פרשת אלה הדברים: לדבר רק את האמת?

 

פרשת אלה הדברים: לדבר רק את האמת? / מוטי לקסמן, תשס"ט

   "תמיד יהי דברך אשר יורך מצפונך, אך דבר נא בטוב לב, בענווה ומתוך דבקות באמת" [1]. איני יודע אם הקיסר מרקוס אורליוס שמע על מזמורי תהלים, אבל משוררנו הקדימוֹ ואמר: "הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ" [2]; "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה" [3]. לא באנו להכריע מי המקור אלא להציג מסגרת לבחינת דברי משה.

   משה עומד בסופו של המסע הארוך אותו יזם, הניע והוביל במשך ארבעים שנה. למסע היה יעד ברור: להגיע לארץ כנען. העם עומד על סף הכניסה לארץ היעודה. משה לא יעבור את הירדן. משה נפרד מהעם ומצייד אותו בהנחיות לגבי העתיד.

   האם דברי משה משקפים את ההנחיות לכל מדבר, שהבאנו בפתיחה?

משה פותח דבריו באמירה: "ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה" [4].

באמירה זו מציין משה את נקודת המוצא הערכית לתהליך הנדודים – הר סיני: הוא אינו פותח במקור, במצב הראשוני, מצב הדיכוי במצריים אלא במעמד הר סיני. האם יש לראות בכך תאור שונה ממה שאירע? נראה לנו שלא כך הוא, זו הפניית תשומת לב השומעים לגיבוש הראשוני של הזהות הלאומית והדתית.

   וזה חשוב, כי אל מי פונה משה?

משה אינו פונה אל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת [5], הוא אינו מכוון דבריו למנהיגות נבחרת או ממונה, אלא:  "דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל".  ואכן, תוכן הדברים משקף את קהל המאזינים המוזמן [6]. נזכור, רוב השומעים לא חוו את העבדות במצרים. הם עומדים בפני תהליך ארוך וקשה של ההתנחלות בארץ המובטחת. חשוב מאוד להזכיר להם מי הם ומה זהותם הלאומית, כך נוהג משה.

בהמשך הנאום מעלה משה אירוע מתקופת הנדידה: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם: ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם: אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" [7]. בחומש שמות מסופר שרעיון הביזור עלה בראשו של יתרו שראה כיצד משה מותש מהיותו מוקד יחיד להנהגה ולשפיטה. יתרו מציע ביזור, משה מקשיב ומממש את הרעיון [8].

משה אינו מדייק? נכון, הוא אינו מדייק. משה מציב את העם במרכז הבמה. העם מתואר כבן שיח ישיר להחלטות על התארגנות חדשה של המינהל: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת" [9].

בהמשך מצרף משה הנחיות חד-משמעיות לדרך התנהלות של ההנהגה המשפטית: "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו" [10].

דיוק אין כאן, אבל ציוד להמשך הדרך יש ויש.

   נבחן התייחסות נוספת בדברי משה, נקרא כיצד משה מתאר את סיפור המרגלים.

סיפור המרגלים מופיע לראשונה בחומש במדבר יג–יד, וכעת שוב, בחומש דברים א, כא–מו. בפרשת השבוע, פרשת דברים, נפתח התיאור כך: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן" [11]. השוואת הכתוב למתואר בחומש במדבר מעלה הבדל מהותי. כאן, בפרשת דברים, העם יוזם את תהליך הריגול כדי לקבל מידע חשוב לקראת חציית הירדן.  ואילו בפרשת שלח-לך, בחומש במדבר, יוזמת הריגול באה מאלוהים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם" [12]. איך ניתן להבין שינוי זה, האם משה אינו זוכר? הרי הוא היה מעורב אישית בכך!

נכון, משה היה מעורב, אבל בשביל העם השומע זו כבר היסטוריה. כל המעורבים, פרט ליהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, כבר אינם, חלפו עשרות שנים.

   תיאור העבר הוא דבר מסובך, אפילו היום כאשר מצלמים ויש גם תמונות מתעדות. רק בימים האחרונים פורסם בתקשורת: יש הטוענים שהתמונה בה נראה ניל ארמסטרונג עומד על הירח, דגל ארה"ב מתנופף לידו והוא מצהיר: "צעד קטן לאדם וצעד ענק לאנושות", היא תמונה מבוימת שלא צולמה כלל על הירח, אלא באולפן סודי במדבריות נבאדה בארה"ב! [13].

   כלומר, תיאור היסטוריה אינו משקף מה "באמת" קרה [14], אלא מה שהמתאר מניח שקרה או מה שלדעתו כדאי לפרסם, ובמקרה הטוב מה משמעותי בעיניו לפרסם.

   באותו אופן אנו מצפים ממנהיג להתנהגות דומה, כלומר: מנהיג, בדבריו לעם, צריך לזהות מהי מטרת האמירות, ומה יניע טוב יותר את העם להגשמת היעדים הלאומיים החשובים. משה מכין את העם לקראת מעבר מחברה נודדת לחברת קבע. בהתאם, משה מדגיש  בדבריו את האחריות ליוזמה בידי העם, בבחינת: אתם עומדים בפני כיבוש הארץ, אלוהים וודאי יעזור, אבל האחריות לפעולותיכם היא עליכם. אתם תחליטו, אתם תבצעו, ואתם תחיו בתנאים שאתם תיצרו [15].

אין בדברים אלה לרמוז שמנהיג אינו צריך לדבוק באמת. אבל האמת אינה נתון מוחלט, שמקומה באיזשהו מקום ביקום ואין בילתה. מרקוס אורליוס טען, לעיל: "תמיד יהי דברך אשר יורך מצפונך" ומשורר תהלים מדגיש, לעיל: "וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ".

כלומר שהדובר המדווח אינו עושה שקר בנפשו, ובעיקר שאינו מציג נתונים כדי לזכות באהדת קהל או תועלת אישית כלשהי.

אכן, משה לא דייק. אבל על-פי מצפונו, לבבו ותחושתו הבריאה לגבי צרכי העם, הוא התאים את תיאור העבר לפי צרכי העתיד של העם. זאת עשה על ידי מיקוד תשומת הלב לאחריות של העם לגורלו, לחייו, לעתידו.

אם העם אכן נהג או נוהג כך, זה מחייב דיון אחר.

 

הארות ומראי מקום

[1] מרקוס אורליוס, [פילוסוף סטואי וקיסר רומא משנת 161 לספירה], בתוך אדיר כהן (ליקט וערך), ספר הציטטות הגדול, תל אביב1996, עמ' 123.

[2] תהלים טו, ב.

[3] תהלים לד, יד.

[4] דברים א, ו–ח.

[5] "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'" (במדבר ל, ב).

[6] בקהל המאזינים דנו במאמר: "דיבור ואחריות", אפשר לעיין בו בקישור [http://www.notes.co.il/moti/58406.asp]

[7] דברים א, ט–יב.

[8] שמות יח, יג–כו.

[9] דברים א, יג–יד.

[10] שם, טז–יז. ובהקשר לכך, שאלה: האם כבוד השופט דרורי זכר הנחייה זו בפסקו בין  המועמד "בעל הזכויות" לדיינות לבין "סתם" שומרת ממוצא אתיופי???

[11] דברים א, כב.

[12] במדבר יג, א–ב.

[13] גם בארץ יש מקרה דומה. מפורסמת היא התמונה בה עומדים אנשים בחולות. כתוב שהתמונה מתארת את הגרלת המגרשים לקראת הקמת אחוזת-בית, לימים, תל אביב. יש הטוענים שהתמונה אינה מתארת הגרלה אלא סיור בחולות, או אפילו רק התקבצות מקרית שם.

[14] שני אנשים שיתארו מה שראו בזמן מסוים, הדיווח שלהם לא יהיה זהה.

[15] למען הדיוק חשוב לציין שבפרשנות המסורתית יש המבינים גם את יוזמת אלוהים כהצעה ולא כצו, וגם כהיענות לבקשת העם. ראה פירושי רש"י, אבן-עזרא ורמב"ן לבמדבר יג, ב.