נכד, זיכרון, תקווה

נכד חדש גם זיכרון / מוטי לקסמן, שבט, תשע"ב.

במהלך החיים יש לעיתים שהנך חלק מצירוף מקרים.

יש "מומחים" שמוכנים לבוא ולהעניק הסבר "מלומד".

אחרים, זורמים בצירוף המקרים, מסתפקים בעניין שזה מעורר, בלי לחפש "הסבר של מומחה".

אם-כן, אולי רק צירוף מקרים.

ואולי לא…

א בשבט, תשע"ב בא לעולם, בשעה טובה, יאיר, נכדי החדש.

במסכת ראש השנה כתוב: "באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי" [1].

אמנם ברוב התחומים אני נוטה לבית הלל, אבל ציון כזה, וודאי שיאיר לראש יהיה!

והנה, השתא, א בשבט חל ביום רביעי, ובשיר של יום רביעי נאמר:

"נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתודָה. בִּזְמִרות נָרִיעַ לו" [2].

נו, קבלת פנים כזו, מה עוד צריך להוסיף?

כן, צריך להכין מיטה, שידה ועוד כל מיני…

קניתי, אספתי ריכזתי את כל הנחוץ.

כעבור יומיים העמסתי על גגון המכונית מספר "קומות" של חפצים בהתאם לצורך.

נסעתי לדירה של בתי היקרה, אורית, כדי להתקין ולהעמיד הכל במקום.

זה היה יום שישי, 27/01/2012, ירד גשם לסירוגין.

שכחתי, אבל ברדיו הזכירו והשמיעו דברים גם שירים לציון יום הזיכרון הבינלאומי לשואה.

ובלי משים, ללא כל התרעה, הופיעה למולי אמי ז"ל.

ראיתי את מאמע שלי, דמעות עלו בעיני.

חשבתי, לחשתי, "את רואה מאמע: סבלת נורא במלחמה ההיא, והנה עוד נין יקר לך".

"כן", היא אמרה, "שמחה גדולה, למה דמעות בעיניך, מיין קינד?"

"לא יודע, זה מאליו. אבל, האם זו אינה הנקמה החשובה ביותר ברוצחים ההם", עניתי מהורהר.

"למה נקמה?" שאלה מאמע.

"מה זאת אומרת, לא סבלת מספיק?"

"סבלתי, סבלתי נורא, אבל לא צריך נקמה."

"אלא מה?"

"שמחה רבה, שמחה כנה,

זו עוד הוכחה

כי לרוע ולרע לא תהיה תקומה.

ניצחון מוחלט של הטוב על הרע, על הנורא",

אמרה המאמע ונעלמה.

טיפות הגשם מהלו את נצנוצי הדמעות שגלשו על הלחיים שלי…

<><><>

הבהרות ומראה מקום

1. בבלי, ראש השנה ב, א.

2. תהלים צה, ב.