היעד רוי זינק

לפני כמה שנים תורגם לעברית מפורטוגזית ספרו המיוחד של מיא קוטו " ארץ סהרורית".
 קוטו הוא יליד מוזמביק וספרו עסק בארץ שנחרבה במלחמת האזרחים שנמשכה שם שנים. 
פתיחת ספרו של רוי זינק , שגם הוא כותב פורטוגזית, הזכירה לי את קוטו.
 "במקום ההוא המלחמה הרגה את הדרך. רק הצבועים השתרכו בשבילים, נברו באפר ובאבק. סוגי עצב שמעולם לא נראו כמותם התערבבו בנוף, בצבעים שנדבקו אל הפה. צבעים עכורים, כל כך דהויים עד שאבדה להם קלותם, צבעים שניטלה מהם החוצפה שבפרישת כנפיים על רקע הכחול. כאן נהיו השמים בלתי אפשריים. ואלה שנשמה באפם התרגלו לקרקע, למדו לקבל את המוות בהכנעה. הדרך הנפתחת כעת לעינינו אינה מצטרפת לשום דרך אחרת. היא יותר עזובה מן הדורות הקודמים, נושאת לבדה את המרחק כולו. בשוליה מרקיבות מכוניות שרופות, שרידים של ביזה. בסוואנה מסביב רק עצי הבאובב מביטים בעולם הנובל" 
זינק כותב על אפריקה, כנראה. הספר מתרחש בארץ לא מזוהה, ארץ שגם היא נהרסה לחלוטין במלחמת אזרחים.
 " הם חצו מעין מדבר מלוכלך, בצבע אגוז, בתים לסירוגין, אוהלים בעיקר, כמה אנשים משוטטים עם צרורות על ראשיהם, אחרים פשוט עומדים וצופים בחיים עוברים לידם. רועה, גבוה ושדוף, עירום כמעט, מטה בידו, עם עדר מטונף, ופגרים רבים, חלקם של כלי רכב. שרידים חרוכים של טנקים, ג'יפים, רכבי שטח, משאיות, מכוניות פרטיות, אפילו מסוקים. בית קברות של כלי מתכת מפוחמים, פחמן שלא נראה שיצאו ממנו יהלומים" 
זה הנוף המקבל את פניו של זה המכנה את עצמו בשם גרג גיבורנו. בארץ לא ארץ בזמן לא זמן. במדינה שכעת איננה כלום חוץ משטח. והשטן, אם אינו בעליה של הארץ הזו הוא לפחות אזרח כבוד. 
גרג הגיע לכאן כדי למות. לנהג המונית המביא אותו משדה התעופה העגום אסור להיכנס לתוך המלון. כבר היו אירועי טרור של מתאבדים. גרג סוחב את עצמו לקבלה, שם מבקשים ממנו את פרטי כרטיס האשראי שלו. ולא בשביל חיובי המיני בר. הפקיד מסביר לו שככאן יחייבו אותו לשבוע מראש, כולל כל הוצאות האשפוז, תחבורת חירום, ניקוי רעלים ופרוטזות. אם המאזן יהיה לטובתך בסוף השבוע תוחזר לך היתרה, אומר הפקיד בנימה ספקנית. 
בערב יש תקלה בחשמל, בחדר המלון מוכנים נרות וגפרורים למקרים קבועים שכאלה. 
למחרת יצא לסיור קטן להכרת הסביבה. אסור להתרחק יותר מקילומטר מהמלון. ברחוב ראה אישה נושאת בזרועותיה ילד שמעיו נשפכו החוצה. היא הולכת לאיטה לבית החולים, איש אינו עוזר לה. כשחזר למלון הודיע לו הפקיד שהחליפו לו חדר, מכיוון שהייתה תאונה וטיל פגע באגף שלו. אין צורך לעלות לארוז. הם נוהגים להיכנס לחדרים כשהדיירים יוצאים מהמלון ואורזים את כל מטענו. הם מוכנים לכל צרה. חדרו החדש כבר מוכן. 
להפתעתו, בבריכת השחייה של המלון הייתה מלאה בדגי פיראנה. למחרת בטיול הוא מבחין שיש הרבה יותר ילדים ממבוגרים. זה ברור הוא חושב לעצמו. בארצות עשירות הצעירים מתבגרים ומזדקנים בארצות עניות רווי מחלות ומלחמות הילדים נעשים צעירים ההולכים למות במלחמה. לנשק יש יכולת לבגר את הקטנים האוחזים בו. 
תיירים נעלמים בארץ הזו, זה ידוע, ובשביל זה הם באים, כמו גרג. אנשים שספורט אתגרי כבר לא מדבר אליהם. אנשים הרוצים להתאבד ואין להם אומץ לחתוך לעצמם את הורידים. סוציופתים שרצו שמישהו אחר יעביר אותם לעולם הבא. זה הקסם של השטח. 
לאנשים פה אין מה להפסיד. אומללות וסבל, כמו שירה ומוות. אדם לומד לאהוב את מה שיש לו. 
גרג שוכר לו מונית שתיקח אותו לטיולים. מתחת למושב הוא מוצא אקדח וכשמכונית אחרת מעצבנת אותו הוא יורה בה. אמדו, הנהג מסביר לו למה לא צריך לירות סתם כך באנשים. קודם כל הם דומים לך ולא כמו שלווים הם יכולים לירות בך חזרה. 
לקראת אמצע הספר מתגלה שמו האמיתי של גרג שמו סרווג'יט דובלה. מוצאו הלא נתון בינתיים ביבשת האסיאתית. אולי מהחלק הנקרא כבר קליפורניה של המזרח בהודו.
 הוא משאיר הודעות לאשתו שאף פעם אינה עונה לטלפון.
 לאט אנו מגלים מה קרה לסרווג'יט – גרג. מה גירש אותו מארצו. למה הלך לחפש מות. שמו המלא של אמדו הנהג הוא ז'וזה אמאדו. 
על הקיר ברחוב גרפיטי. ילד מחזיק בראשו הכרות של חייל או"ם לפי הכומתה אפשר לדעת. האום שמגיע למקומות שאינו יכול כבר לעזור בהם. .
 " אדם יכול לרצות לשים קץ לחייו. לחיים שלו….. כל חיינו הם דרך מכיוון אחד לאחר, כלומר, להשמדת העצמי. ראשית שלילת העצמי מגופה של האם, ואז מהקבוצה, אחר כך דחף מוגזם להרס עצמי הקרוי תאווה. אני לא יכול בלעדייך…אני שבוי שלך… אני אמות בלעדיך. את תהרגי אותי…" 
כן, הספר נכנס לשאלות קיומיות פילוסופיות. חיים והתאבדות, קיומו של אלוהים והשפעתו עלינו. שלילת קיומו היא משימת שווא. כמו הניסיון להוכיח את קיומו. אלוהים איננו מדבר שפה שאנו מכירים ואנחנו מתרגמים מלים שלא שמענן ולא הבנו. 
הספר כתוב בצורה כזו כאילו כל מלה מלאת משמעות. מייצגת משמעות. לעתים מעושה במקצת אך תמיד מעניינת. 
יש כמובן קו עלילתי המוליך מאירוע לאירוע ומעלה בגרג את התהיות הקיומיות. 
ישנו "השטח" אמדו נהג המונית כנציגו וגרג המורבידי האורח הרואה את השטח בעיניים חיצוניות המתנגשות עם רצונו שלו לחוות סכנה. למות. 
מה יודעים על גרג? מעט מאוד, חוץ מזה שהוא מין מכונת חשיבה, חוץ מתהיותיו הבחנותיו והחיפוש המתמיד אחרי, סכנה? הטהרות? מוות? באמת מוות? 
גם כשמתבהרת איזו אמת אחרת המשנה את הסיפור, את הדמיית המציאות, להבין שגרג לא מתואם לתכנה בה מתנהלים הדברים. ששום דבר איננו מה שהוא נראה. 
הספר קשה ומטלטל, אך ספרות אמורה לעתים להיות כזו. כן. זה אחד מהם, האוחזים בגרונך ומטלטלים. שום דבר נעים. 
גם אם לא יכולתי לקרוא אותו ברצף ולרגעים נראה לי מעייף ובכל זאת ספר מצוין.