בננות - בלוגים / מוטי לקסמן / פרשת וירא, בין ייאוש לתקווה
יהדות, יצירה, אדם
  • מוטי לקסמן

    קורא חושב, יוצר על יהדות ועל בני אנוש שנוצרו בצלם אלוהים. בעל שני תארי מוסמך: סוציולוגיה, מקרא.

פרשת וירא, בין ייאוש לתקווה

פרשת וירא: למרות הכל – תקווה / מוטי לקסמן
"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר", ביטוי זה מופיע בתורה שלוש פעמים בלבד.
בפעם הראשונה לאחר מהפכת סדום ועמורה [1]; הפעם השנייה היא בעת גירוש הגר וישמעאל המדברה [2]; ובפעם השלישית והאחרונה משכים אברהם בבוקר לקראת היציאה לעקידת בנו, יצחק.
צירוף אירועים מקרי? כוונה נסתרת של הסופר המקראי?
שאלות קשות הן, ודיון הן צריכות.
לא הפעם.
כעת נעסוק בהשכמת אברהם לקראת עקידת יצחק. זו אחת ההתנסויות הקשות ביותר של אברהם. בתורה בכללותה אין תיאור דומה בנוראות עצמתה.
הפעם נציג עיון מדרשי-סיפורי.
<><><><><> 
"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים" [3].
<><><> 
האור החל מפציע אט-אט, אבל גלגל החמה לא מיהר להופיע; השכם בבוקר. בן-דגון ואיש-בעל, עבדיו הקרובים ביותר של אברהם, עדיין ישנו.
   אברהם שלח עבד אחר להעירם כדי לצאת לדרך ארוכה.
   אף שלא צברו הלילה שעות שינה רבות, הם התחילו מיד להיערך ליום הפעילות.
הוראה של אברהם היא פקודה בשבילם.
   "מעניין מה כל כך דחוף. שוב צריך ללכת להציל את לוט מן המלכים התוקפים, כמו שאבא שלי סיפר לנו, אתה זוכר?" שאל בן-דגון בפיהוק מסוים.
   "ודאי שאני זוכר. אבל, כעת איני יודע, אני מקווה שזה לא כמו המהירות שבה גורשו בבוקר השכם אחד, הגר וישמעאל למדבר. אוי, זה היה עצוב," ענה איש-בעל.
   הם השלימו את הכנותיהם ליציאה במהירות רבה.
להפתעתם, בחוץ כבר חיכו להם אברהם, לידו בנו יצחק שנראה עייף מאוד. גם חמור עמוס מזון, מים ובעיקר ענפים רבים, עמד וחיכה.
   שני עבדי אברהם לא הבינו מה קורה, גם מהבעת פניו של יצחק לא היה אפשר להבין את פשר הקימה המוקדמת.
אבל העבדים סמכו על אדונם שהכול יובהר להם בזמן המתאים.
   ללא שהייה נוספת התחיל אברהם ללכת קדימה וכולם בעקבותיו.
   בן-דגון ואיש-בעל, העבדים הכנענים נעו מאחור, יצחק היה קרוב יותר אליהם.
   הם היו בערך בני אותו גיל. לאחר שישמעאל גורש, הפך יצחק לחבר שלהם למשחק ולפטפוטי-סרק.
   וגם כעת.
   "אפשר לשאול אותך משהו?" פנה בן-דגון אל יצחק בלחש.
   "בוודאי!" השיב יצחק בבירור, אם-כי בקול שקט.
   "אתה יודע מה אנחנו הולכים לעשות?" שאל איש-בעל.
   "לא, ממש לא. גם אותי העיר אבא בחיפזון רב. הוא לא אמר דבר הוא רק האיץ בי להיות מוכן לתנועה," ענה יצחק.
   "אין לך גם השערה? אתה הרי מכיר את אבא שלך יותר טוב מאיתנו," התריס מעט בן-דגון.
   "לא, אבל לפי העצים והאש אבא כנראה יקים עוד מזבח לאלוהים. אבל באמת איני יודע," השיב יצחק.
   "אבל בשביל מזבח צריך איזו בהמה להעלות לקרבן, ואני לא רואה איתנו שום בהמה," המשיך איש-בעל את התרסת בן-דגון.
   יצחק ענה בהנפת ידיים, "לא יודע."
   איש-בעל לא ויתר: "אולי האלוהים הגדול שלכם ימציא פתאום איזה בעל חיים לקרבן?".
   יצחק בחן ללא אומר את איש-בעל בעיניים גדולות. איש-בעל נטל בזהירות את ידו של יצחק, כמתנצל. יצחק לא דחה את היד הרכה של חברו ואף חייך.
   היה שקט. אבל, כעבור זמן החלו שלושת ההולכים בעקבות אברהם לפטפט בקול נמוך.
   אברהם היה כנראה שקוע מאוד בדרך או במשימה. הוא לא חש במלים שפרחו מאחוריו.
   כך התנהל המסע במשך יומיים תמימים. אברהם פוסע בראש ושותק, יצחק, בן-דגון ואיש-בעל בעקבותיו ומפטפטים מדי פעם. בדבריהם, הם נזכרו גם בישמעאל ואיש-בעל העלה ניחוש שאולי הם יגיעו למקום מושבו. יצחק גם בן-דגון הגיבו שזה לא ייתכן. למרות-זאת, יצחק חשב לעצמו שהוא דווקא היה שמח לפגוש את אחיו הגדול, לא את אימו הגר.
   אבל העבדים, כנראה גם יצחק, לא הבינו לאן הם הולכים, אף אחד מהם לא העז לשאול את
אברהם ישירות. שני העבדים הניחו שאף שהאדון שותק, הוא כנראה יודע מה צריך לעשות.
   איש-בעל ובן-דגון החליפו בכל-זאת מבטי תמיהה רבים.
   היום השלישי התחיל כמו קודמיו, אבל לקראת עלייתה של החמה למרום השמיים עצר אברהם ואמר: "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" [4].
   הם לא התכוונו לערער או לשאול, אבל להפתעתם ראו, שאברהם מתקין היטב את המאכלת באבנטו ואת כל העצים הוא מניח על גבו של יצחק.
   ממש תמוה.
   איש-בעל שאל: "אתה מבין מה קורה פה?"
   "לא, אבל זה די משונה," ענה בן-דגון.
   "אני לא יכול לשבת, אני אעקוב אחריהם בהסתר," אמר איש-בעל.
   "מה, השתגעת? אדון אברהם ציווה לשבת כאן ולחכות," קבע בן-דגון.
   "נכון, אבל אני לא שקט, אני הולך," אמר איש-בעל ולא חיכה לתגובת בן-דגון.
   איש-בעל התקדם מהר אבל בזהירות רבה.
   הוא מצא עמדת תצפית מוסתרת על ידי עצי אלה סבוכים. ממקום מחבואו יכול היה לראות את האב ובנו צועדים.
   הוא ראה שהם נעצרו.
   הוא לא שמע, אבל לפי תנועות הידיים של יצחק, שכוונו לענפים ולמאכלת, אפשר היה להבין שיצחק שואל משהו. אברהם נראה עונה תוך שהוא מרים ידיו לשמים.
   "משונה מאוד," הרהר איש-בעל, והמשיך לעקוב אחריהם.
   הם הגיעו לפסגת ההר.
   התימהון של איש-בעל הפך לחרדה ממש.
   הוא לא האמין למה שהוא רואה.
   אברהם אמנם בנה מזבח, כמו שיצחק שיער, אבל אז ראה איש-בעל שיצחק עלה על המזבח, נשכב עליו, ולא להאמין, אברהם קשר את בנו למזבח.
   "אני לא מאמין, משהו השתבש אצל האדון שלנו," דיבר אל עצמו ללא קול איש-בעל.
   בגופו של איש-בעל עבר רעד מטלטל.
   "אלוהי אברהם," כמעט קרא בקול איש בעל.
   זה לא היה הכול. האדון הוציא את המאכלת מאבנטו, להבה המבריק נצנץ באור השמש.
   האדון אברהם בחן בקפדנות את להב המאכלת והניף אותה לעבר יצחק.
   "אני לא מאמין." זעק בתוך תוכו איש-בעל, והתגלגל כאבן, מטה אל חברו בן-דגון.
   "מה קרה, אתה נראה נסער כל כך?" שאל בן-דגון.
   איש-בעל לא יכול היה לומר ולו מילה אחת, כל גופו רעד. רק ידו הרועדת הדגימה פעולה של שחיטה.
   בן-דגון לא הבין דבר.
   "מה אתה רוצה להגיד, שהאדון שחט משהו? אבל לא היה איתם שום שה או איל!" שאל-אמר.
   איש-בעל הצליח רק להניע את ראשו מעלה-מטה כאומר, אתה צודק.
   בן-דגון חיבק את איש-בעל כדי להרגיעו.
   איש-בעל, לא השיב חיבוק, הוא היה ממש מאובן, מעיניו זלגו דמעות והוא השמיע אנחות בלתי-פוסקות.
   בן-דגון עדיין לא הבין דבר, הוא ניסה לתת מים לאיש-בעל. אבל הלה לא הגיב.
   לא חלף זמן רב, ודמותו של אברהם החלה להתקרב.
   איש-בעל הבחין בו וזעק אל בן-דגון: "תראה האדון חוזר לבד, לבד, לבד," אמר, התעלף ונפל על האדמה.
   בן-דגון, לא ידע מה לעשות. הוא ניסה להעיר את איש-בעל בכך ששפך עליו מים.
   אבל עוד לפני שאיש-בעל פקח את עיניו כבר הגיע אברהם. הוא נראה נרגש ואף נסער, אבל רק שאל: "מה קרה לאיש-בעל?"
   "כנראה התעלף בגלל החום הרב," ענה בן-דגון בהכנעה, עיניו חיפשו את יצחק, חיפשו ולא מצאו. גם בגופו חלף רעד של חרדה.
   אבל האדון אברהם האיץ בו.
   איש-בעל פקח עיניים אבל לא העז להישיר מבט אל האדון. הם מילאו את הצו "ללכת לבאר שבע." בצייתנות מלאה.
   צעדו בשקט, ולא אמרו מילה.
   איש-בעל, לא ראה את הדרך, מול עיניו ריצדה המאכלת המבריקה בשמש.
   בן-דגון הוליך אותו.
   כך, בדממה מוחלטת, כל אחד עם מחשבותיו: "וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע" [5].
<><><> 
אוי, איש-בעל ובן-דגון, לבי-לבי עליכם, חרדים, ממש נואשים, אין פלא!
אבל, "יִצְחָק, כַּמְּסֻפָּר, לֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן. / הוּא חַי יָמִים רַבִּים, / רָאָה בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה" [6].
מכאן, "כל העולם כולו / גשר צר מאוד / והעיקר, והעיקר / לא לפחד, לא לפחד כלל" [7].
<><><>             
הבהרות ומראה מקום
[1] "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'. וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן" (בראשית יט, כז–כח).
[2] "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע" (בראשית כא, יד).
[3] בראשית כב, ג.
[4] שם, ה.
[5] בראשית כב, יט.
[6] חיים גורי, יְרֻשָּׁה.
[7] רבי נחמן מברסלב.
 
 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למוטי לקסמן