אישה בפריז

היא, לכיכר פריז / מוטי לקסמן, תמוז, תשע"ג דלתות הכרמלית נפתחו היא יצאה לאט מהקרון. לא העיפה מבט הצידה. ראשה היה זקוף מבט עיניה בחלל, היא במקום אחר. פניה מתוחים, מאוד. רגליה נעות לאט. למה למהר? הכל תם. אילו לא צעקה, אם לא הייתה מסרבת, אם הייתה מקשיבה אולי? ייתכן, שהיה אחרת? אחרת? ייתכן?! לא! זהו, הגיע הזמן! די! אבל הזרת הימנית נעה ללא מנוחה, הרעד בלחייה השמאלית בכל זאת, אינו פוסק, שפתיה קפוצות, מדוע? רגלה המורמת חוזרת לקרקע, בהיסוס, כאילו מחפשת יציבות, אולי תמיכה? משקפי השמש הכהים על עיניה מסתירים היטב דמעה עקשנית מאוד. "סליחה!" היא נתקלה בעוצמה רבה בעגלת תינוקת שנעה לפניה. "גברת תסתכלי לאן את הולכת!" היא שמעה צעקה. ואז ראתה שתי עיניים מחייכות מפנים רכות של תינוקת לא כעסה, לא נבהלה. היא הסירה את משקפיה, הביטה בתינוקת בחיוך רך. התינוקת הניפה ידיה הקטנות מעלה, מטה. לא, היא לא תיפול! דמעת עינה, פרחה, התנדפה. משקפיה נותרו בידה היא ממשיכה במבט ישיר קדימה, לכיכר פריז, בחיפה.