בננות - בלוגים / מוטי לקסמן / פרשת חיי שרה: שרה מדברת
יהדות, יצירה, אדם
  • מוטי לקסמן

    קורא חושב, יוצר על יהדות ועל בני אנוש שנוצרו בצלם אלוהים. בעל שני תארי מוסמך: סוציולוגיה, מקרא.

פרשת חיי שרה: שרה מדברת

 

פרשת "חַיֵּי שָׂרָה": שרה אמנו מספרת / מוטי לקסמן, תשע"א.
"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה; וַיֶּאֱהָבֶהָ, וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ".[1]
שוב הואר האוהל: "כל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו".[2]
ובכל זאת, יצחק, שמחתו וצחוקו עדיין לא שבו לליבו, גם לא לעיניו. עצוב היה לו, מאוד עצוב, על כי לא כיבד את זכר אמו, ולא ליווה אותה למנוחת עולמים.[3]
נכון, יצחק היה זמן קצר לאחר טראומת העקידה, והוא לא יכול היה להיות בקרבת אביו אברהם.
ובכל זאת, ליבו הכאיב על כך.
רבקה החלה מיד בארגון האוהל, שיד אישה לא נגעה בו ימים רבים.
הרבה אבק, קרעי בגדים בדים ושיירים של הפרשות בעלי חיים שונים שביקרו באין מפריע באוהל העזוב.
האור, הניקיון והסדר חזרו.
רבקה, לא הבחינה בכך בתחילה. רק כעת, כאשר הכל הבהיק, היא גילתה בפינה הדרום מזרחית חבילת פפירוסים עטופה בסרט ורוד.
כאשר יצחק חזר מן המרעה, רבקה הראתה לו את המציאה המשונה.
בידיים רועדות הוא התיר את החבילה.
"לא ייאמן" הוא מלמל לעצמו
"מה לא יאמן, מה זה", שאלה ברוך רבקה.
יצחק הפנה אליה עיניים דמועות ולחש בהתרגשות:"לא ייאמן, אמא כתבה".
ההתרגשות נגעה גם ברבקה, היא התיישבה לידו וחבקה בחום את כתפיו.
יצחק לא דחה אותה, להיפך הוא הרגיש מוגן יותר.
יצחק החל לקרוא לאט.
<> 
"חַיֵּי שָׂרָה", זו הפרשה על שמי, פרשה מלאת אירועים, אבל, פרשה שאני כמעט לא מוזכרת בה!
זה נאה? זה תקין? שבפרשת "חַיֵּי שָׂרָה" קולי, קולה של שָׂרָה לא יישמע?
לא ייתכן.
לכתוב, אני חייבת לתעד!
רגע, נא להמתין, אני לכתוב? מה פתאום שאני אכתוב? מה אני סופרת?
הרי כעת בקושי נותנים לאישה לדבר, אז עוד לכתוב?
אבל יש לי הסבר, ממש טעם מספיק. יצאתי כרגיל לכיכר השוק, אתם הרי יודעים שאישי, אברהם, ידוע בהכנסת האורחים שלו. נו, ומי צריכה לדאוג לכיבוד, ברור לא?[4] אז אני דואגת שתמיד יהיה משהו באוהל. ובכן, עוברת אני מדוכן לגמל ואז אני רואה אנשים ונשים מתגודדים סביב אבן החדשות. שאלתי לפשר ההתגודדות, ענו לי "חוט". לא הבנתי. אבל כושר הסבלנות שלי הוא הרי ידוע, שבעים וחמש שנה חיכיתי בסבלנות, לבן, לבן אחד.[5] אז גם כעת המתנתי. ושם, על אבן החדשות, כתוב היה ממש כך: "אם אדם / היה מושך אחריו חוט / לכל מקום שהוא הולך, / מה היה מסמן אחריו? / איזו דוגמה? / משם עד שם, קו דק / על פני האדמה / רישום רגיש ומדויק, / ותמיד נרגש".[6]
כך קראתי בכיכר השוק, ושוב קראתי, יפה לא?
השלמתי את הקניות, העבד הניח הכל על הגמל, חזרנו. בדרך אל האוהל שלי חשבתי לעצמי: אני שרה אשת אברהם, אם יצחק; מה אני מסמנת אחרי?
ואז החלטתי לכתוב.
וכתבתי.
לא שוכחים לי את זה. לא שוכחים לי ששיקרתי, שכיחשתי: "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה".[7]  אפילו דוד המלך, חוזר על כך פעמים אחדות: "שעשועיה של שרה הזקנה [אוף, איך שכולם נהנים תמיד לציין את גילי המתקדם], היא צחקה ושיקרה". הוא אמנם מביע מחמאות בהסתייגות, אבל לאברהם יש לו רק תשבחות, אחוות גברים, ממש.[8] 
נכון, צחקתי, אז מה?
וכי מישהו אחר במקומי לא היה צוחק? אני כבר באמת לא הייתי אז בת חמש ועשרים,[9] ולבוא כך באמצע היום[10] ובלי כל הכנה לומר לי שאני אלד?[11] נו באמת, לא רק אני גם אישי לא היה עול ימים.[12]
טוב, נניח אני, אבל הרי גם אברום שלי, וַאדֹנִי זָקֵן היה.
אז נכון, שאישי הזקן, "אברהם מחייך ושותק, מוצץ מקטרתו בכל פה / בטחון, זוגתי, ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה / אפילו מטאטא יורה, אפילו מטאטא".[13]
נו טוב, למטאטא יש מקל, מקל מעץ, אבל לאברום הזקן שלי, מה יש לו?
מילא שישיר…
אבל, וזה חשוב יותר, מה יש אישי לא צחק? "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד?"[14] אבל הוא לא נשאל לפשר צחוקו, כמוני.
ככה זה בין הגברים, להם מותר הכל.
והוא, אברום שלי לא שיקר? ורק פעם אחת? שכחתם, הא?
נכון, הייתי יפה.[15] גם בזקנותי עוררתי גברים, ואפילו את מלכי מצרים וגרר שחשקו בי.[16]
ואתם יודעים מה, אם לומר את האמת זה די החמיא לי; נו, באמת אמרו בנות, כמה נשים בגילי הן במצב כזה???
ואברום, במקום שיהיה גאה בי, שיתפאר בי, מתקפל, משקר ואומר עלי:    
"אֲחֹתִי הִוא". טוב, יש לו תירוץ: "אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי";[17] אז הוא אמר בוודאי רק חצי אמת, והכוונה היתה ברורה. אבל מי סובל, זה ששיקר?
לא.
ואני מה אתי? אני חפץ שמועבר מיד ליד, מגבר לגבר?
ובינינו, אם רציתי, לא יכולתי? (בסה"כ מלך גרר היה גבר לא רע בכלל…)?[18]
אבל האמת, מאוד נפגעתי; ואפילו לא התנצלו בפני.
טוב, מה לעשות, ככה זה בחברה שלנו: לגברים מגיע הכל, והנשים הן רק קישוט ומיכל רבייה…
ונכון, אברום שלי נתן הרבה עושר, תכשיטים, שמלות, כבשים גם שטיחים. זה נכון, אבל זה לא היה מה שרציתי.
 אני כמו רחלהמשוררת הרגישה מהכנרת שזעקה: " בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן".[19]
אז את כאבי, תקוותי אתם לא זוכרים, הא?
רק שצחקתי ושיקרתי. מישהו התייחס בכלל לכאבי, לרגשותיי? מה אני לא אישה ששנים על שנים כמהה לילד???
ונכון, כבר לא האמנתי.
אבל זה בא, הוא בא.
למען האמת, אני לא מבינה איך זה בדיוק קרה, הלא אני הייתי קרובה לגיל 100, ולאברום שלי מלאו כבר 100 שנה ממש; ועל שנינו נאמר: "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים".[20]
ובכל זאת הוא בא, "וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו".[21]
ואיך התייחס אברום שלי, לבן שלי, לבן שלנו, ליצחק?
נכון הוא חגג כיאות,[22] אבל…
ממש קשה להתבטא…
אבל, אני חייבת!
לא, על זה לא אסלח לו, לאברום שלי, לאברהם שלכם.
למען אחרים הוא היה מוכן אפילו להתווכח עם אלוהים, להתנגד לו; הנה בסיפור סדום ועמורה הוא זועק.[23]והוא מתמקח עם אלוהים: אולי יש חמישים צדיקים, אולי ארבעים, אולי עשרה?
אבל אין סדום ואין עמורה![24]
באמת הגיע להם לנוכלים, לרשעים ולסוטים האלה.
מה תגידו, על נוכלים כאלה מתאמץ אברום להגן בכל כוחו שכנועו!
ואפילו על הגר ועל ישמעאל הוא חס, מרחם: "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ".[25] זאת-אומרת בנה של הגר, זו שניצלה כל רגע כדי להתגרות בי, ממש לבזות אותי: "וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ".[26]
להם הוא דואג, עליהם הוא מגן.
אבל, קשה לי, מאוד קשה לי.
כאשר אלוהים פוקד עליו (אלי אלוהים לא פנה, הוא כנראה מבין שאמא לא תעשה דבר כזה[27]) להעלות את בני, את בנו שהוא אוהב: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ".[28]   
אברום שלי אינו פוצה פה!
יותר מכך, אברהם קם מוקדם מאוד בבוקר – "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים".[29]
בהנץ החמה כמו גנב, שאני לא אראה, שלא אפריע.
אני ראיתי הכל, ופחדתי נורא ולא יכולתי לזוז, האמת, לא האמנתי!!!
אבל, הנערים סיפרו לי ה כ ל !
הוא ממש קשר את יצחק בננו, והניף את הסכין: "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ".[30]
לא, על זה אני לא אסלח לו, לעולם לא!!!
וזה כבר היה למעלה מכוחותיי, ואחרי 127 שנות חיים הרגשתי שאני מתמוטטת, כנראה לא אקום יותר.
רגע, אלוהים עוד דקה, אני מוכרחה לכתוב גם את זה: יצחק, הבן היקר שלי, כל כך סובל, ממש נורא, עד כדי כך שלא יהיה לו כוח לבוא ללוויה שלי.[31]
אני יודעת, זה לא בגללי, זה בגלל אבא שלו. כואב לי, אבל אותי הוא לא ישכח! אני בטוחה!
אבל…"
<> 
הכתוב הסתיים, כאילו נקטע; רבקה ויצחק נותרו בפיות פעורים ובעיניים שטופות דמע…
יצחק לא הצליח לבטא מילה, רבקה חיבקה אותו בחום ולחשה: "היתה לך אמא גדולה, אמא יקרה! הלוואי שאוכל להקל מעט על חסרונה לך".
יצחק הניע את ראשו לאט, כאומר: "תודה, אכן, כך".
 


[1] בראשית כד, סז.
[2] רש"י על אתר.
[3] "וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית כג, יט).
 
[4] בראשית פרק יח
(ו) וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת:
[5] בראשית פרק יז
וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד:
[6]שנהב חיה, חוט, הקיבוץ המאוחד, 1984.
[7] בראשית יח, טו.
[8] "שרה היא כמעט חיה ומוחשת במזגה הטוב, הנדיב, העליז, ובקנאת הנשים התחרותית שלה, ואברהם, הוא כמובן עומד תמיד בניסיון, צייתן, הוגן, צדיק ואמיץ, תמיד הוא הג'נטלמן המושלם ואבי האומה הנבון" (ג'וזף הלר, אלוהים יודע, תל אביב 1987, עמ' 8).
[9] "וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" (בראשית יז, יז2).
[10] בראשית פרק יח
וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית יח, א2).
[11] "וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו" (שם, י).
[12] "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים" (שם, יא).
[13] איציק מאנגר, אברהם ושרה.
[14] בראשית יז, יז.
[15] וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ" (בראשית יב, יא2).
[16] "וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה" (שם, טו); "וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה" (בראשית כ, ב2).
[17]  שם, יב.
[18] "בוודאי שאין מעלה ביופיה […] רק שמחמת יופיה מסתמא רבים קופצים וממהרים לתובעה ועמדה בנסיון, בזאת היא משובחת יותר משאר נשים" (משיבת נפש בראשית כג, א).
[19] רחל, עקרה, תרפ"ח.
[20] בראשית יח, יא.
[21] בראשית כא, ב.
[22] וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק" (בראשית כא, ח).
[23] "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע" (בראשית יח, כג).
[24] "וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם. וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה… וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן" (בראשית יט, כד–כה… כח).
[25]  בראשית כא, יא.
[26]  בראשית טז, ד.
[27]חוה יעקובר, שרי: "אלהים ניסה את אברהם / לא את שרי. // ואולי זו תמצית זכותה / של האישה:
מי שברא את רחמה / ונתן בה את הכאב ואת הלידה / לא העז לנסות את מידת רחמיו /
האם יוכל / לעמוד בפני ייסוריה."
[28] בראשית כב, ב.
[29] שם, ג.
[30] שם, י.
[31] "וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית כג, יט).

 

4 תגובות

  1. נפלא. וכמה נפלא שסיפור כה עתיק משמש השראה כה איתנה לשעשועי לב שלא השתנה. ברכותי.

  2. למוטי היקר,
    מאד נהניתי. זה מקורי, זורם ועמוק.יישר כוח!

השאר תגובה ל ענת לויט ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למוטי לקסמן