בננות - בלוגים / מוטי לקסמן / פרשת לך-לך, איך להמשיך ללכת?
יהדות, יצירה, אדם
  • מוטי לקסמן

    קורא חושב, יוצר על יהדות ועל בני אנוש שנוצרו בצלם אלוהים. בעל שני תארי מוסמך: סוציולוגיה, מקרא.

פרשת לך-לך, איך להמשיך ללכת?

פרשת לֶךְ לְךָ, בראשית יב, א – יז, כז.
מסר חשוב מאברהם אבינו / מוטי לקסמן, חשוון, תשע"ה

אם אומרים לך ללכת למקום לא ידוע,
האם רגליך יתחילו לנוע?
אני מניח שיהיה לך היסוס להתחיל במסע כזה, ללא ביסוס,
נכון?
בכל אופן, השאלה היא שאלה שאינה פשוטה.

עוד אני מתחבט בשאלה נכבדה זו, וציפור קטנה הקישה בעוז על חלוני.
פתחתי את החלון, הציפור עפה פנימה, מפיה נשר מכתב, והיא מיד פרשה כנפיים ועפה.
נשארתי עם המכתב.
ובמכתב ממש כתוב,

אז תבינו אותי.
אני עכשיו בכאב גדול, כן ממש כואב לי, ואני מרגיש לא כל-כך טוב.
אז תסלחו לי, אולי דברי יהיו משונים קצת…
מה אתם חושבים שאני צוחק? לא, הצחוק יהיה בפרשה אחרת.
עכשיו אני מתייסר, וגם לישמעאל כואב: "וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:
וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ". [א] עכשיו אתם מבינים?

טוב, אני האב הקדמון שלכם, מופיע קצת באור משונה בסיפור פרשה הזו, פרשת לֶךְ לְךָ.
בפתיחה נאמר לי: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". [ב] אמנם אלוהים אמר לי, האם אני נענה מיד הולך?
לא מיד.
נוסף לכך, איני מגיב, איני עונה, איני שואל למרות שאיני יודע לאן (אגב, כפי שתראו בעתיד זו התנהגות שחוזרת אצלי).
אלהים אינו מתייחס לשתיקתי.
הוא מבטיח לי, בעצם גם לכם: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". [ג] אני קם ומתחיל ללכת: "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'". [ד] אז עדיין לא ידעתי, אבל בדיעבד, ברור לי שהייתי במצב של "פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת, ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום". [ה] לא יכולתי לשער מצב כזה!
נכון, קיבלתי הבטחה אלוקית.
אבל, בכל-זאת האם זה כל כך פשוט בעיניכם?
זה קל בעיניכם ככה פתאום לקום וללכת ולעזוב הכל?
כל-כך קל לקום ולנטוש בית?
מה, אין לי רגשות כלפי בית אבי ואמי?
אכן הקשיבו מה נאמר עלי: אין הוא [הוא, זה אני, אברם] רוצה להיראות כמי שזונח את אביו לעת זקנתו ובכך להיות כאחד הרשעים המתעלמים ממצוות כיבוד אב ואם, ואז, על-פי המדרש, הקב"ה אומר לאברהם (אלי): "לפי שהיה אברהם אבינו מתפחד ואומר: אצא ויהיו מחללים בי שם שמים ויאמרו 'הניח אביו לעת זקנתו והלך לו'. אמר לו הקב"ה לך לך, לך אני פוטר מכבוד אב ואם" (ילקוט שמעוני, פרשת לך לך, רמז סב).
נו, אפילו שהאלוהים דוחק בי ופוטר אותי ממצווה חשובה, אז אני מפסיק להרגיש?
אין לי מה להגיד?
אני שותק.
והדרך עצמה היא לא אוטוסטראדה כמו שיש היום, ולא רק שלא היה לי Waze או GPS, אפילו מפה ומצפן לא היו לעזרתי.
באמת התבלבלתי.
איני מתבייש להודות בכך, "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי". [ו] הרשב"ם שלכם מבהיר, "אברהם ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם. כדכת' לך לך מארצך, וכדכת' ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי. לשון אובד ותועה אחד הם באדם הגולה כדכת' תעיתי כשה אובד". [ז] ובכלל הטלטול קשה לאדם יותר מכל, כמו שרש"י אומר: "לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם". [ח] שם בחרן כולם הכירו אותי, ואילו פה, בכנען?
אז למה אני שותק?
אכן, היה קשה מאוד, כי אני רוצה שתבינו, כמו שכתב אלדד באיזה שהוא מקום: "ההדגשה המשולשת של הארץ, המולדת ובית האבות באה להביע את עצמת הניתוק מן השורשים העמוקים".
אכן, ניתוק מן היסוד.
אותו אלדד מוסיף: "לא בריחה מרדיפות, לא משבר כלכלי. ניתוק כזה, חיתוך כזה, הם פרי צו עליון".
ואמנם לאחר שאלוהים הבטיח לי: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה"; האמנתי לו לאלוהים, האמנתי באמונה חזקה ומלאה שהחזון אכן יתגשם. הרגשתי, אולי אינכם מאמינים לי, אבל באמת הרגשתי שמתחיל להיווצר עם.

לכן, לא דיברתי, לא הגבתי, כי הבנתי!
כשמאמינים בעתיד,
כשרוצים בעתיד
אז הקשיים והבעיות השוטפות הולכות ומתגמדות, ואז קל יותר להתמודד איתם.
לכן שתקתי, שתקתי והמשכתי ללכת קדימה ליעד.
ומאז צאצאי הולכים והולכים ויש גם שמגיעים לארץ המובטחת…
ללכת זה לא מספיק.
כשהולכים קורה ומתעוררים קשיים. ואז חשוב להשתדל להתמודד עם הקשיים.
אכן מהר מאוד התעוררו בעיות: "וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב: […] וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים: וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט". [ט] פעלתי, ולא רק בגלל שלוט היה בן אחי, הפנמתי מאוד את הייעוד שלי, "וֶהְיֵה בְּרָכָה", וכך פעלתי, "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ […] כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ: הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה". [י] ואתם יודעים מה?
זה עבד!
הרועים שלנו לא רבו יותר.
בסך הכל הסכמנו על הפרדת כוחות בשלום.

אבל עדיין אני לא שקט.
איני יודע אם אתם כלומר, צאצאי בני יצחק ובני ישמעאל מוכנים לנסות דרך דומה.
בידיכם, רק בידיכם, בידיכם בני יצחק וישמעאל האפשרות לכך, רק בידיכם.
אז אם מותר לי, סוף סוף אני אביכם הקדמוני, לא?
אם מותר לי לומר, נסו, לא רק לקרוא את דברי אלא גם לנסות ליישם:
אני, אברם התחלתי ללכת, והגעתי.
הגעתי כי המשכתי.
כך יכול לעשות כל אחד מכם,
בן-אדם אם יש לך חלום ואינך יודע איך להגשימו?
אז פשוט כמוני, כמו אברם, פשוט תתחיל ללכת, תתחיל להתקדם בכוון בתקווה ובאמונה להגיע. נכון, בדרך יש מסיתים גם מכשולים אפילו מפריעים.
צריך, למרות הכל, להמשיך בהליכה…
וכשמתחילים ללכת וממשיכים קשה כבר להפסיק…
בסדר?
ואם תרצו,
אם באמת תרצו ותאמינו בכך, בני יצחק ובני ישמעאל, תמצאו את נתיב ללכת גם לחיות יחד בשלום.

תם המכתב.
גם החלום והתקווה?
האם נמצא דרך להתחיל לצעוד יחד,
אפילו אם היעד אינו מוגדר בדיוק??

הבהרות ומראה מקום
א. בראשית יז, כד–כה.
ב. בראשית יב, א.
ג. בראשית יב, ב–ג.
ד. בראשית יב, ד.
ה. אמיר גלבוע, שיר בבוקר בבוקר.
ו. בראשית כ, יג.
ז. רשב"ם לדברים כו, ה.
ח. רש"י לבראשית יב, ב.
ט. בראשית יג ב, ה–ז.
י. בראשית יג, ח–ט.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למוטי לקסמן