בדרך לבית הכנסת

בדרך לבית הכנסת / מוטי לקסמן, טבת, תשע"ד.

לקראת ערב שבת.

שקט.
לאט מהלך אני,
על המדרכה הצפונית,
לתפילה בקהילה.

מעבר לכביש, במדרכה הדרומית,
איש, ילד וילדה
הולכים לבית התפילה שלהם.

"אבא, חכה"
"אבא, חכה"
לאחר הקריאה השנייה
נעצר האיש, סב לאחור ומביט.

שם, במרחק של כמאה מטר,
עומדת הילדה שקראה.
לידה, ילדה צעירה יותר.
"אבא בוא", היא קראה שוב.

האבא לא נסוג.

הוא קרא אל עבר שתי הבנות,
במרחק של כמאה מטר,
"בואו הנה, אני מחכה,
אני אקח אותך בידיים".

שקט.
הקוראת נראתה משוחחת
עם הקטנה שעמדה שם.

שקט.

"נו, אבא",
צעקה הילדה,
ממרחק של כמאה מטר.

האבא הסתובב,
גם הילד והילדה שלידו,
הלאה,
בכיוון לבית הכנסת,
לתפילה.

שקט.
הילדה הקוראת ניסתה
למשוך את אחותה הקטנה
אל האבא הגדול
ההולך לתפילה.
הקטנה סירבה לזוז.

שקט.
הילדה הקוראת
החלה לרוץ אל האבא,
אל האחות והאח,
בדרך לתפילה.

שקט.
הקטנה עקבה אחריהם
מרחוק.
לאחר שפנו לרחוב אחר,
ולא נראו יותר,
חזרה, לאט,
הביתה.

שקט.

לאבא הגדול
לא הייתה ברירה,
היה כבר מאוחר.
יש להגיע מהר, באמונה רבה,
לתפילה,
בבית הכנסת.

לילדה הקטנה
היה כל הזמן שבעולם,
היא מאוד רצתה
לחוש, בעדינות רבה,
יד מחבקת
של אבא גדול.

ערב שבת,
שבת מנוחה.