יהדות, יצירה, אדם
  • מוטי לקסמן

    קורא חושב, יוצר על יהדות ועל בני אנוש שנוצרו בצלם אלוהים. בעל שני תארי מוסמך: סוציולוגיה, מקרא.

הפגישה

הפגישה / מוטי לקסמן, אדר ב, תשע"ד

צלצול הטלפון הקפיץ את חעסקעל מהמיטה.
לרגע הוא לא הבין היכן הוא נמצא.
קול פקיד הקבלה באנגלית, "אדוני ביקש להעירו בשעה 07:30" הזכיר לו שהוא בבית מלון בתל אביב.
הוא הפטיר "תודה" והתיישב במיטה.
הוא לא היה בטוח שהוא ישן, או שחלם או שהזה.
לעומת זאת, השאלה, או אולי התקווה "ניצבה" מולו בבהירות מלאה, "האומנם זה יתגשם?"
חיפושיו העלו את כתובתה.
כבר חמש שנים, אחת לחצי שנה, הוא מגיע לארץ לבקר את בנו ונכדיו.
בכל פעם הוא הגיע במונית רק עד לשער.
בכל פעם, פחד תקף אותו, הוא הורה לנהג להחזיר אותו לבית המלון.
הפעם זה וודאי.
הקוראת בקפה הבטיחה לו הגשמה וודאית של חלום מרגש.
גם היועצת בכוכבים חזתה לו, אירוע משמח מאוד, בוודאות.
והנה, הגשם הפסיק פתאום לרדת, והשמש הפיצה קרני אור וחמימות!
האם צריך אותות חזקים יותר מכך?
לא ייתכן אחרת, כל כך הרבה סימנים!
מחר הוא שוב יראה אותה!
חעסקעל מאוד רצה לראות אותה.
רצונו לראות אותה היה כה עז, עד כי היא לא הבהיר לעצמו, מה הוא בעצם המניע העמוק של רצונו, אז בחורף שנת 1978.
אולי שמע על הסבל הנורא שלה ורצה לנחם אותה?
אולי אפילו לחבק?
אולי רצה להסביר?
אולי להתנצל, לבקש מחילה?
אולי…
לעולם לא נדע.

חולון, רחוב ביאליק.
המונית נעצרה.
הוא שילם לנהג.
התרגשות.
Thank you, הדגיש הנהג בתקווה.
חעסקעל הבין את הרמז הוציא שני דולר והושיט ביד רועדת לנהג, "שיהיה במזל טוב" אמר בליבו, באותו בוקר, יום חמישי.
זה עומד להתגשם, קשה להאמין.
הוא צעד זקוף, קול מקל ההליכה המכה קלות על המדרכה הוסיף תיפוף חזק.
רחוב ביאליק, חולון.
מקום יפה, כפרי.
גדר נמוכה מפרידה בין המדרכה לבניינים הכפריים הנמוכים המוקפים עצים רחבי עלווה גם פרחים צבעוניים לרוב.
ברק ירוק העצים באור השמש, וזוהר צבעי הפרחים חיזקו בו את הביטחון.
יהיה מפגש.
יהיה טוב.
מוכרח להיות כך.
העצים גם הפרחים לא השמיעו רחש.
הכל היה רגוע שקט.
בחעסקעל להטה סערה יוקדת.
קול נקישות מקל ההליכה סימנו את מסלול ההליכה למשרד בית האבות.
במשרד, הוא שאל באידיש על דירתה של אהובתו.
מנהל, בית האבות, ענה באידיש, בתקווה שאולי הגיע תורם חדש.
שם משפחה חעסקעל לא ידע, אבל לשמחתו, הייתה רק אחת בשם הפרטי שהוא אמר.
חעסקעל הלך לפי ההנחיות שקיבל.

משקפי הקריאה, בעלי מסגרת הפלסטיק החומה, היו מונחים על עיניה הירוקות. היא ישבה על כסא ליד שולחן קטן בחדרה המשותף עם ברוניה, בבית האבות משען בחולון. ברוניה לא הייתה כעת בחדר, עמדו בו שתי מיטות מכוסות בכיסוי-מיטה פרחוני.
בידיה היא החזיקה את העיתון "לעצטע נייעס".
היא עיינה במאמר העורך.
השעה הייתה 10:30 בבוקר, שעה שקטה בדרך-כלל.
הקול הלא מוכר של הצעדים והקשות מקל ההליכה העולים מהשביל הקרוב, לא עוררו בה עניין מיוחד.
נקישה על הדלת.
היא הייתה בטוחה ששמעה משהו.
נקישה נוספת, חזקה יותר.
סקרנותה נתעוררה, "יָא"
הדלת נפתחה.
לפני שהיא הספיקה להסיר את משקפי הקריאה, נכנס גבר גבוה, נעזר במקל הליכה, מקריח עם שרידי שער שיבה.
הוא היה לבוש בחליפה חומה, למרות החום.
"שעיינדאלע?" הוא שאל.
היא הסירה את משקפיה, העיתון נשר מידה.
עיניה הירוקות הישירו מבט חודר בעיניו החומות.
היא חשבה שהיא חולמת.
זה לא ייתכן!!!
רעד חלף בגופה והרעיד את רגלה השמאלית.
"אלוהים, באיזה ניסיון אתה מעמיד אותי?" חלפה במוחה אמירה.
שקט, מתח, כאילו פתיל רועם הוצת ועוד מעט המטען יתפוצץ.
שניות אחדות חלפו, מבלי להסיר את מבטה החודר לתוך עיניו, היא לחשה בקול לא קול:
"א ת ה , ח ע ס ק ע ל ?"
"כן, אני חעסקעל ", הוא ענה בהושטת יד לעברה.
שעיינדאלע נדרכה כולה.
היא לא הרימה את ידה: "כן, א ת ה מ מ ש ח ע ס ק ע ל !"
"אני, זאת אומרת, יש לי בן בארץ, באתי לבקר אותו. התחלתי לשאול, והנה מצאתי אותך.
למרות הכל, את עדיין יפה".
שרידי יופיה היו אות ליופי צעיר..
"יפה? ממש מלכת יופי" אמרה במרירות והוסיפה, "ח ע ס ק ע ל … ע כ ש י ו? ע כ ש י ו אתה מגיע?", היא לא ויתרה.
ליבו פעם בחוזקה, הוא רצה להתקרב אליה.
"כן, שעיינדאלע, את רואה. אוי, עינייך, אותן עיניים ירוקות נפלאות."
היא לא הזמינה אותו לשבת, הוא נסער, נותר תקוע.
היא מיקדה בו מבט ישיר, חד, נוקב.
מבט דוקר כמחט, כסכין לוהטת.
" ע כ ש י ו … מה יש לך לחפש פ ה ע כ ש י ו?"
הוא שתק.
הוא נותר ללא מלים, לא כך הוא ראה את המפגש.
שקט.
עיניהם בחנו את הפנים הנוכחות מולן.
המבטים הפליגו למקום אחר.
מאוד רחוק.
חמישים שנה חלפו עברו מאז בעיירה גרבוביץ, פולין.
חעסקעל ושעיינדאלע, הזוג היפה ביותר בעיירה.
הבנות קנאו בה, הבנים חלמו עליה.
כולם היו בטוחים שזו תהייה ה ח ת ו נ ה.
אמנם, שעיינדאלע וחעסקעל עדיין לא אמרו דבר.
אבל, זה היה ברור.
לא יתכן אחרת!
יום אחד, ללא כל הסבר, חעסקעל נעלם.
אמרו שהוא נסע לאמעריקע.
לא הותיר מידע, גם לא כתב, פשוט נעלם.
שעיינדאלע הייתה המומה.
איזו בושה!
היא לא ידעה איפה להסתתר.

חעסקעל, יש לומר, החוויר, רעד קל חלף בפניו.
"אז…" הוא התחיל למלמל.
"אז אתה יכול לחזור ל א מ ע ר י ק ע ש ל ך, פה", היא נשמה עמוקות ברעד, "פה, אין לך מה לחפש, לך" קטעה את ה"אז", בקול נחרץ.
זעקת כאב.
ראשה וגופה סבו לצד השני, גבה הופנה אליו.
"למה שעיינדאלע? זה היה מזמן, הנה, עכשיו באתי…" הוא ניסה שוב.
בגבה חלף רעד חזק.
הרעד הקפיץ את רגלה השמאלית, היא לא הסתובבה.
קולה הרועד ניסר את האוויר: " ב ז מ ן ו ב ד ר ך שבאת, אתה יכול גם להסתלק… אתה יכול להמשיך ללכת… לכל הרוחות… ל ך!!!"
לא, היא לא תסתובב!
שקט.
קול ציוץ הציפורים על העצים בחוץ, לא הצליח להפיג את המתח הנורא שעלה.
שקט.
"שעיינדאלע", נשמע קולו הרועד.
גבה היה מופנה אליו, היא הכתה באגרופה על אדן החלון.
צעדיו המהוססים והקשות מקל ההליכה שלו על שביל האבנים, הפריעו את השקט, את האווירה הפסטוראלית בחוץ.
הדלת נותרה פתוחה.
שעיינדאלע לא נעה.
היא קפאה על מקומה.
גופה היה דרוך כקפיץ מתוח.
שפתיה הקמוצות הסתירו בכי עצור.
צעדי ההולך ונקישות מקלו הלכו והתרחקו.
במאמץ לא רגיל, עיניה הירוקות פנו אל הדלת שנותרה פתוחה.
הדמעה לא הסתירה את העצים והפרחים שהמשיכו בשלהם.
ריק.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למוטי לקסמן