הבגידה. הלן דאנמור

ושוב ספר על החיים ברוסיה. הפעם בלנינגרד בשנת 1952 כעשור אחרי המצור הגרמני. 
הלן דאנמור היא משוררת וסופרת אנגליה שזכתה בכמה פרסים על ספרי שיריה, היא כתבה גם כמה רומנים, ספר קודם שלה התרחש גם הא בלנינגרד בשנות המלחמה. הנושא קרוב אליה ויש להניח שתיאוריה מבוססים על ידע נרחב. 
באופן סכמטי אנחנו מכירים היטב החיים בחברה המערבית שבשנויים קלים היא זהה. 
קמים בבוקר הולכים לעבודה. כשצריכים משהו לבית יוצאים לסופר הקרוב שם נמצא כל מה שנרצה לעתים יוצאים בערב עם חברים, לעתים מתווכחים אתם כשכל אחד בא מדעה פוליטית אחרת. מותר לנו להגיד הכול. 
החיים ברוסיה שונים, או היו שונים. קמת בבית שלרוב הקצתה לך המדינה. הלכת לעבודה שלא תמיד בחרת לעצמך, דיברת מעט כי לא ידעת מי המלשין המקומי. יצאת מהבית עם סל ואם ראית תור ליד חנות נעמדת בתור כי מוכרים משהו שאולי אתה צריך או תצטרך או תוכל למכור. כשיצאת בערב עם ידידים היית צריך לחשוב על כל מלה שאמרת בפומבי , להזהר, כי אין לדעת מי ישמע משהו שיראה לו אסור וילשין. והחיים התנהלו במשטר של אימה בלתי פוסקת. 
סיפור שהתגלגל במערב סיפר כשסטלין מת ישבו סביב מיטתו שעות ארוכות שלושה ארבעה מראשי השלטון ופחדו לגעת בו למרות שהיה ברור שמת, שמא יתעורר ויוציא אותם להורג. 
כמה שנים אחרי כשכרושצ'וב הודח נשאל על ידי חבורת מדיחיו למה עשה את הרפורמה זעירה ככל שהייתה. כי בגלל זה אני אצא מהחדר הזה חי, וגם אתם בתורכם תצאו בחיים. לפני זה היינו מתים הרבה קודם לכן. 
יום חם בחודש יוני. אל אנדרי רופא הילדים בבית החולים ניגש רופא מתחרה ומבקש ממנו לבדוק ולתת חוות דעת נוספת על ילד. 
לכאורה דבר פשוט בכל בית חולים בעולם. לא ברוסיה, מה גם ששני הרופאים אינם ביחסים טובים ומתברר שהילד הוא בנו של אחד מחשובי המפלגה ואף רופא לא רוצה להודיע למישהו חשוב שבנו חולה או נוטה למות. 
מוטב אפילו שאותו אב לא ידע אפילו את שמו של אנדרי. אנדרי מבין את המלכודת, הניסיון לזרוק עליו אחריות. וכבר יש לנו התחלה ורמזים לצורת חיים אחרת. לפחד. הוא רוצה להיות רופא ששואלים את דעתו, אך לא כדי להפילו בפח.
 אנה אשתו של אנדרי אחראית תזונה במעון ילדים ועושה מחקר סטטיסטי על התפתחותם של הילדים שגדלו בשנות המחסור הגדול של המלחמה. 
לנינגרד. עיר שיש בה עשר נשים המתמודדות על כל גבר פנוי. זרם הפליטים שהציפו את העיר אחרי המלחמה איננו עוזר. רובם חסרי מעמד ולצעירות בנות השלושים יש תקוות אחרות. 
לנינגרד, סטלינגרד בשמה הקודם, הייתה עיר שניצחה את המצור הנאצי. פריז נפלה אחרי ארבעים יום סטלינגרד החזיקה מעמד יותר מתשע מאות יום ובין מאות אלפי ההרוגים מספרם של הגברים הצעירים היה גבוה. 
מנהלת המעון מציעה לאנה ללמוד באוניברסיטה להשלים תואר. אנה מתחמקת, לא מפני שאינה רוצה ללמוד אלא ששאלון הקבלה לאוניברסיטה מכיל מאות שאלות אישיות שתגלינה שהיא בת לאב שסר חינו בעיני השלטון. אסור לפגוע בעתידו של בנה. אסור להזכיר לחלונות הגבוהים את קיומך. 
העובדה שאת לא מנצלת את הפוטנציאל שלך עשויה להיחשב כגניבה, אומרת לה המנהלת. גונבת מהחברה את מה שהיא זכאית לו. 
אנה רוצה לדאוג לקוליה, שלמעשה הוא אחיה אך היא מתייחסת אליו כבנה ולהמשיך להתקיים. היא חייתה עם יותר מדי מתים בתקופת המצור. אנשים שקפאו מקור בגנים ציבוריים, בקרונות חשמלית עזובות. בכל מקום. מתו בהמתנה לקיץ שכבר לא יחמם אותם. 
אבל היא שרדה. אם כלום לא ישתנה הרי שכל הסבל היה רק סבל, חסר תכלית ומכני. 
נרמז שאסור לכתוב יומנים ולהעלות זיכרונות המדינה מתכוונת לספר את הסיפור אחרת. זה בסדר לספר על הקרבות, את הרעב אסור להזכיר. 
אף אחד לא חי לנצח העיזו אנה ואנדריי להגיד לעצמם כשהסתכלו על תמונת הגרוזיני המשופם. 
קוליה בנם בגיל העשרה המרדני. חי כאילו אינו מודע לכלום. כן, היא הייתה רוצה שיהיה ספונטני, מה שאי אפשר כמעט. הוא בלע את ספר החוקים ומחרבן חוקים עכשיו. 
כעת מול הבעיה של אנדריי עם הילד החולה אנה נכנסת למתח. היא רוצה לברוח. מוטב לאבד את הקריירות מאשר את החיים. אך אי אפשר לברוח. הם לא יקבלו רישיון מגורים בכל מקום אחר. 
למחרת אנדריי הולך לראות את הילד החולה. אמו יושבת על ידו. את נראית מותשת הוא אומר לה. כן, הרי לא יכולתי להשאיר את הילד בידי המשרתים שיטפלו בו. על השולחן ליש מיטת הילד יש קערה עם פרי הדר וחפיסת שוקולד צבעונית עם כיתוב לטיני. הילד מפונק מאוד, גאוותן. איננו מכיר כלל את החיים שמחוץ למתחם המיוחסים בעלי זכויות היתר. 
אבל לאנדריי יש גישה טובה לילדים והוא מתקשר אתו. לילד יש סרטן בעצם כפי שמתגלה. אנדריי הוא רופא ילדים המתמחה בדלקות פרקים, לא אונקולוג. אך הוא נאנס על ידי וולקוב האב לטפל בבנו. 
ואם וולקוב מעוניין בך שנים של זהירות יורדות לטמיון. עניין קטלני כמו הסרטן של בנו.
כשקורה הנורא מכל ובנו של וולקוב מת זוג האנשים הטובים הללו, אנדריי ואנה נופלים למכונה שגלגלי השיניים שלה טוחנות בני אדם בלי חשבון. 
אנדרי נאסר לחקירה. אין חדש בתיאור בתי סוהר כאלה או אחרים. עינויים הם עינויים בכל מקום. 
את אנה מתארת דאנמור כתמימה כזו שאינה מכירה את מערכת הדיכוי ודרך מה שהיא לומדת לומד גם הקורא, גם אם גם זה כבר לא ממש חדש, זה תמיד מפתיע שאנשים קיבלו בשתיקה את החיים הללו. חיים הנכנסים לבועה שקופה, כי איש ממכריה לא ידבר את יותר מרגע שייוודע מאסרו של אנדריי. 
אנדרי הועבר למוסקבה כאלמנט מסוכן לציבור. הוא נמצא בתהליך שהביא למשפט הרופאים המפורסם בו נעלמו הרופאים היהודים אויבי השלטון. אנה הרוצה לנסוע לבקר יודעת שלא תוכל לקנות כרטיס לרכבת עם הדרכון שלה. היא בטח כבר מסומנת. 
הספר נגמר במותו של סטלין. מה נעשה בלעדיו שואלים האנשים אחד את השני. מה נעשה בלעדיו. 
אי אפשר לנתק את הספר הזה מהספר אגף הסרטן של סולז'ניצין. הסרטן כמטפורה לתחלואי החברה הקומוניסטית. שם הסרטן היה בדור המבוגרים, כאן בדור ההמשך. בילד הסמלי. אין בספר תיאורים חדשים אך תיאור חיי היום יום של אנשים שלא התעניינו בפוליטיקה, לא זו הבינלאומית אלא זו הקטנה של חיי היום יום בתוך רוסיה מעניינת גם אם קצת שטחית ומוכרת כבר,ועדיין איננה עונה על השאלה איך הצליחו לדכא עם. איך הצליחו סטלין היטלר קסטרו וכנראה גם צ'אווס שמנסה כנראה ללכת בדרך הזו.