בית ספר לנשים בקאמרי

במשך שנים רבות מולייר יהיה "מחזאי הבית" של תיאטרון האוהל וכל זה בזכות מאיר מרגלית, שחקן אחד מופלא ששיחק את מירב התפקידים המפורסמים שכתב מולייר והביא לאוהל הצלחות, גם קופתית. ולא שלא הציגו אותו גם בתיאטראות אחרים, אבל הקמצן, החולה המדומה, גם הוא באצילים, וטרטיף של מרגלית האפילו על כל האחרים. 
כעת מוצג אצלנו "בית ספר לנשים". למיטב זכרוני זו פעם ראשונה שהמחזה עולה על במה בארץ, ואפשר להבין למה נבחר. עיסוקו במעמד האישה ודמותה מקנה לו מימד אקטואלי.
 מולייר כתב קומדיה המגחיכה את הגברים ומפעילה נשים במלוא כוחן. אך אפשר לספר את הסיפור קצת אחרת לרגע. מעשה בגבר שקנה ילדה בת חמש מאמה, סגר אותה במנזר כדי שתלמד מהנזירות ולמעשה לא תלמד כלום, ותישאר בורה. עד שיגיע הרגע בו האשמאי יהיה מוכן לוותר על חיי הוללות שלו להתחתן איתה ולסגור אותה בביתו שלא תראה גבר אחר. יכול להזכיר גברים שכלאו ילדות במרתפים בימינו. 
כמובן שכל זה נמצא בסיפור, אך מולייר משתמש בו לצורך אחר. ומולייר הוא קומיקאי. ולרגעים היה קשה לזכור בהצגה שהמחזה כבר בן ארבע מאות שנה לערך. 
העלילה במחזה פשוטה למדי. ארנולף הרווק המזדקן רוצה לשאת לאישה את אנייס הצעירה, זו שאותה גידל מילדותה להיות בובה מטומטמת. 
בסצנה אחת הוא מקריא לה את עשרת הדיברות לאישה הנשואה. אסור לה לבגוד, להתייפות מותר לה רק לכבודו של בעלה ולא בשביל גברים זרים. היא לא תארח בבית זרים אלא בנוכחות בעלה. לא יהיו לה בחדרה שולחן, נייר וכלי כתיבה. היא לא צריכה לקרוא, לכתוב, או לחשוב. היא לא תשיר בנוכחות גבר זר כדי שלא יתפתה לה. ואם אפשר שתשתוק תמיד. לרחוב תצא עטופה בצעיף. זה לא עניינו של הציבור לדעת מי מתחבאת מתחת לצעיף. 
אינני יודע כמה מזה כתב מולייר וכמה הוסיפו המתרגם והבמאי כדי להפוך את המחזה ליותר אקטואלי. אם כי גם אם שינו מלה או הוסיפו שורה העולם כנראה לא השתנה הרבה בעיני חלק מהאוכלוסייה. לחוסר מזלו של ארנולף הוא פוגש ברחוב את הוראס, בנו הצעיר של ידידו, וזה מספר לו שהתאהב בצעירה יפהפייה אותה ראה יושבת ורוקמת. הוראס מבקש מארנולף עצות איך לממש את אהבתו. חקירה קצרה תעלה שהוראס התאהב באנייס ומכאן והלאה תלך העלילה ותסתבך תיהפך ליותר ויותר קומית עד שתגיע לפתרונה הטוב כמו בקומדיות העתיקות ההן. 
למרות שבדרך כלל אני כותב פחות על מתרגמים הפעם אי אפשר שלא לשבח את תרגומו של אלי ביז'אווי ההופך להיות מתרגם מחזות מצוין. הוא הצליח לתרגם את המחזה השירי המחורז בצורה הנשמעת מצוין ונתן לשחקנים טקסט שעוזר להם להתמודד עם המקצבים ובניית הדמויות. אני מודע לרצון להביא מחזות עתיקים ולהפוך אותם רלבנטיים לימינו על ידי הכנסת שורות שהקהל מבין את משמעותן הפנימית לחייו, אני חייב לומר שביז'אווי עשה זאת בעדינות רבה, ולא בצורה מודגשת וצורמת. 
את המחזה ביים אודי בן משה. וכבר אמרתי פעם שבן משה מחפש תמיד איזו פתיחה מיוחדת להצגות שלו. העמדה מעניינת. 
כאן על הבמה הריקה כמעט נעמדים כל הגברים המשתתפים בהצגה לשירת מקהלה כקדימון להצגה. 
הבמה כמעט ריקה. ישנו מסך אחורי קטן וזהו. הבימה מסתובבת ומסתובבת ועליה מופיעים לרגע פנס רחוב, ספת הסבה או דלת כניסה לבית. אלא שהבמה מסתובבת גם כשלא צריך. לעתים זה נראה קצת כאילו היא שם נגד השחקנים הצריכים ללכת וללכת עליה כדי להישאר באותו מקום. 
את כתמי הצבע הוסיפה מעצבת התלבושות עפרה קונפינו. חליפות מצועצעות בצבעים בוהקים הגורמים לגברים הלובשים אותם להראות כחבורת בורגנים מגוחכים. 
אודי בן משה ביים הצגה מסוגננת מאוד וקצבית מאוד. סוג התיאטרון שהוא אוהב שאותי התחילה לעייף במקצת. בית ספר לנשים בקאמרי. ההצגה קמה ועומדת על המשחק.
 רמי ברוך מוכיח וירטואוזיות רבה בגילום דמותו של ארנולף. שחקנים יודעים כמובן לעשות העוויות וכמו שקראנו לזה כילדים "פרצופים" החכמה הגדולה של השחקן היא לחבר ולהפוך את העוויות למוצדקות ומתאימות לרגע הבימתי. רמי ברוך עושה הכול נפלא. יש לו סצנות מדהימות, אך יש לו שתיים שלוש סצנות, בעיקר אלו אחרי שהוא הולך והולך על הבמה המסתובבת שנראה כאילו איבד כוח לרגע והוא צריך רגע מנוחה המוריד במשהו את המקצב הכללי של ההצגה. אך כל זה איננו מוריד בכלום את הצלחתו הגדולה בעיצוב הדמות.
 סוג של הפתעה הייתה בשבילי יעל טל בתפקיד אנייס. היא משחקת את המטומטמת החכמה המאוהבת. למיטב ידיעתי זו הופעתה הראשונה על הבמה המקצועית. היא רבת חן וחוש לקומי. ומה שהפתיע אותי הוא דמיונה הרב ויוצא הדופן לליאורה ריבלין הצעירה. אותו קול, אותו חיתוך דיבור וכמעט אותו מראה. לטל יש חן טרי מאוד. את תפקידה כמורדת בסתר במוסכות שהולבשו עליה על ידי ארנולף היא מבצעת בחן בובתי. 
תפקידו של הוראס, הצעיר המאוהב הוא תפקיד כפוי טובה כמו רוב תפקידי המאהבים במחזות הקלאסיים בהם הם סובבים בעלילה עם מעט מדי לעשות בעצמם. יפתח אופיר יצא מהתפקיד בכבוד. יש לו אישיות בימתית, יש לו אנרגיה שהוא יודע להפעיל אותה. הוא נראה טוב כיאה למאהב צעיר. והוא מצליח בהחלט לעשות את המעברים מהצעיר השמח בהתאהבותו לזה הנשבר מול הקשיים שהחיים או ליתר דיוק ארנולף מעמיד אותו בהם. 
עוד שניים שאי אפשר שלא להתייחס אליהם הם רוזינה קמבוס ועזרה דגן. שני משרתי ביתו של ארנולף. לחזור על האמירה השחוקה, אין תפקיד קטן?….. שני אלו מצוינים בתפקידים הלא גדולים שלהם. חדוות המשחק. היכולת ליצור דמות קצת קריקטורית ובכל זאת דמות של ממש הופכת את הרגעים המשותפים שלהם על הבמה לרגעים מרנינים. 
מאחורי כל ההסתיידויות הקטנות שלי המחזה מהנה מאוד. אני שמח שהקלאסיקה הזו הועלתה ותינתן לקהל הזדמנות להכיר ובעיקר ליהנות מהצגה שיש בה הרבה טוב.