בתור

בתור / מוטי לקסמן, אלול תשע"ב
"לא מספיק שקיבלתי דו"ח מעיריית תל אביב, עכשיו אני צריכה גם לחכות בתור הזה"
אמרה.
לא צעקה.
אמרה, רק כציון נתון.
המשיכה לשבת בנחת בכיסא הנכים המתנייע שלה.
מיד פעם חייכה, בראותה, צעירות ממנה, ניגשות לדלפק הדואר באמירה קולנית, "יש לי רק שאלה".
לא התרגשה, לא התלוננה.
המתינה ברוגע לתורה, למספר שיופיע על הצג, לקול הקריינית.
חייכה בעיניים שמחות.
באולם נשמעו טענות רמות, "איזה בלגן", "אי אפשר להוסיף עוד פקידים?", "צריך לבזבז שעות בשביל מכתב רשום", "למשרד התקשורת אין כסף, אז אנחנו צריכים לסבול"?
היא לא הצטרפה למקהלת הביקורת.
אינה צעירה.
פניה הנאים חרושות קמטי גיל.
שערותיה שיבה, ללא צבע, משוכות לאחור על ראשה.
נכה?
חולה?
לא ברור, אבל ראשה אינו שח,
ראשה זקוף, מבטו ישר קדימה.
עיניה קורנות טוב-לב.
על שפתיה, חיוך רך.
תורה הגיע.
לחצה על המתג, כיסא הנכים שלה נע לעבר הדלפק.
הפקיד היה אדיב אליה.
שילמה את עלות הדו"ח מעיריית תל אביב.
קיבלה עודף.
ביד אחת אספה את מטבעות הכסף, הכניסה לארנקה.
לחצה על המתג, כיסא הנכים סב לאחור.
"נסעה" החוצה.
התור, הטענות, הקולות הרמים, לא נעלמו, כאילו שום דבר לא קרה.
נו, באמת, קרה משהו???