בננות - בלוגים / / חיים של אלמוני. אנדריי מאקין
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

חיים של אלמוני. אנדריי מאקין

 

זוג צעיר מחליק במורד גבעה מושלגת. הוא יושב מאחוריה ואומר בשקט "אני אוהב אתך נאדנקה". בסיבוב הבא הוא חוזר על המשפט. שוטוב חושב, בימי צ'כוב עוד אפשר היה לכתוב משפט כזה. היום ילגלגו על המלודרמטיות הרומנטית. 
אז הנה, שוטוב הוא סופר הבודק את שורות כתיבתו. כן, זה עובד, אני אוהב אותך נדנקה בתוך פתיתי השלג.
 לבד, בדירה שגרה בה כרגע אישה נעדרת הוא יושב ומחכה ללאה הצעירה שתבוא לקחת את חפציה. 
פריז היא עיר של מתבודדים, אלא אם כן אתה המינגווי מתהולל ולא סוג של צ'כוב קטן.
 הסיפור שלו, זוג שנפרד כשהיו צעירים נפגשים שוב אחרי עשרים שנה ומחליקים בשלג. אני אוהב אותך נאדנקה. כן, פשוט ונכון, כמו שכתבו פעם. בלי פרויד ובלי פוסט מודרניות. בלי סקס בכל משפט ובלי מישהו מרוח בברלינטין שישב באלפן טלוויזיה ויטרטר: בימינו צריכים לכתוב אחרת. 
הוא שנא סופרים שהתקינות הפוליטית סירסה אותם. ושלא בסיפור,  לאה עזבה אותו. 
גבר שנזנח על ידי צעירה שהייתה יכולה להיות בתו. מתאים לסיפור צרפתי מאה עמודים של משגלים ודכדוכי נפש פריזאיים. 
אתה לא מריר כמו אלו ממזרח אירופה. אתה אומלל. לא כשלון. אתה כמו פגז שלא התפוצץ. אתה פיצוץ שלא מצליח להשמיע את קולו. היא אומרת לו.
 להגיע לגיל חמישים ולשמוע נערה פריזאית מדברת אליו כך. איך לא להתאהב. וכעת כמו פרוצה הולכת לגבר שיחזיק בה. 
אני אוהב אותך, ואין פתיתי שלג מסביב. אישה צעירה העוזבת גבר מבוגר צריכה לנעוץ בו סכין. 
הרצח האחרון, כמו שהוא קורא לזה, התרחש בבית קפה בנוכחות ידידים. הם התחילו במה שנראה ויכוח רגיל ואז הוא הבין, זו העוצמה המפחידה של אישה שחדלה לאהוב. 
אני כבר יודעת מה פירוש שם המשפחה שלך ברוסית הטיחה בו. ליצן. מוקיון. ליצן עצוב כמו אצל צ'כוב הוא קורא לגבה המתרחק. 
והוא נזכר בבית היתומים בו קראו בשמו, שוטוב, והוא ענה נוכח. מאז שוטוב נוכח. 
הוא זוכר מוסכמות נדושות של קשר אהבים בפריז,שהן בלתי נסבלות בספר וכל כך מתוקות בחיים. 
כעת צריך לחשוב על המשפט הבלתי נסבל עשתה אתו אהבה, והכוונה לא אליו אלא לצעיר אתו עברה לגור . 
שנתיים וחצי. קשר ארוך יותר מהקורה בספרים של היום. ואף אחד מהם לא נכנס למכונית בגשם ונהרג. לשניהם אין את המזג האובדני הדרוש. איך להפוך אישה בשר ודם לחלום. הטעות שלו הייתה לאהוב את לאה כמו שאוהבים שיר. 
אדם גולה אין לו עוד מולדת, כי אם הספרות של מולדתו. מי אמר. לספר ללאה את אנה קרנינה בצרפתית. צ'כוב אמר יש להשמיט את ההתחלה ואת הסוף של הסיפור, שם מרבים לשקר. 
נבוקוב ישב עם הגב לחוף, באוניה שנסע בה. כשגמר לשחק שחמט אדמת המולדת כבר נעלמה. לוליטה, כך חשב, היא עונשו של נבוקוב האסטטיקן. ספר מבחיל שמחניף לדחפים השפלים של בורגני המערב. 
את צ'כוב אני לא אוהב, אמר לה. הוא סופר נפלא. הוא ריחם על אישה שאיבדה את הונה בפריז וחזרה לגן הדובדבנים שלה. ריחם על שלוש אחיות בפרובינציה. הא ריחם על גיבוריו. איש הומאני מאוד שמת ב1904 מבלי להבין את האש המתחילה להתלקח וכמה שנים אחרי תשרוף את כל אלו שריחם עליהם. בכה לך מורה דגול על האצילים המעודנים והשאר לנו לבכות על מיליוני איכרים בורים ועלובים. 
סופר רוסי, מתנגד משטר שגלה כבר לפני עשרים שנה ועדיין נושא בלבו את הספרות הרוסית הגדולה. סופרים שלא היו באים לתכניות מאוסות על ספרים בטלוויזיה אחרי חצות כשכולם ישנים. 
אני לא רוסי, הוא מסביר לה. אני סובייטי. מלוכלך טיפש ורשע. בכלל לא דומה לנסיך מישקין שהצרפתים מתמוגגים ממנו. 
כשלאה עוזבת סופית הוא מחליט לחזור לראשונה לרוסיה. הוא עושה עשרות טלפונים כדי למצוא את יאנה, אהובתו משכבר הימים. הוא רוצה לראות אותה. להתחבר מחדש לזיכרונות. לפגוש אהבה שעזב לפני שלושים שנה. 
היא לא ממש מתפלאת כשהוא מטלפן אליה. כן, היא תשמח לראות אותו. היא יודעת שהוא סופר. והוא, ראשו כבר מטייל אתה את הטיולים ההם על שפת הנייבה. הוא חשב שתהייה מלאה וכבדה, כדרך נשים רוסיות בגילו, אך מוצא אישה רזה, נערית ובעיקר דומה ללאה. 
היא מראה לו את הג'קוזי בדירתה. החיים אחרים לחלוטין. הוא צריך לחזור ולהיזכר במלים רוסיות שאבדו לו. היא מציגה לו את ולאד בנה בן העשרים שנראה כאילו יצא מסדרת טלוויזיית נעורים אמריקאית, והנער מציע לו וויסקי, מרטיני, בירה? אין ספק שפטרבורג איננה העיר שעזב. המערב שעליו חלמו אז נמצא כאן בכל פינה. 
הגעת בימים לא טובים, ראשי ממשלה מכל העולם מתארחים כאן וכל המלונות תפוסים. לא תצליח למצוא חדר. היא עובדת במלונאות, היא יודעת מה קורה בעיר. תישאר אצלנו. 
היא עסוקה בטלפון ללא הפסקה. הוא רוצה לדבר, להזכיר נשכחות, אבל שיחות הטלפון זורמות. מחר נאכל צהרים ונדבר מלב אל לב היא אומרת.
 האם אשת העסקים הזו תוכל להיזכר, לדבר על אז, על המגלשה. החורף בגן. 
הצהרים אלה. הוא בלבוש לא מתאים למסעדה. אחרים נראים כמערביים בחליפות גזורות היטב הוא כמי שנשאר מהימים ההם. הרעש מסביב, הטלפונים. שום שיחה מלב אל לב. שום שיחה בכלל. ולאד הצעיר עובד בהוצאת ספרים. חקר שוק וקידום מכירות. חלון גילים לכל ספר. 
הרומנים לנשים ;שבין גיל שלושים לחמישים, לא מאוד אינטלקטואליות, ומיעוט גברים לחוצים מינית. אבל יש להם עוד כמה בראנדס רציניים. ובספרים היסטוריים האמת חשובה לנו היא זו שתדחוף יד קונה לארנקו. בתחתית הערמה ספר בעטיפה ורודה ועליו שני גברים מתנשקים. אנחנו לא מזניחים גם את המיעוט המיני, כל מי שיכול להרשות לעצמו לקנות ספר. רק לעיוורים יש זכות לא לקנות את הספרים שלנו. 
מפגש עם זקן מביא את סיפורי העיר בימי המלחמה והמצור. הרעב. המוות ברחובות. חיים כמעט ללא מים למרות הנהר החוצה את העיר בשל זיהומו. אנשים שקפאו בשלג בזמן תנועה איטית מדי מחוסר כוח ורעב. אבל בתוך כל זה החיים לא ויתרו על תיאטרון. 
בעיר עלתה הצגה אופרטה. והשחקנים התחלפו במהירות בשל מותם של אחרים. בלי אור בלי בגדים הקהל בא וההצגות הוצגו. בתום ההצגה נעמד על רגליו והשתחווה בשקט לשחקנים. לא היה לכם כוח למחוא כף. חלק מהם לא יגיע לביתם. 
כן, הספר משתנה באחת. מסיפור אהבה צ'כובי אך מודרני בפריז הוא הופך להיות ספר מלחמה עקובה מדם בלנינגרד. תיאורי ייסורי מלחמה קשים מחליפים את ייסורי האהבה שאמנם לא הייתה ענוגה, אך בכל זאת, פגזים של ממש לא התעופפו מעליה. פריז נשארה פריז ולנינגרד נלחמה בגרמנים וגם במצב הנוראי הזה הייתה יכולה להתפתח סוג של אהבה בעיר ששני מליון בני אדם ציפו למותם המיידי בעיר שנודעה בארכיטקטורה הנפלאה שלה.
 ואחרי מלחמה אהבה מהוססת שמתפתחת בין שני ניצולים מקצוות שונים של חיי הזמן, עד שהשלטון שהתבסס בינתיים מתחיל להתערב גם באהבות. 
מאקין, סופר רוסי החי בצרפת זכה כבר בכל הפרסים הנכבדים. גונקור מדיסיס, כשקוראים את הספר הזה אפשר להבין מדוע. המפגש הזה בין שני גבריים רוסיים בני תקופות שונות. שתי אהבות וחיים בעולם מזעזע. כל אלו כתובים על ידי סופר היודע להבהיר מה קרה לספרות. הספרות הרוסית הגדולה, צ'כוב מול המודרניזם. חובבי ספרות של ממש ייהנו מכל דף

פורסם במגזין אימגו תחת הכותרת: חיים של אלמוני / אנדריי מאקין

 

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן