פרשת ואלה שמות: יחיד ויחידה בסיס לשינוי

ואלה שמות: יחיד ויחידה בסיס לשינוי / מוטי לקסמן, תש"ע

בתחילת פרשת שמות, הפרשת הראשונה בחומש שמות מופיעה הודעה: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" [1], האם זו הודעה חדשה?

לא, בסוף חומש בראשית מבוטאת הודעה כזו באותה לשון בדיוק: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה" [2]. בשני המקרים מובן ההודעה הוא מילולי כלומר, בני ישראל, הבנים של ישראל הלא הוא יעקב ובשני המקרים מופיעה רשימת הבנים.

ובכל-זאת, יש הבדל: בחומש שמות זו היא הפעם האחרונה שהביטוי "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" מופיע כמתייחס לבני יעקב, מעתה ואילך משמעות הביטוי "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" אינה הבנים של יעקב אלא העם, כמו שאומר ה"מֶלֶךְ [ה]חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: […] "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" [3].

צאצאי הבנים של יעקב מתפתחים לקהילה גדולה, מתחיל תהליך התגבשות המשפחות לעם.

ואכן, זהו אחד ההבדלים בין חומש בראשית לחומש שמות. בעוד שחומש בראשית עוסק באבות האומה אברהם, יצחק יעקב ובתולדותיהם כיחידים, הרי מחומש שמות הדיון הוא בישות הכוללת, לא בפרטים אלא בעם כולו.

והנה, לאחר שהכתוב עוסק בעם, מופיעים שוב שמות של יחידים, ליתר דיוק של יחידות.

הסיפור מתחיל עם התופעה שבני ישראל התרבו מאוד: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" [4].

התרבות לא רגילה זו מערערת את בטחונו של מלך מצרים: "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" [5]. כדי לצמצם את כוחם ואת כושר ההתרבות של בני ישראל פוקד מלך מצרים להעבידם בפרך ולמרר את חייהם  "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" [6].

ובכן, מציאות קשה ביותר, ובמצב זה מופיעים שוב שמות של יחידים, כאמור שמות של שתי יחידות: הכתוב מספר שפרעה פונה אל שתי מילדות: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה" [7]. והוא גוזר עליהן: "וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה" [8]. נתונים אלה מעוררים קושי: "כי אין ספק כי יותר מחמש מאות מילדות היו" [9]. ובנוסח אחר: "הרבה מילדות היו במצרים שהרי שתיים אלו לא היו מספקים מזון לס' רבוא" [10]. אכן קושי כמותי, פרשנים מעלים הסברים לציון שמותיהם של שתי מילדות בלבד: "אלו שתיהן שרות היו עליהן לתת מס למלך מהשכר. וככה ראיתי היום במקומות רבות" [11]. הסבר זה מציג את שִׁפְרָה גם את פּוּעָה בעמדה של נציגות או מנהיגות של "ההסתדרות הכללית החדשה של  המיילדות אשר בארץ גושן" [12].

האם זו הפרשנות האפשרית היחידה?

בי, בכל-אופן, עורר הכתוב הזה הסבר כפול שונה:

הראשון:

שופמן כתב פעם: בתוך קהל צפוף, בתיאטרון או באולם זמרה, יש שלאיש (או לאישה) נעשה רע פתאום, והוא נופל מתעלף. רוב האנשים מסביב סוטים מעליו, מתרחקים, משתמטים,

ורק ש נ י י ם נמצאים תמיד,

שחשים לעזרתו, נושאים ומוציאים אותו למרחב, ושם לא ירפו ממנו עד שישיבוהו לאיתנו.

[…]

כי על כן אל נא תירא, בן אדם, בצאתך: באשר תיפול – להקימך יחושו… ה ש נ י י ם! [13].

במלים אחרות, בזמן מצוקה תמיד יימצאו אותם יחידים שיעזרו, שיסייעו שיצילו, כמו שִׁפְרָה וגם פּוּעָה.

וההסבר השני:

"לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך […] וכל המקיים נפש אחת […] מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא ומפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך" [14]. מה אני למד מכך שאדם נברא יחידי? שכל יחיד האחריות מוטלת עליו לפעולותיו, להתנהגותו ולחייו. על אחת כמה וכמה כאשר בני ישראל במצרים. במצרים בני ישראל הם במעמד של עבדים שעובדים מן הבוקר עד הלילה. המון עבדים, ולא רק עבדים גם המון של אנשים רגילים ממשיך לנוע במסלול רגיל. אין זמן לחשוב על משהו אחר. ואז צריך את היחיד שמוכן לקום לקחת אחריות ולנסות להניע שינוי. זאת עשו שִׁפְרָה גם פּוּעָה. הן היו יחידות והם הניעו שינוי, גם יוכבד, מרים ובת פרעה לא הלכו בתלם אלא בחרו לפעול באחריות רבה [15].

כנראה לא נמצא אדם שיתנגד לזכויות האדם, אך האם נמצא גם את האדם שיילחם למענן?

כלומר, כל חברה עם כל הממסדים שלה, עם כל המשאבים וגם עם הסיסמאות שלה צריכה שיהיו בה גם יחידים [16]. אחד או שניים שעוצרים לרגע ואומרים לא לשגרה, לא לעוול לא לרוע ומוכנים לפעול.

בתחום שלך, ניתן ליישם זאת?

קדימה, בהצלחה!

 

הארות ומראה מקום

[1] שמות א, א.

[2] בראשית מו, ח.

[3] שמות א, ח–ט.

[4] שמות א, ז. פרשנים מציעים הסבר לתהליך ריבוי עצום זה: "פרו – שלא הפילו נשותיהם ולא מתו כשהם קטנים. וישרצו – שהיו יולדות ששה בכרס אחד" (רש"י על אתר); "ובדרך הטבע שהאשה שיולדת תאומים וכל שכן יותר מזה לא יתקיימו, והם רבו, והגם שראוי שיהיו חלושים ורפויי כח, הם עצמו בכח וגבורה במאד מאד עד שצר להם ארץ גשן ותמלא הארץ אותם, ובזה התבטל החשיבות שהיה להם מצד מעוט מציאותם" (מלבי"ם על אתר).

[5] שמות א, י.

[6] שם, יד, וגם בפסוקים יא–יג.

[7] שם, טו.

[8] שם, טז. נראה לי שבפרסום גזירה זו, מרמז המחבר לאירוניה סמויה: מה לך, אם פרעה רצה לצמצם את הילודה הוא היה צריך לגזור להרוג את הבנות הנולדות ולא את הבנים הנולדים. יעקב איש יחיד הוליד מארבע נשים שנים-עשר בנים ובת אחת. אכן, אין תחליף לרחם היוצר של האישה, גם בימינו אלה שופעי המדע והטכנולוגיה.

[9] ראב"ע לשמות א, טו.

[10] חזקוני לשם.

[11] ראב"ע לשם; באופן דומה גם חזקוני: "שתיים אלו היו שרות על כולן".

[12] הסבר זה מביא פרשנים לראות בשמות שִׁפְרָה ופּוּעָה רמז לתפקוד של נשים אחרות: "שפרה – זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה? שמשפרת את הולד; ד"א: שפרה – שפרו ורבו ישראל בימיה. פועה – זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה? שהיתה פועה (ומוציאה את הולד); ד"א: פועה – שהיתה פועה ברוח הקודש, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל" (בבלי, סוטה יא, ב).

[13] מתוך גרשון שופמן, השניים.

[14] משנה: סנהדרין, ד .

[15] שלש נשים שהניעו שינוי מול כל הגברים החזקים והחכמים…

אם משה: "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר" (שמות ב, ב–ג).

אחות משה: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות ב, ד); "וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד" (שם, ז).

גם בת פרעה, בניגוד לגזירת אביה המלך: "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (שם, ה–ו).

[16] ואולי עדיף יחידות, כלומר נשים שיוזמות שינוי?