היברו פבלישינג קומפני. מתן חרמוני

מן הראוי שאתחיל בהתנצלות קלה. ספרו של מתן חרמוני יצא לאור כבר לפני כמה חודשים ורק כעת הגעתי לקרוא אותו. זו אחת הבעיות כשקונים ספרים ארבע בלירה. 
נכנסים לקנות ספר אחד שהתכוונת אליו ואז אונסים אותך לקחת עוד שלושה שהם ממש לא בחירה שלך. 
רפרפתי על הדש האחורי ולקחתי אותו. הנחתי את הערמה וקראתי את הספר אותו רציתי, בינתיים קניתי עוד ארבע, קראתי עוד אחד שהתכוונתי וספרו של חרמוני נשאר באיזה מקום בערמה. מכיוון שבינתיים עשה לו הספר שם והמליצו לי עליו החלתי לקרוא. 
כבר בעמודים הראשונים משהו משך את לבי. לקח לי עוד קצת זמן להבין שאני קורא ספר בשפה יוצאת דופן. שחזור של שפת האידיש מטבעות לשונה ואפיון הדמויות דרך אותה אידיש בעברית. 
זו איננה אותה האידיש בעברית של עגנון. כאן השפה עממית חיה ועשירה. 
מרדכי שוסטר גיבור הספר מת. בלוויה מתקבצים סביב קברו שכנה חלבן גנן ירקן. בנו לא הגיע מלוס אנג'לס. 
כשטלפנו להודיע לו על מות אביו כחכח בגרונו ואמר, כל החיים הוא הסתדר בלעדי, שיסתדר גם עכשיו. וכך התרחשה הלוויה הקטנה בסרטוגה ספרינגס במדינת ניו יורק. 
זו הייתה יכולה להיות פתיחה לספר עצוב. לדרמה משפחתית כמיטב הכתיבה של התקופה. אבל מהר מסתבר שלא, זה לא הולך להיות ספר עצוב. לא בהתחלה. 
חרמוני מיטיב לתאר את השכונות היהודיות בעיר התחתית. על כל מתפרות הזעה שלה והעסקים הקטנטנים ותיאטראות האידיש הפורחים, ובתי הקולנוע שהזקנים יצאו מהם ומלמלו לנכדיהם החיים הם לא מיקי מאוס. מי שראה לפני שנים את הסרט רחוב הסטר יכול להיזכר במראות אותם מתאר חרמוני. 
הוא היה עדין נפש אומרת על קברו האחות הסיעודית לשכנה. והשכנה חושבת לעצמה, עדין נפש כמו אתל ויוליוס רוזנבג. הוא צעק וקילל כמו תמיד. אם רק הייתי יודעת שזו הנשמה שלו שיוצאת הפעם. 
כשהיא מסתכלת למחרת במודעות האבל בעיתון היא מגלה ששכנה בן השבעים ושמונה היה סופר יהודי נחשב. 
שלושה ימים לפני מותו כתב מכתב לידידו ידידה סגל, משורר שלא פרסם שיר מימיו, שכל המערכות החזירו לו את שיריו בתואר ככאלה שהנייר כלל אינו סובל אותם, אתו ניתק קשרים כבר לפני יותר מעשרים שנה. רעו כאח לו לא קיבל את המכתב שאמר 
" טפו עליך ועל ראשך, שהאופל ייקח אותך, שתמות מיתה משונה…. אפילו כאן בכפר אפשר לשמוע את משק כנפיו של מלאך המוות. שכלבים יטרפו אותך חי, שיטרפו וימצצו את עצמותיך…" 
אכן יהודי עדין נפש היה מרדכי שוסטר. יום לפני שכתב את המכתב מת ידידיה סגל שהשאיר אחריו שלושה בנים. לבקר אותו הם לא טרחו, ללוויה באו. ארווין, ארווין קדחת. הוא לא טרח לטוס לניו יורק להגיד קדיש. 
פתיחה מרנינה שלא הייתה יכולה להיכתב בשום שפה אחרת. 
תביט על הגינה אמר רדלר שכנו של מרדכי לבנו. איש לא טיפח אותה. ג'ושוע הצעיר העגמומי שיהיה בהמשך ימיו פרופסור בירושלים, חזר לא מזמן מסן פרנסיסקו. הגינה נראית כמוך, אמר לו אביו. 
כששואלים את ג'ושוע איך היה בסן פרנסיסקו הוא יזמזם לעצמו איף יו אר גואינג טו סאן פרנסיסקו.. מי זוכר משהו משם. מי שאומר שהוא זוכר את הסיקסטיז לא היה שם. 
וכך מתחיל סיפור חייו של מרדכי שוסטר " כשאר אחינו אנשי גאולתנו, הניח מרדכי שוסטר את ארצו ואת מולדתו ואת עירו ונסע לניו יורק. נער כבן ארבע עשרה, כמעט חמש עשרה, יתום מאב ואם…. הם מתו כמו שמתים. מה יש לדבר על זה. איך הגיע לאמריקה? כמו שמגיעים ככה הגעתי" 
ניו יורק בית דודתו, לשם הגיע. ניו יורק הלואר איסט סייד מקום מושבם של היהודים. 
נראה שחרמוני חקר לעומק את המקומות והחיים של תחילת המאה. הרחובות, העסקים, יחסי יהודים. 
מרדכי מתבגר בין בנות חשקניות וצעירים חרמנים, כאלו שלא נכנסו לספרות התקנית של אותם ימים. מרדכי ידע צורת אות, וקרא קצת את מאפו וסמולנסקין כמו שכולם קראו. 
דודו לוקח אותו לעבוד בבית דפוס של היברו פבלישינג קומפני, בו מודפסים ספרים באידיש. רומנים. מה שקראו אחר כך שונד. ספרות זבל פחות או יותר. ספרים לנערות מתבגרות ונשים מתוסכלות המחפשות קצת רומנטיקה. רומנים כמו שאצלנו היו מתפרסמים בכריכות דקות עם ציורים מעוררי חשק. 
אתה ואני משמשים חוליה בין הסופר לדף. אלא שעם הזמן מרדכי כבר לא מסתפק בעבודת הסדר. הוא רוצה להיות זה שכותב את הסיפורים. בינתיים הוא לומד קצת על מין כשבת דודתו, אתה הוא מחלק חדר שוכבת עם מישהו כמעט לנגד עיניו כשמעבר לקיר מנסים דודו ודודתו להביא ילד חדש לעולם תוך גניחות משונות ובדירה מול עיניו מתפשטת ומתלבשת ומתפשטת שוב נערה. הוא כבר בן תשע עשרה וצריך לאבד את בתוליו. 
יום אחד מת דודו ודודתו נסעה לאחותה בבולטימור ועזבה אותו ואת בת דודתו בדירה עד שבא הלנד לורד וזרק אותם. 
חוה הלכה מי יודע לאן ומרדכי שוכר סוף סוף חדר לעצמו. ושם בתה המתבגרת של בעלת הבית מלמדת אותו דבר או שניים על מין ובעיקר היא דורשת ממנו לספר לה סיפורים. לדייק בפרטים ולא לערבב זמנים ומקומות. 
זו פחות או יותר ההקדמה. מכאן יעקוב הסיפור אחרי מרדכי שוסטר ומדי פעם נוספות עוד דמויות מכמירות לב גם כשאינן טובות לב. חברים שרובם כותבים, בני משפחה. ידידיה סגל שכל שיריו נדחים ואיננו מצליח לפרסם, כאלה שכותבים את סיפורי השונד. 
האם הם, הוא, מרדכי חושבים שהם באמת סופרים, כן, אין להם עם מה להשוות והם גם לא מעוניינים, אני קינסטלער (אמן) שרייבר (סופר) הוא אומר על עצמו. 
הם מתפרנסים היטב ועושים לעצמם שם בין היהודים. יש להם קהל קוראים גדול בכל רחבי אמריקה.
 בערך ( המומצא כמובן) באלמנך ספרות האידיש מתואר מרדכי שוסטר, אחרי כמה פרטים ביוגראפיים כך " … בין 1912 -1916 הופיעה סדרת הספרים הראשונה פרי עטו מיס אנני פייג' ספרים שזכו לקהל נרחב של קוראים בערי אמריקה ואירופה…… הגם שיצירתו זכתה לפופולאריות, הרי איכויותיה הן ממדרגה נמוכה. סיפור המעשה נסוב על פי רוב על ענייני נדוניה, שידוך, נישואים אומללים וכיוצא באלה. העלילה מתפתחת באופן לא טבעי, התיאורים מרושלים, תכונותיהם של הדמויות מוגזמות, ההומור מאולץ והסגנון קלוקל" מה היה אומר שוסטר אוי וואי וואי. 
כן, משהתחיל לכתוב חזר מרדכי להיברו פאבלישינג קומפני, הפעם לא כפועל אלא להציג ולמכור את הרומן הראשון שלו. במקום שניים עשר דולר לשבוע כפועל הוא רוצה תאוסנד בעקס. וכבר הוא מחשב את האינטרס שיקבל בבנק ואולי גם יקנה סטוקס ויחיה כמו מלך. 
ככה הוא עלה לגדולה וככה נפל ממנה. ועל זה הספר. עלייתו ונפילתו של עולם השונד. על הראשונים בניהם בנותיהם ונכדיהם. כמעט מאה שנים של סיפורי משפחות. 
מרדכי עלה ומרדכי נפל. איש לא רצה יותר לקרוא את ספריו וגם המחזות שכתב נחלו כישלון. האזור היהודי בדאון טאון השתנה. בני הדור השני נעשו לויירס ( עורכי דין) דנטיסטס ( רופאי שיניים) ועוד כאלה מקצועות יפים ועברו לגור באפטאון. בנו של מרדכי חולם להיות פרודיוסר בהוליווד. 
העולם ההוא של הראשונים שקע ונעלם. 
חרמוני מצליח להלך לו בין השפה, הוא מתקרב לשפה הפשוטה של השונד אך לא נופל לתוכה, של צליל השפה המדוברת אצל היהודים, אידיש שמלים אנגליות כבר חודרות לתוכה. 
אפשר ללגלג ואי אפשר שלא לאהוב. הספר לא קשור למלחמת תרבויות בארץ. הוא גלעד לעולם שהיה ובקושי נשאר לו זכר ברחבי האנגלית באמריקה. והספר משובב הנפש ומחמם הלב הזה הוא המצבה לתפארת.