בננות - בלוגים / / מדונה על הירח
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

מדונה על הירח

כבר אחרי כמה עמודים הייתה לי הרגשה שאני מכיר את הספר הזה. לא שקראתי אותו קודם אלא הכרות מסוג אחר, עד שהבנתי שאני קורא ספר שהיה יכול להיות בקלות בסיס לסרט של אמיר קוסטריצה. באווירה, בדמויות ובמקומות ההתרחשות. 
כפר קטן בטרנסמונטניה ארץ דמיונית אך לפי כל הסימנים זו רומניה. הדמויות הן כפריים תמימים וצוענים. 
ועוד כמה עמודים ואין לי ברירה אלא לחבב מאוד את הספר הזה. פאוול בוטב בן החמש עשרה מספר את הסיפור. בחמישה בנובמבר 1957, היום בו מתחיל הסיפור, רוסיה שיגרה את ספוטניק 2 עם הכלבה לייקה. 
בכפר הקטן בבר שביום הוא מכולת משפחתית ובערב מוציאים כמה שולחנות מתווכחים על התועלת בכיבוש החלל ושותים צויקה. 
הידד לברית המועצות הסוציאליסטיות, אומר אחד. פאוול חושב על הכלבה הבודדה שמרחפת לבדה בשמים בכלי שלא מפסיק לצייץ. חוסר הכבידה זה לא רע, כל הכבוד, אבל הציוצים לא יספיקו לרוסים. אומר הסבא. 
דימיטריו הצועני שרגליו בשמיים ומוחו בלשון אומר שהכלי הצייצן הוא פרי מחשבתו של החבר סטלין. הסובייטים האלה זוממים משהו. לא סתם הציוצים האלה יפריעו לשנתם של אנשים שלווים..שתוק, עם שחורים כמוך אי אפשר להקים מדינה אומר ליביו לצועני. 
הנשיא של הרוסים לא הבטיח וודקה וקותלי חזיר לעמו. הוא הבטיח להם טיסה לירח, האידיוט, מסכם הצועני את נאומו של כרושצ'וב.
 אם יגלו שאין אלוהים אמריקה תצטרך להתאבד. לזרוק את כל הדולרים שלה לים, כי הרי על כל דולר כתוב "אני בוטח באלוהים". אם אין אלוהים…. אז יבוא הרובל של הכופרים. 
וסיריונוביץ היה מנהיג גדול. חבל רק שלא הספיק לגמור את תכנית הפרולטריזציה שלו. הוא לא הצליח להשיג שוויון בין האזרחים שלו, אמנם בתי הסוהר גדלו, החומות גבהו, הקיצוב ללחם עבש. את אי השוויון פתר בעזרת כתות יורים וגרדומים. מה שיצא לו זה הרחבת מחנות העבודה של הבלתי שווים. גבולות הכלא התפשטו אל מעבר לאופק ועדיין נותרו בלתי שווים. איש כבר לא ידע מי בחוץ ומי בפנים. הסובייטי איבד את היכולת לראות דברים במבט כולל. בגלל זה הביאו את הספוטניק, הציוצים מחסלים את השכל וכוח הרצון.  איזה מלים של שחורים צעק כתשובה ברנקוזי קומוניסט הכפר. 
סרקסטי מהנה וקצת נועז לימים ההם. לי נראה לרגע שלא קשה לתרגם חלק מהנאמר למקום אחר בזמנים אחרים, שחורים מזרחיים הספוטניק כיפת ברזל ועוד כמה תרגומים קטנים שכאלה. 
מזה שנים מגיש פאוול קופסה בת 60 סיגרים מתנה שהובאה מהעיר הסמוכה ליום הולדתו. הסב היה משבח את האמריקאים הקובנים האלה וכך גילה פאוול שסבו לא יודע לקרוא. על הקופסא היה כתוב תוצרת בולגריה. 
באיה לונה – כפר קטן, שלושים בתים, מאתיים וחמישים אנשים. מצד אחד הר הירח עם מקדש המדונה המנחמת וממול כרי המרעה של הכפר. בשעה וחצי של הליכה רגלית הגיעו לכפר השכן אפלודאש. לטפס אל מקדש המדונה לקח לצעירים שלוש שעות. כשלא הביאו את משפחתם, סבם או סבתם. 
סבא אמר לפאוול שאם היו יכולים להמריא מן הר היו נוחתים בנויורקה באמריקה. נויורקה עיר הקסם. אנשים מתעסקים שם רק בחופש שלהם, מתכננים הכול בממדים אדירים, בונים את הבניינים הכי גבוהים, עושים סיגרים מצוינים וכדי לכבד את המדונה הקימו בתוך המים פסל ענקי שלה עם לפיד ביד. 
פאוול לומד בכיתה היחידה בכפר. ששים שבעים תלמידים בני שבע עד חמש עשרה בכיתה אחת. כל ילדי הכפר מלבד בני הצוענים שלא הלכו לבית ספר. 
עכשיו כשמכירים את פאוול גיבור הספר, את התקופה בה הספר מתחיל את הכפר וחלק מהאנשים צריך לפגוש עוד דמות אחת אנג'לה ברבורסקו, המורה השתיינית שתניע גלגלים כשתשלח את פאוול למסע שיוליך אותו למקומות אחרים. 
אנג'לה הועברה לכפר בכפיה מעיר הבירה בגלל חיבתה הבלתי נשלטת למשקה. הילדים כינו אותה ברבו. לעתים קרובות כשהייתה עומדת ליד הלוח בשמלתה המלוכלכת הייתה מתנודדת. 
בימים אחרים כשהייתה צלולה הייתה מדברת אתם על תרבות וקינוחים. על פריז של המזרח, בירת המדינה, הנפלאה, על אהבתם של רט וסקרלט וסרטים אמריקאים עם שחקנים נוצצים. על מסעדות שהולכים אליהן לא רק לאכול אלא לנהל שיחה תרבותית. 
בימים אחרים לימדה אזרחות ועל הממשלה שדרשה מאזרחיה שבועת אמונים למולדת ולמפלגה. חוקים שנקבעו בעיר הבירה ולא היה מי שישגיח בבאיה לונה אם קוימו. 
הילדים חשבו שהיא מפטמת אותם בדיבורים מפלגתיים עד בחילה כדי שיקיאו. מכל הילדים רק חברו פריץ היה בעל זכויות שהיה יכול לאיים על ברבו שאביו יהפוך את חייה לגיהינום. 
פריץ הוא בן למשפחת הופמן הגרמנית שהתיישבה באזור לפני דורות. היינריך האב מתפרנס מצילום. היחידי בכפר ששום תרנגולת לא מסתובבת בחצרם. להיינריך יש אופנוע, היחיד בכפר עליו הוא רוכב לעתים קרובות לעיר הבירה לבוש במעיל עור שחור.
 יום אחד מביא שליח חבילה לבית ספר ובתוכה תמונה של מזכיר המפלגה האזורי החדש. ברבו מצווה על פאוול לתלות את התמונה על הקיר וכשהוא עולה על הכיסא היא לוחשת לו באוזן שלח את האיש הזה לגיהינום, חסל אותו. 
הוא חושב לעצו שברבו מטורפת להטיל עליו להרוג איש טוב כמו דוקטור סטפנסקו שהתלמידים אמורים לאהוב. 
פאוול ומגלה שהאיש הזה היה פעם, כשעוד הייתה צעירה ויפה אהובה של ברבו, שבגללו התחילה לשתות ובגללו נשלחה לכפר..
 חברו פריץ אומר לו שאביו, היינריך, הוא ידיד טוב של סטפנסקו, והוא צילם את התמונה. 
פאוול צעיר תמים מקשיב לוויכוחים בבית המרזח. לכומר שטוען שהספוטניק נשלח לחפש סימנים לאלוהים. 
הקומוניסטים מתווכחים עם אלו שעדיין יכולים להרשות לעצמם לדבר חופשי. הכומר הקתולי עם האתיאיסטים והקומוניסטים. הכול ברמה שנער צעיר יכול להבין. 
בכפר הנידח מתחילים לקרות דברים מוזרים. יום אחד נעלמת ברבו ביום אחר נמצאת גופתו הרצוחה של הכומר הזקן, וגרוע יותר, קצין ביטחון הסקרוטטה מגיע לכפר לחקור אי אלו דברים והתושבים מתחילים להבין שהשלטון הקומוניסטי האפל והאלים של ממשלתם מתקרב לכפר.
 את ציוצי הספוטניק לא שמע אף אחד בכפר, גם לא את נביחותיה האחרונות של ליקה שמתה בחלל. אך הספוטניק הזה בישר תקופה רעה לבאיה לונה. אסונות והריסת הרקמה החברתית. 
בשניים עשר באפריל 1961 נשלח לחלל אדם. יורי גגארין. כעת כשהכומר מת מזמן אין לדימיטרי הצועני עם מי להתווכח, לפאוול הוא אומר שאז טעה. לא לחפש את אלוהים שלחו ספוטניק, אלא לפתח ולשלוח אדם ומכונה שיחליפו את אלוהים. זה מה שהרוסים רוצים. לשלוח אלילים חדשים לחלל. 
הספר שהתחיל ב1957 נגמר אחרי פיתולים רבים בתחילת 1990. בין לבין מרלין מונרו מתה. שני קנדים נרצחו. הרוסים פלשו להונגריה ומאוחר יותר לפראג. האמריקאים נוחתים על הירח. כל אלו מוזכרים בספר ומקבעים את התקופה בה הוא מתרחש. 
באוארדיק יודע לספר סיפור. אם כי הכתיבה איננה מעמיקה היא מרפרפת ונוגעת בחיים שמחוץ לתהליך התבגרותו של פאוול דרך סיפור כמעט בלשי. 
פאוול אמנם תמים והאנשים בכפר אינם שונים ולכן כל האירועים והרמזים לחיים בארץ בתקופה פוליטית קשה נמסרים בנגיעה בלבד. הוויכוחים בין הקומוניזם לתיאולוגיה הנוצרית ברמה של כפריות פרימיטיבית המהווים חלק גדול בספר משעשעים.
 אולי לא מוכרחים לחפור ולהעמיק. לעתים לבדר זה יותר ממספיק. אין ספק שבין החניכה וההתבגרות זה הספר הנחמד ביותר שקראתי לאחרונה. לא ייסורים לא התלבטויות ולא דיכאונות התבגרות. 
מי שמכיר ויבין ייהנה באמת כי הדמויות והאווירה כתובות היטב. בגלל שהכול נמסר דרך עיניו של הנער המתבגר הדברים נוגעים ללב ולעתים גם מצחיקים ומבדרים. כך שבין ספר דכאוני אחד לשני הספר מהנה.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן