בננות - בלוגים / מוטי לקסמן / ביקורת על מנהיגים, מותרת?
יהדות, יצירה, אדם
  • מוטי לקסמן

    קורא חושב, יוצר על יהדות ועל בני אנוש שנוצרו בצלם אלוהים. בעל שני תארי מוסמך: סוציולוגיה, מקרא.

ביקורת על מנהיגים, מותרת?

 

ביקורת על מנהיגים, מותרת? / מוטי לקסמן
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא – אינו אלא טועה" [1].
"כל האומר בני שמואל חטאו – אינו אלא טועה, […] כל האומר דוד חטא – אינו אלא טועה" [2].
"כל האומר שלמה חטא – אינו אלא טועה, […] […] כל האומר יאשיהו חטא – אינו אלא טועה" [3].
"נזכרתי שבמקרא אין ביקורת ישירה על האב הגדול אלא על הבן(ים). מדוברלא רק בשלמה וברחבעם אלא גם באהרון, האחראי למעשה העגל. אין עליו שמץ ביקורת אלא "במקרה" בניו מתו מוות מיסתורי, משמיים. האם יש עוד מקרים מלבד שלמה ואהרוןובניהם?" [4].
לכאורה, השאלה עולה בקנה אחד עם קביעת רבי שמואל בר נחמני, דלעיל.
האמנת הכתוב המקרא מאשש את האמירה "שבמקרא אין ביקורת ישירה על האב הגדול אלא על הבן(ים)"?
לפני שנבדוק את האמירה בהשוואה לכתוב במקרא, נשאל איך אפשר לזהות ביקורת על דמות במקרא?
לטעמי, ביקורת על דמות או ליתר דיוק על התנהגות של דמות במקרא אפשר לזהות בשלושה אופנים: א. ביקורת ישירה מפי דמות אחת על התנהגותה של האחרת. ב. ביקורת מפורשת על התנהגות אבל היא מבוטאת על ידי המספר המקראי ולא על ידי דמות בסיפור. ג. סיפור או אירוע שתכניו מעוררים ביקורת אצל הקורא.
שלוש אפשרויות אלה של ביטוי ביקורת תבחנה בשלב ראשון כשהן כתובת כביטויי ביקורת על "האב הגדול".
נתחיל בדוד המלך.
פרשת דוד, בת-שבע ואוריה החתי ידועה לרבים [5]. סיפור זה, שוודאי מעורר ביקורת בעיני קורא בכל הדורות, כולל גם ביקורת ישירה ונוקבת שמובעת מפי נתן הנביא כלפי דוד [6]: "וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ" […] מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי, אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן" [7]. אכן, ביקורת נוקבת וישירה ביותר על התנהגות האב המייסד של שושלת מלוכה, בית דוד. מעשה זה של דוד "זוכה" לביקורת גם מפי הסופר המקראי: "וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'" [8].
אם-כן, ביקורת על התנהגות דוד בפרשת אוריה ובת שבע, מצויה בשלושת אופני הביקורת שמנינו לעיל [9].
שלמה המלך הוא בנו של דוד, אבל גם האב של רחבעם שלא השכיל להשיב לטענות עשרת השבטים בראשות אפרים [10]. גם משלמה המלך אין המקרא חוסך ביקורת, אמנם אין ביטוי ישיר של ביקורת מפי דמות במקרא, אבל הסופר המקראי אינו ממעיט בחטאיו של שלמה: "וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה' לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר" [11].
ובכן, שני אבות שהביקורת אינה נחסכת מהם באופן ברור, ומפורש.
אשר לאהרון, תגובתו של משה יש בה בהחלט ביקורת ישירה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה" [12], הרמב"ן, למשל, רואה בכתוב זה ביטוי ביקורת ישירה כלפי תפקודו של אהרון [13]. אשר למות בניו של אהרון [14], פשטו של מקרא וגם פרשנים רבים אינם קושרים קשר כלשהו בין מותם לחטא של אהרן. הסיפור קושר את מותם למעשיהם בלבד.
הדיון עד כאן, מזמן לנו הזדמנות להציג דמויות נוספות שביקורת קשורה אליהן, כך נרחיב את ההבנה לגבי ביקורת במקרא.
אנו לומדים השבוע את פרשת "וַיֵּרָא" [15], גם בפרשה זו נמצא סיפור שיש בו ביקורת על אב מכונן, כוונתי לסיפור אברהם ושרה אצל מלך גרר: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה" [16]. בסיפור זה, בו אברהם אומר לשרה שתציג עצמה כאחותו כדי להרחיק ממנו סכנת חיים, אבימלך, מלך גרר מבטא ביקורת ישירה גם תוכחה: "וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי" [17]. סיפור זה הוא די מוזר, בעיקר בהקשר לדמותו המנהיגה של אברהם. אבל, סיפור זה הוא נוסח שני לסיפור קודם [18]. בכל-אופן, לא נעסוק בסיפור כפול זה, שמעורר היבטים שונים, לא קלים. כעת אנו מעלים אותו רק בהקשר להבעת ביקורת. ובכן, כפי שראינו מלך גרר מבטא ביקורת ישירה. אני מניח שגם קורא בן ימינו לא יתמוך בהתנהגות אברהם בסיפור זה. אבל גם פרשנים מסורתיים חשים אי-נחת: "כאן לא נטל רשות אלא על כרחה שלא בטובתה" [19]; "להפקיר אשתו מבלי לעמד בנסיון הריגת עצמו" [20]; "אבל המלך הזה תם וישר גם אנשיו טובים, רק אברהם חשד אותם והיה אומר לכל אחותי היא" [21]. רבינו בחיי אף מפורש יותר: "הנה זה החטא שחטא אברהם בשוגג, הוא שעליו היה גלות מצרים, ובודאי היה חטא גדול שהביא אשתו הצדיקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בהש"י שיציל אותו ואת אשתו, ועוד שחטא בצאתו מן הארץ שנצטוה עליה מתחלה ויצא משם על אודות הרעב, והיה לו לבטוח בהש"י כי יפדנו ברעב ממות, ועל החטא הזה נגזר על זרעו גלות מצרים, כי במקום החטא שמה העונש" [22].
סקירה זו נסיים בהצגת אירוע נוסף הקשור בדוד.
מלחמה מתנהלת בין מלכת דוד לבני עמון [23]. על רקע מלחמה זו מתנהלת גם פרשת דוד, בת שבע ואוריה. אנו נתמקד בפסוק המסיים את המלחמה: "וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל, וְהֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְבֵּן, וְכֵן יַעֲשֶׂה, לְכֹל עָרֵי בְנֵי-עַמּוֹן" [24]; פירושו של פסוק זה, המתאר את ה"גמול" אותו קיבלו שבויי בני-עמון בעקבות המלחמה שהחלה ביוזמתם, לאחר פגיעת מלכם במשלחת הניחומים של דוד, אינו ברור כל צרכו. אבל נראה, שדוד מעניש את בני עמון בדרך שנראית אלימה ואכזרית. בכל אופן, פרשנים אחדים מבינים בכך אלימות מיורת וחריגה מצד דוד.
המקור הקדום ביותר להבנה כזו של הפסוק הם דברי יוסף בן-מתתיהו הכותב בהקשר זה "ואת הגברים השמיד מתוך עינויים, וכך נהג גם בשאר ערי העמונים, שלכד בכוח". תרגום יונתן לפסוק [25], מציע בסיפא: "וּגְרַר יַתְהוֹן בְּשׁוּקַיָא", כלומר, 'גרירת השבויים ברחובות' [27]. סיפא זו שבתרגום יונתן הביאה רבים אחריו לקבל פרשנות דומה ולצטט את ניסוחו. יש פרשנים שמסתפקים בציטוט הסיפא מיונתן בתוספת תרגום; כך רי"ק, מטראני וגם כלי יקר [28]. פרשנים אחרים, שמבינים את "מַלְבֵּן" ככבשן, מציעים לראות ב"הֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְבֵּן" פעולה של שְׂרֵפת העמונים למוות (רד"ק, אברבנאל, בעל מצודת דוד[29]). רלב"ג ואברבנאל מעירים שהיו אלה ייסורים אכזריים ביותר [30].  דוגמאות אלה משקפות תפיסה פרשנית הרואה במעשה דוד כלפי העמונים עינוי אכזרי, אפילו עד מוות.
במלים אחרות, תבוסה אינה מחייבת את המנצח לגרום סבל נוסף ועיוניים קשים. האין בכך ביקורת על התנהגות דוד בסיפור זה?
אם-כן, במקרא אין מסתירים ביקורת על התנהגות של דמויות שונות, ויהא מעמדן בחברה או במסורת אשר יהיה, אבות ובנים. אמנם, כפי שראינו בפתיחה, יש המסרבים לקבל זאת (גם בתקופתנו). לגישתם, איך יתכן שאבות האומה ומלכיה יהיה בהם איזשהו רבב או כתם בהתנהגותם ובתפקודם. אבל סופרי המקרא היו חכמים וגדולים יותר. הם תארו בני אדם, רק בני אדם ולא משנה באיזה מעמד הם מתוארים. כבני אדם יש להם חולשות, חסרונות, והסופרים המקראיים לא עשו כל ניסיון להסתיר או להתעלם מכך.
זו אחת הסיבות לגדולתו של המקרא.
מאדם לאדם בשביל האדם, אשרינו שזכינו בכך.
 
הארות ומראה מקום
[1] בבלי, שבת נה, ב.
[2] שם, שבת נו, א.
[3] שם, שם, ב
[4] אמר, שאל, אחד מידידי, עקיבא קונונוביץ, משורר בעל בלוג מעניין באתר בננות וגם בעל ספר שירים חדש שיצא לא מזמן לאור: ושמו האדם דיסלקטי, הוצאת גוונים, כדאי לקרוא.
[5] שמ"ב יא, ב–כז.
[6] בניגוד לטענת רבי שמואל בר נחמני הפותחת דיון זה.
[7] שמ"ב יב, ז…ט.
[8] שמ"ב יא, כז2. גם "אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' וְלֹא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי" (מל"א טו, ה).
[9] אגב, לסיפור זה אין זכר בספר דברי הימים!!!
[10] "וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת הָעָם קָשָׁה וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ. וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" (מל"א יב, יג–יד).
[11] מל"א ג, ג; ובפירוט מלא במל"א יא, א–י שמסתיים באמירה: "וְלֹא שָׁמַר אֵת אֲשֶׁר צִוָּה ה'".
[12] שמות לב, כא.
[13] "החטא הזה מן החטאים שיהרג עליהם ולא יעבור. ואולי אמר לו כן להגדיל אשמתו. והנכון בעיני […] ומפני שהיה אהרן להם לאיש מוכיח ולמכפר, והיה ראוי שיחוס וירחם עליהם, אמר לו כן. כלומר, נהגת עמהם כאויב החפץ ברעתם, לא פשעו ולא חטאו לך. והנה היה ראוי משה להאשים אותו תחלה על חטאתו אשר חטא הוא, ואחרי כן יאשים אותו על אשמת העם, ויאמר, איך חטאת החטאה הגדולה הזאת לאלהים, וגם הכשלת רבים והבאת עליהם חטאה גדולה, אבל משה בענותנותו נהג כבוד באחיו הגדול ולא הזכיר לו רק מכשול העם. ויתכן שגם משה נכון לבו בטוח בצדקת אחיו שכוונתו לא היתה רעה, אבל על אשמת העם האשים אותו, כי היה ראוי להוכיחם והם נכשלו על ידו" (רמב"ן לשמות לב, כא).
[14] "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, א–ג).
[15] לאחר שלוש שנים של עיון בפרשות השבוע הגיעה תחושה של צורך באתנחתא. אבל העיון ימשך, אלא שפרשת השבוע תעמוד ברקע. לעתים היא לא תוזכר, ולעתים היא תהיה מוקד עיקרי.
בכל אופן, למעוניינים בעיון בפרשת השבוע, בכל פרסום יובאו הקישורים לעיונים הקודמים.
קישורים לפרשת "וַיֵּרָא" מפורטים להלן:
"ישמעאל ויצחק אכן אחים היו", תשס"ח, http://www.notes.co.il/moti/37670.asp
"גם לשרה אמנו זכות לדבר", תשס"ט, http://www.notes.co.il/moti/49410.asp.
[16] בראשית כ, ב.
[17] שם, ט–יא.
[18] "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. (יג) אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" (בראשית יב, יא–יג).
[19] רש"י לבראשית כ, ב.
[20] רד"ק לבראשית כ, ב.
[21] רמב"ן לבראשית פרק כ, ב.
[22]  רבינו בחיי לבראשית יב, יג .
[23] שמ"ב י, א–יט; יב, כו–לא.
[24] שמ"ב יב, לא.
[25] יוסף בן מתתיהו, ב, 241.
[26] "וְיָת עַמָא דְבַהּ אַפֵּיק וּמסַר יָתְהוֹן בִּמסָרִין וּבמוֹרְגֵי בַרזְלָא וּבמִגזְרֵי בַרזְלָא וְגָרַר יָתְהוֹן בְּשוקַיא" (יונתן לשמ"ב יב, לא).
[27] כך הוא מתרגם את "וְהֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְבֵּן".
[28] בנוסחים שונים, גרירה בחוצות: רי"ק, מטראני, לשמ"ב יב, לא; כלי יקר, עמ' 240.
[29] רד"ק מתייחס ללשון הכתיב: "במקום המולך, באש שהיו מעבירים בני עמון בניהם למולך" וגם ללשון הקריא: "שרפם במקום היו שורפין הלבנים" כמו כן הוא מביא את פירוש יונתן כלשונו (רד"ק לשמ"ב יב, לא) [רד"ק חוזר על ראייתו, שדוד מפעיל עינוי קשה, גם בהתייחסותו אליו בפירושו לספר עמוס, שם הוא מכנה את המעשה כמעשה הקשה ביותר שיש בו נקמה ובזיון: "והזכיר הקשה שבהם והוא על דושם בחרצות הברזל את הגלעד, שנאמר ויכם חזאל בכל גבול ישראל מן הירדן מזרחה את כל ארץ הגלעד […] היו עושין דרך נקמה ובזיון, היו מעבירין חרוצות הברזל על גופם כמו שדשין בהם את התבואה כמו שעשה דוד בבני עמון שנאמר וישם במגרה ובחריצי הברזל" (רד"ק לעמוס א, ג]. רלב"ג מפרש כך: "שהעביר אותם באש התנור שעושים שם הלבנים" (רלב"ג לשמ"ב יב, לא). הרמב"ן, בפירושו לויקרא יח, כא מזכיר את ענייננו ואומר: "ששרף אותן כאשר יעשו הלבנים במלבן". גם אברבנאל ובעל מצודת דוד מפרשים כך (אברבנאל, עמ' שנ; מצודת דוד לשמ"ב יב, לא).
[30] "ששם העם אשר בה בזה המשפט, שיש בו אכזריות מה שלא יעלם […] והנה המגרה […] בהם הוא חותך מה שיחתוך […] ויש באלו הדברים מן האכזריות יותר מההריגה בחרב פיפיות" (רלב"ג לשמ"ב יב, לא). בסגנון די דומה אומר אברבנאל: "והם מיני עונשין ויסורין […] ואמר כל זה להודיע שהמיתם באכזריות רב" (אברבנאל, עמ' שמט).
 
 

 

5 תגובות

  1. רות בלומרט

    עד כמה שזכור לי, נהגו מלכי מצרים לשאת את אחיותיהם [לשמור על השושלת והנאמנות] כך שאחותי ש/אמר אברהם לפרעה בעל כפל משמעות… וכן בשיר השירים, הרעיה נקראת גם אחות.
    הפלשתים נהגו כנראה אחרת.ולא התחתנו עם אחות. על כל פנים, אברהם בחלקלקותו במצרים ויצחק בגרר, טעו והטעו.

    • שלום רות,
      א. את צודקת, במצרים העתיקה היה במשפחת המלוכה בלבד, נהוג להתחתן עם בני משפחה קרובים, לא רק עם עם אחיות.
      זו אחת הסיבות להתנוונות בית פרעונים.
      ב. אבל, במקרא אין רמז שאברהם ידע על כך או שזה היה הטעם לבקשתו / הודעתו.
      וברור גם שפרעה וגם מלך גרר ידעו שאצל העברי אין נישואי קרובים, לפי תגובתם.
      בכל מקרה אין זה מפחית מהביקורת על אברהם בשני המקרים (מצריים וגרר) בה הוא מציג את שרי כאחותו, וזה כתוב במאמר.
      תודה על התיחסותך
      בברכה
      מאטעלע

  2. עקיבא קונונוביץ

    למוטי היקר,
    למדתי הרבה על הנושא. אודה לך אם תבדוק במה חטאו בני אהרון.
    תודה על דבריך בנוגע ל"האדם דיסלקטי".
    עקיבא

    • עקיבא יקר,
      זו אחת הפרשיות הסתומות במקרא.
      יתר על-כן, מותם של בני אהרון הוא סיפור המעלה קושי כפול:
      א. חומרת העבירה, שעונשה הוא מוות, אינה מובנת מתוך פשוטו של הכתוב: "וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" (ויקרא י, א2–ב).
      ב. מניעת אבלו של אהרון. לא רק שטעם מותם של בני אהרון אינו מובן, גם מניעת האבל הוא חסר פשר בפשטו של הכתוב.
      פרשנים שונים מנסים דרכים שונות לפתור את הקשים.
      נושא מחייב דיון רחב, אולי בעתיד..
      אבל, בשלב זה הייתי אומר כך: מהי "אֵשׁ זָרָה"? אחת האפשרויות להבין זאת היא שזו אש אשר אינה תקנית. אינה תקנית במובן פולחני אבל גם במובן ערכי מוסרי. אש ללא בקרה.
      אש כזו שורפת!
      כלומר, אפשרות אחת להבנת העונש של בני אהרון, הוא שזה לא עונש אלא תוצאה ישירה מעוררות אש ללא כל שליטה.
      בשלב זה עד כאן.
      בברכת שבת שלום
      מאטעלע

      • עקיבא קונונוביץ

        למוטי היקר,
        תודה, למדתי עוד משהו וכמובן הפרשה הזאת ממשיכה להיות לוטה בערפל, לא רק בעיניי.
        שבוע טוב

        עקיבא

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למוטי לקסמן