בננות - בלוגים / / פריזאים גרהם רוב
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

פריזאים גרהם רוב

 אינני יודע אם אלו היו האנגלים שאמרו שפריס היא עיר נפלאה רק חבל שיש בה צרפתים. אמירה שנולדה לפני עידנים כשהצרפתים אכן היו גאוותניים ומתנשאים, לא דיברו אנגלית, גם אם ידעו את השפה, ושנאו את התיירים, למרות שהתפרנסה ממנה והם הוציאו את שמעה בעולם. 
הסופרים האנגלים אהבו את פריס. שלא לדבר על כך שחבורת האמריקאים שהשתקעה בה בשנות העשרים. אוסקר וילד בחר לגור בה בסוף ימיו אחרי שהשתחרר מהכלא. הסופרים האנגליים התאהבו בפריס ותרבותה והצרפתים לא היו איומים כלל בספרות האנגלית. ג'וליאן בארנס למשל כתב ספר נפלא "התוכי של פלובר" עוקב אחרי חייו של הסופר הצרפתי הגדול, וזו רק דוגמא אחת מאוחרת. 
כעת יצא לאור "הפריזאים". ספר אנגלי המקיף את פריס מצדדיה השונים, היסטוריה של האנשים החשובים והפחות מוכרים.
 נדמה לי שאין עוד עיר שההיסטוריה שלה רצופה בכל כך הרבה דמויות מוכרות ומסקרנות.
 הוא מתחיל עם סגן צעיר. אי אפשר להגיד שנפוליאון איננו מוכר, אלא שנפוליאון הצעיר שבא לסדר עניינים בירוקראטיים משפחתיים. עתידו ופרסומו עוד רחוק לפניו. טיוליו הראשונים בפריס מלמדים אותנו משהו על חיי העיר. ואם תרצו מסחר הנשים שבה. 
החל מאלו שעמדו ביציעים היקרים בתיאטרון , זולות יותר שהסתובבו באולם, והזולות מכולן בפינות רחוב. האם הסגן הצעיר איבד שם בתוליו? האם התנסה עם מישהי מנשות הרחוב. רוב רוצה להאמין שכן. 
הסיפור הבא מתרחש כמה שנים קודם לכן. מארי אנטואנט ומשפחתה בלילם האחרון בטיולרי. הם עומדים לברוח מהארמון ומפריס. מבצע שלם של בגדים זולים תחפושות ומרכבות בפינות רחוב. 
אלא שהמלכה לא יצאה מעולם מהארמון ולא הכירה את רחובות פריס. מרוב בלבול וסערת נפש טעתה, ובמקום לפנות ימינה לפינת רחוב בה ציפתה לה כרכרה פנתה שמאלה והסתבכה בשכונות שכלל לא ידעה על קיומן. כן, זה לילם האחרון כמשפחה מלכותית. 
גם תורם של כמה מעשי פשע מפורסמים מגיע לספר, שלפחות אחד מהם שימש בסיס לספר הרוזן ממונטה כריסטו. 
הקמת משטרה עירונית ועוד התפתחויות חברתיות. 
אחת העצות שנותן מפקד המשטרה למשטר החדש "על ראש המשטר ליזום עוד הפגנה ומהפכה ואחר כך לדכאה. כך ייראה כוחו". 
ויקטור הוגו בספרו עלובי החיים מתאר מהפכה כזו שנהגתה חלקה על ידי מהפכנים וחלקה על ידי פרובקטורים ודוכאה על ידי שלטון. רוב איננו עוקב ממש אחרי תאריכים, הוא עוקב אחרי אנשים מרתקים שהטביעו חותם מסוים בעיר גם אם שמם לא נחקק בהכרח בדפי ההיסטוריה העולמית. אך על חלקם פריסאים שמעו ולו בעקבות שמות רחובות.
 שמות הרחובות ניתן לראשונה בשנת 1870. מי זוכר היום מי הוא מי חוץ מכמה שפרסומם נשאר. 
"בשנת 1807 מהגרי עבודה התיישבו ברבעים מסוימים בהם יכלו לדבר את שפתם ולאכול את מאכליהם. לכל קהילה בית הקפה שלה, שהמשטרה פקחה עליו עין". נשמע מוכר כאילו מאות שנים לא חלפו. ב1849 בא חידוש גדול לתיאטרון על הבמה עלתה הצגה חדשה הבוהמה. מחזה שכמעט אפשר היה להריח את ריחות הרובע בו הוא התרחש. לא עוד בני טובים אצילים ואצילות. צעירים פשוטים אותם אפשר לפגוש בשדרות. לימים יהפוך המחזה לאופרה לה בוהם, אלא שרוב כדרכו מתעניין בסיפור האמיתי. 
מי היא מימי המקורית ואיך היו חייו של הסופר. חיים שאינם עדיין במרכז התרבות אך עשו צעד לקראת שינוי גדול. אנרי, הסופר, עדיין עיתונאי המספר בטורו על חיי היום יום שלו. מספר על חייו עם הזנזונת אתה הוא מחלק את חייו והיא עם גברים היכולים לשלם. פריס האמינה שאלו הם אכן חיי הבוהמה. 
בצורה כזו או אחרת הפך להיות הסרסור של לוסיל לפני שהפכה למימי. 
וכמובן שאי אפשר בלי זולא. לא אמיל, כלומר, כן אמיל, אבל דרך עיני אשתו. ומסביב לזוג כבר מסתובבים כמה שמות שמוכרים לנו יותר. גונקור, מאנה, סתם כמה מידידי הבית. 
בעיתון הבוקר היא קוראת מאמרים ראשונים נגד הזכויות שקיבלו יהודים מאה שנה קודם לכן. אייטמים על מלחמה המתרגשת ובאה עם גרמניה. אף מלה על אמיל זולא או מתחריו. 
העיתון מלא פרסומות לשיניים תותבות וסבונים עם מיני ריחות חדישים. 
אמיל זולה השערורייה החשובה, בינתיים, איננה שאלת דרייפוס. היא מקבלת דואר אנונימי שלבעלה שני ילדים לא חוקיים לאיזו אישה פריסאית. 
כשמתפרצת פרשת דרייפוס וזולה יוצא במאמר המפורסם "אני מאשים" חייהם הופכים לגיהינום. הם נרדפים על ידי ההמון והאנטישמיות הגואה פוגעת בהם. זולא נמלט לאנגליה. ומי זוכר את הפרט הפעוט שזולא נרצח. 
1900. שני דברים שאי אפשר שלא להזכיר. פתיחת המטרו ומרסל פרוסט והקשר שלו אליה. 
פרוסט שלפי יומנו יצא ממיטתו רק חמש פעמים בשנה , לא ירד מימיו לנסוע במטרו.כשהיה מוכרח השתמש באמצעי התחבורה הישנים מרכבות ורכבות. מאוחר יותר במכונית אותה נהג נהגו הפרטי אלברט. לא תמיד אותו אלברט את שמו לא שינה אלא כשכתב עליו בספרו ואז שינה את מינו ושמו וקרא לו אלברטין. 
ב1907 חל שינוי נוסף בחייו. פריס חוברה לטלפון. הוא שנא את המכשיר ובקושי למד להשתמש בו. המשפט " היה נחמד לשמוע את קולך" הפחיד אותו כאילו זו פרידה ממי שהולך למות. 
אי אפשר לספר על ההיסטוריה של פאריס בלי להזכיר את 23. ביוני, 1940 היום שבו בשעה שש בבוקר נכנס היטלר לסייר בעיר. הוא מכיר המסלול. את ההערות של היטלר על כמה מהבנים המפורסמים. התפעלותו מכמה מהם ופסילתם של אחרים. 
מול קבר נפוליון נעמד ואחרי רגע שתיקה נתן הוראות מפורטות איך הוא רוצה שקברו שלו ייראה. כשלוש שעות ארך ביקורו של היטלר בפריס כשהוא חולף במכוניתו על פני כל המקומות המפורסמים שלה. פריס יפה, אמר לאמנים שהביא איתו אתם תעשו ברלין יפה יותר לפי הנחייתי
 אחרי פרק על הכיבוש מגיע פרק הכתוב בצורת תסריט. נערה צעירה בשם ז'ולייט נחקרת במטה המשטרה הגרמנית. עוד כמה מעברים והיא כבר אחרי הלחמה ברובע סן זר'מן. פוגשת את בוריס ויאן סארטר, בובואר כל האקסיסטנציאליסטים האלה, מוסיקה של מיילס דייויס בן ה23, שיהפך בקרוב לאהבה גדולה שלה.
 כעת אנו יודעים ששמה ז'ולייט גרקו שתהפוך בעוד כמה סצנות לזמרת וכל האנשים הללו לחשובי אנשי הרוח של אחרי המלחמה. קפה פלור. מקומות ושמות ששבעים שנה אחרי עדיין מרטיטים לבבות של פרנקופילים ואנשי רוח שעדייו רצים לשתות בקפה פלור ולחפש את שולחנם של כל אלו.. 
ב26 באוגוסט 1944 חזר גנרל דה גול משנות הכיבוש אותן עבר באנגליה. בבוקר הלך להניח זר פרחים על קבר החייל האלמוני בכיכר אטואל. בשעה ארבע לערך נכנס לנוטר דאם לתפילת הודיה. מאותו רגע לא ברור מה קרה שם. האם ניסו להתנקש בחייו. נורו יריות לכיוונו והוא המשיך ללכת זקוף למרכז הכנסייה. 
איזה רצח היה צריך להתרחש ביום הזה. מי היו הצלפים, איך לא פגעו בגנרל. 
כמובן שמיד החלו להתפשט תיאוריות קונספירציה שהגנרל עצמו שלח צלפים כדי להאדיר את שמו. 
ובכל זאת, המהולל בצרפתים נעלם עד שנת 1958 בה חזר לחיים ציבוריים ונבחר לנשיא המדינה. 
היו ניסיונות התנקשות כה רבים בחייו אחרי ששחרר את אלג'יריה ונתן לה עצמאות. עד כי הצטייר שאדם בעל מזל שלא יאמן. 
בשנות החמישים התבצעה התנקשות בחייו של פרלמנטר צעיר חצי אלמוני, פרנסואה מיטרן. מי ניסה להתנקש בחייו, הימין הקיצוני או שמא ההתנקשות הייתה מבוימת כדי להעלות את שמו של מיטראן מאלמוניותו ולהפוך אותו לפוליטיקאי נחשב יותר אם יש לו כאלה אויבים. ואולי זה באמת היה אחד, ז'אן מארי לפאן, שניהל מערכת בחירות למועמד ימני. 
ב1965 הותר לנשים לפתוח חשבון בנק אישי בלי צורך רשות הורה או בעל. ובקרוב יותר השימוש בכדורים למניעת הריון. 
באותם ימים אסרו על גברים להיכנס למגורי בנות באוניברסיטאות. הסטודנטים דרשו לבטל את ההפרדה המוחלטת. לצעירים נמאס להתגנב ולהסתנן דרך חלונות. סקס חופשי לא היה זר בצרפת. 
מה שהפך במהירות למרד המפורסם של 1968 התחיל באוניברסיטה בסימן אחר. סטודנטים מחו נגד הפרופסורים. לאחר כמה ימים יצאה הפגנה נגד מלחמת ווייטנאם ונופצו חלונות של אמריקן אקספרס. כשחזרו לאוניברסיטה קיבלו חדר ישיבות לעצמם וכינו אותו חדר צ'ה גווארה. 
הצעירים המוחים באו משכונות היוקרה של פריז והיו בני משפחות בורגניות. אך להוריהם לא היה מספיק כסף לקנות להם קובית בטון למגורים. מחירי השכירות עלו ועלו. 
התפוצצות אוכלוסיית הסטודנטים הציתו עוד ועוד פעולות שגדלו למרד הגדול ב 1968 
צופי הטלוויזיה לא הבינו מה ראו בחדשות. התופעה נראתה מוזרה מדי. הציבור קיבל מידע מעוכל מראש והם האמינו שזה מידע אמין. הסטודנטים הופיעו בטלוויזיה לא רק "כאנשים בחדשות" הם היו אופנתיים וזכו לתואר נערי קוקה קולה.
 המרואיינים היו רהוטים אך בחיתוך עריכה אחד התמקדה המצלמה בשעון זהב על ידה של אחת הסטודנטיות. איך זה קורה שנערה מבית טוב בפרובינציה גרה תוך כמה חודשים עם חבר בפריז. הכול קשור לצפיפות מעונות הסטודנטים, ענתה. 
בתחילת מאי פרצה המחאה הגדולה, היא עזבה את אוניברסיטת הפרברים ועברה לרובע סאן ז'רמין המרכזי. מה שהתחיל באוניברסיטה של פרברים הצית תוך ימים גם את הסורבון. 
כעת כבר כינו אותה בתקשורת מרד. תוך כמה ימים הפכה המחאה למרד של ממש וארגוני עובדים שונים הצטרפו אליו. ברחובות החלו להצית מכוניות ולהפוך את אבני המרצפת של המדרכות שסימלו את עבודתם של פועלי הפרולטריון. כוח פרולטארי הצטרף למרד. 
זה הפסיק להיות מרד של בני טובים. נהגי משאיות ומוניות בעלי מקצועות חופשיים. 
הסיבה המקורית למחאה נשכחה מזמן. פריז הפכה לכאוס שמח. תחנות דלק נסגרו. פרצה שביתה כללית. בגלל מחסור בסיגריות החלו הסטודנטים לאסוף בדלים להפוך אותם שוב לסיגריות ולמכור אותן בזול ברחובות. המוחים כבר נראו מרופטים ועייפים. 
המשטרה התחילה להתנהג באלימות יתר. פריז נראתה כמו אתר סרט מדע בדיוני.
 דה גול נעלם. פשטה שמועה שיצא לגרמניה למרחצאות בבאדן באדן והשאיר את כל הטיפול לחברי ממשלתו. הוא חזר בסוף מאי ובשידור לאומה הודיע על פיזור הפרלמנט ובחירות חדשות ביוני. לבתי המחוקקים אך לא לנשיאות. 
המדינה נכנעה לרוב הדרישות וביוני דה גול נבחר שוב לנשיא הרפובליקה. 
ב2008 נערך משאל. הציבור חשב שהמרד היטיב את חייו. נוצר שוויון של ממש בין המינים, הממשלה החלה להתחשב יותר בדעת הקהל. הסיסמאות שנותרו חקוקות בזיכרון היו " אסור לאסור" ו"דרשו את הבלתי אפשרי". 
הספר ממשיך הלאה, לבניה המטורפת של פומפידו. השכונה מעבר לשער הניצחון שמגדל ענק גימד את ממדי השער. מוזיאון פומפידו ועוד מיני זוועות. אך לא רק. 
ישנם עוד כמה פרקים.הצרות החדשות של המהגרים החדשים. רבעים שכבר אינם צרפתיים כמעט. הספר הולך קדימה ואחרוה, עוד שמות מוכרים, עוד רבעים שהשתנו. 
האמת שאפשר לכתוב ספר כזה על כל עיר . העניין הוא שצריכים לאהוב ולהכיר את שמעה בכל העולם. אפילו לתל אביב יש היסטוריה למרות שהיא עיר צעירה. ההגרלה בחולות. רצח ( שאינני זוכר את שם הנרצחת) בגן מאיר ולא הפסיקו לכתוב עליו בעיתונים. ( הייתי אולי בן חמש) הבימה עלתה לארץ. סיפורי אהבותיה של רובינא. מלחמת השחרור. ההפצצה המצרית של התחנה המרכזית בתל אביב ופגיעה ישירה באוטובוס.ולסיים בתחילת הפגנות הצדק החברתי. 
לתל אביב אין כל כך הרבה אוהבים בעולם ושם גיבורי סיפורים לא יהיה מוכר. 
אבל פאריס….. הו פאריס עיר החלומות. עיר שממילא כמעט לכל אדם, גם אם לא היה שם מעולם יש איזו פיסת מידע המרתקת אותו. גרהם רוב הצליח לעשות מעשה ראשונים ולכתוב ספר אהבה לעיר שלא באמת מדובר בו ישירות על אהבה אך מדגדג לרבים בלבם כשהשם פאריס עושה זאת ממילא. תמצאו בו שמות של מקומות ואנשים שאתם מכירים או כדאי להכיר. 
זה לא מדריך תיירים אך בסופו תכירו את העיר מנקודה ששום מדריך לא היה נותן לכם. 
בחורף הייתי אומר שהספר מחמם לב, אך אנו בקיץ והספר הנעים הזה ייקח אתכם די בקלילות לטיול מסוג אחר בעיר האורות.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן