מודה.
אני מוכן להיות אשם בחוצפה גם בכפירה בתקווה שאולי זה יעורר גם אותך לחייך לבני האדם ולעולם כולו בלב טוב, ובשמחה רבה.
ושנדע לשמוח באמת בחג הפורים וגם נערוך סעודה עליזה ומתוקה.
 
הבהרות ומראה מקום
[1] הציטוטים, שאין מראה מקום לידם; רובם חלקיים ולא תמיד לפי סדר הופעתם, הם מפרשת "צַו", חומש ויקרא ו–ח.
[2] הרב אביחי רונצקי, "פרשת ויקרא, והקורבנות", ישראל היום, חדשות 15/03/2011, עמ' 11.
[3] שמ"א טו, כב.
[4] ישעיהו א, יא.
[5] שם, טז–יז.
[6] אסתר ח, טו–יז.
[7] שם ט, כב.
[8] שם ט, יד–טז.
[9] דברים כה, יז.
[10] שם כה, יט.
[11] שם כד, טז.
[12] ירמיהו לא, כח.
 

2 תגובות

  1. השורש הרוחני של קרבנות זו קרבה
    קרבן -לקרב , אלוקים לא חפץ בקרבנות כשלעצמם- כל הטבע ומלואו שלו,
    רק שהקרבן היה אמצעי
    ועמלק לפי הקבלה זה רצון לקבל שיש לבערו מתוכנו כמו החמץ ממש ,אותו אגו עיקש, פלתל ומקולקל
    שהרי האדם לפי הזוהר הוא עולם קטן, וכל הדמויות בתנ"ך הן בבחינת מדרגות ואבחנות רוחניות בתוכו, את בחינת עמלק בתוכנו יש לבער ועמלק הוא בן דמותו של פרעה והמן ושאר הצוררים לדורותיהם
    -ראי למה שבתוכנו.

    • מוטי לקסמן

      תודה חנה על דברייך.
      א. עייני בדברי לפרשת ויקרא, פרשת השבוע הקודמת, תוכלי לגלות שם כוון חשיבה דומה.
      ב. אני מסכים לתפיסה שלך.
      אבל, חלק גדול מהקוראים על קורבנות או על עמלק, תופסים את הכתוב כלשונו ולא כדימוי
      לעולם הפנימי.
      וגם, אדם שאומר "עניין הקורבן סוד גדול, נשגב מבינת אנוש", אינו משקף דעה זו.
      ג. ואני באמת לא אוהב את את המסופר בסוף מגילת אסתר על מרחץ הדמים…
      לכן, חשוב להציג גם דעות אחרות.
      ושוב תודה
      בברכת פורים של שמחת לב
      מאטעלע

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למוטי לקסמן