קראתי ראיתי סוקר תרבות
כריסטופר אישרווד, סופר בהתהוות, צעיר הומוסקסואלי עוזב את לונדון הפוריטנית ונוסע לברלין התוססת והפתוחה בתחילת שנות השלושים. עיר של תרבות גבוהה. תיאטרון חדשני, קברטים שמיטב הכותבים הסאטיריים כתבו להם. וחיי המין הפתוחים והסוערים. מה עוד צריך צעיר.
הוא התפרנס מלימוד אנגלית בשעורים פרטיים וכך, מלבד ההכרות שלו עם הגרמנים הצעירים שהכיר, תלמידיו היוו לו מראה של גרמניה הפנימית.
מאוחר יותר כתב סיפורים על ימיו בברלין. לספר קרא פרידה מברלין. אני מצלמה שהעדשה של פתוחה. אני מצלם מה שנמצא מולי. לא שופט לא מביע דעה. כך נפתח הספר המרנין הזה.
כך מתחיל לספר אישרווד או כמו שקוראת לו בעלת הבית בו הוא שוכר חדר, מר איסיבו. וכאילו באמת יכול צלם להיות חסר דעה ומצלמה אובייקטיבית כשהוא בוחר מה לצלם.
כשג'ון ואן דרוטן הפך את הספר למחזה שחקניות רבות התחרו על תפקידה של סאלי בולס, הצעירה הפרועה – תמימה גיבורת אחד הסיפורים. מי שזכתה בתפקיד הייתה ג'ולי האריס שהייתה שחקנית במה מחוננת ואת פרסומה העולמי הראשון עשתה בסרט קדמת עדן לצידו של ג'ימס דין. כשהמחזה הפך לסרט עברה גם אל הבד. בארץ שיחקה את סאלי חנה מרון בתסכית נפלא שעיבד וביים מיכאל אוהד לרדיו.
אחרי כמה שנים הפכו את המחזה למחזמר. את תפקידה של גברת שרדר, בעלת הבית, שיחקה על הבמה לוטה לניה אלמנתו של קורט וייל, וזה היה תפקידה האחרון על הבמה. בסרט תפקידה נמחק. המחזמר הוצג בעולם ובלונדון שיחקה את סאלי ג'ודי דאנץ'.
סאלי בולס גיבורת סיפור הנושא את שמה היא נערה אנגליה בת תשע עשרה שבאה לחיות את החיים הסוערים של ברלין. חלומה להפוך לכוכבת קברטים ובינתיים מופיעה במועדון זול וגם שם היא עולה לבמה ושרה רק כשהשחקנית הראשית צריכה להחליף בגד. סאלי שציפורניה משוכות בלק ירוק בוהק, ידיה מלוכלכות כשל ילדה קטנה. פניה מרוחות איפור מוגזם. לא ממש זונה אך מצפה שגברים שיהפכו למאהביה ישלמו גם את חובותיה. גברים אוהבים את השובבות המינית שלה.
סאלי טורפת הגברים, תערובת של ילדה אישה. משחקת ומתנהגת כזנזונת למרות שאצלה זה בעיקר משחק. היא כל מה שרוח ברלין הייתה באותם ימים. ענייה חיה מהיד אל הפה אך נהנתנית בדרכה פרועה מצחיקה חכמה עליזה וטיפשונת.
"הגברים בעיר הזו איומים" היא אומרת לכריסטופר ומנסה להמם אותו. "לאף אחד אין כסף והם מצפים שתתפתי להם תמורת שוקולד זול". סאלי הפאם פאטאל הסמרטוטית.
"אילו רק יכולתי למצוא לי מאהב עשיר מאוד. אני לא צריכה יותר משלושת אלפים בשנה, דירה, ומכונית טובה….אני כמובן אהיה נאמנה לגמרי לאיש שיחזיק אותי" וכריסטופר נדהם ומבודח.
אחרי שהיא נכנסת להריון ועוברת הפלה היא אומרת לכריסטופר
"היה יכול להיות נפלא ללדת את הילד הזה….אחרי שאשכיב אותו לישון בלילות, אני אצא ואשכב עם כל מיני זקנים מלוכלכים כדי להרוויח כסף" ולמחרת כבר איננה. הציפור ברחה. .
בסוף שנות החמישים פרסם טרומן קפוטה את סיפורו הקצר "ארוחת בוקר בטיפאני" על פניו נראה שהולי גולייטלי היא אחותה האמריקאית של סאלי בולס האנגלייה בברלין.
נראה כאילו קפוטה חשב שאם ההומו האנגלי יכול היה לכתוב דמות כזאת גם אני יכול.
כמו אני המצלמה גם טיפני מסופר מפיו של צעיר, הומוסקסואל המתיידד בשכנתו הפרועה – תמימה. הולי גרה בניו יורק אך נולדה באיזו פינה נידחת. גם היא כמו סאלי חיה על חשבון גברים אמידים. היא מבלה בחברתם במועדונים ומוסיפה לעצמה "טיפ" כשהיא מכריזה שהיא צריכה לשירותים והגבר מושיט לה שטר בשביל האישה בשירותים. אם הוא קמצן ייתן לה עשרה דולר אם הוא נדיב ישאיר יותר, לעתים הרבה יותר. כמו סאלי גם היא עוברת הפלה שאחריה היא נעלמת.
המחזה הפך למחזמר וזה הפך לסרט. לייזה מינלי קיבעה את דמותה של סאלי ואת הדרך הלא נכונה לשחק אותה.
כשאישרווד ראה את הסרט הוא לא אהב אותו. הוא אמר שלייזה מינלי שרה טוב מדי, מציגה נערה גדולה מדי לדמות שכתב וראה בדמיונו. ריכוך ההומוסקסואליות קלקל את דמותו של כריסטופר. מה שלא יהיה, מינלי והסרט הפכו להצלחה ענקית בכל העולם.
כמו בקברט קפוטה לא אהב את הבחירה באודרי הפבורן לתפקיד בסרט. הפבורן אצילה מדי ואלגנטית מדי. הולי שבספר לא יכולה להרשות לעצמה ללבוש בגדי מעצבים כמו שהפבורן לבשה. חסרה לה הילדותיות הפרועה " המלוכלכת" מתוקה ככל שהייתה.
המחזה קברט בנוי במתכונת המחזות האמריקאים . מערכה ראשונה קלה יחסית ורק רומזת לדרמה המתבשלת, במערכה השנייה הדרמה פורצת.
את הגיבור האנגלי הפכו כאן לסופר אמריקאי, כדי שלצופים באמריקה יהיה קל יותר להזדהות עם הגיבור, וכשהוא עוזב בסופו של דבר את ברלין, כשסאלי נשארת, הרי שהמוסריות האמריקאית הוכחה.
סאלי נשארה בברלין ובזה נגמר המחזה. מה קרה לאמנית הקברט הוולגרית קצת אחרי, האם הצליחה להימלט. כל זה נשאר בסימן שאלה.
העיבוד של המחזה וההדגשים שעמרי ניצן הבמאי נתן להם מפקיעים במקצת את ההפקה מעולם המחזמר האמריקאי. אין ספק שהיו לו כוונות שדווקא עוברות בהחלט לרמוז לאקטואליה אצלנו. אם את לא נגדם את אתם מטיח קליף בסאלי לפני שהוא בורח.
הוא הוציא את האמריקאיות מהמחזמר. המערכה הראשונה אמנם נוצצת כמו הפקה בברודווי אך הצל של העתיד לקרוא כבר מורגש. בחלק הראשון יש יותר זמר ממחזה. אנו לומדים להכיר את הדמויות ואת האווירה. את ההתאהבויות המקבילות והבלתי אפשריות. במערכה השנייה המציאות כבר בולעת את החדווה. היא הרבה יותר מחזה והרבה פחות זמר. מערכה שהייתה יכולה להיות מוצגת בימים האחרונים בתיאטרון גרמני בברלין לפני שנסגר.
קליף הסופר האמריקאי מגיע לברלין בערב ראש שנת 1931 הוא הולך לקברט שם הוא פוגש את סאלי הזמרת האנגלייה. כאן ניתן להבין שקליף הוא הומו מתלבט, אך רוחה הסוערת של סאלי כובשת אותו והוא מתאהב בה.
במקביל בעלת הבית בו הוא גר, משכירה חדרים. בדלת אחת זונה, שכל מלחי הצי בני דוד שלה. בדלת אחרת מר שולץ היהודי. בין שולץ ומרת שרדר מתרקם רומן, שברור לנו שאין לו סיכוי להתממש.
על הבמה עומדים מסכים ארוכים עליהם מוקרנים במשך ההצגה עבודות ווידאו המערבות לרוב את המציאות שבחוץ לקברט. (וידאו ארט מצוין של רן בוגין ושי בונדר )מציאות שתבלע ותהרוס את הקברט. ההצגה מתחילה בהקרנה של ברלין ב1945. רחובות הרוסים. זה היה הסוף. אל תשכחו לרגע, לזה הגיעה כל החדווה שהתחילה עם ההקרנה הבאה, ברלין 1930. רחוב סואן בתנועה רבה.
בהמשך יוקרנו על המסכים הללו עיתונות התקופה, הכתב הגרמני לא נותן לשכוח איפה הקברט הזה נמצא ובאיזה ימים. עיתונות התקופה הזהירה מהעתיד לקרוא אך העם, זה שהצליח להרים ראש באינפלציה הלך לקברט.
באחד המעברים יוצא מנחה הצגה בקברט אל קדמת הבמה כשרדיו בידיו. אתם רוצים לשמוע משהו מצחיק, הוא שואל את הקהל ומשמיע נאום צעקני של היטלר כשעל המסכים מוקרנת אספת עם המונית וכולם מצדיעים למנהיג החדש במועל יד. בקרוב לא תוכל סצנה כזאת להתרחש.
במעברים בין התמונות נשמעת מוסיקה ( אינני יודע אם הייתה במקור) הנשמעת כאילו נכתבה בידי קורט וויל, שגם הוא יברח עוד מעט קט. במערכה השנייה בחגיגת האירוסים של שולץ וגברת שרדר מתחילה הזונה לשיר עולם המחר הוא שלי כשלאט כל הנוכחים מתחילים להצדיע וסרט שרוול נאצי מופיע על זרועו של אחד האורחים. השמחה נגמרה. עולם המחר הגיע והאירוסין הללו כבר לא יהפכו לנישואים.
מי שנושא את ההצגה על כתפיו, הצרות למדי כפי שהוא נראה כשהן חשופות, הוא איתי טירן כמנחה הקברט. חכם, קר רוח, הוא דווקא מבין מה הולך לקרות. הוא ניחן בכריזמה שכבר למדנו להכיר אצלו. הוא האיש המנסה בתוך דברי השנינה הקברטיים להגיד לקהל גם את האמת בצורה סאטירית.
הוא מגלם דמות נחשית דו מינית בצורה מדהימה, הוא שר מצוין ומתנועה בגמישות מרשימה, אך יחד עם זאת, הייתי רוצה לראות אותו בתפקיד הבא במחזה רגיל, לא מסוגנן משחק המכיל קצת יותר רגש וקצת פחות טכניקה.
אולה שור סלקטאר כסאלי היא קצת בעייתית בעיני. כבר כתבתי בעבר על בעיה באישיותה הבימתית. שמעתי אותה שרה פעמיים בערבי מחווה בקאמרי והתפלאתי שכזמרת היא מרשימה יותר. גם כאן, בקטעי השירה שלה בעיקר במערכה הראשונה היא מצוינת, בעיקר בשירים שלייזה מינלי לא שרה בסרט ושור איננה צריכה להתחרות. אני מעריך מאוד את העבודה שלה, אני רואה את תוצאות החיפושים שלה למצוא תנועה מעניינת מאפיינת דמות או סיטואציה, אך אני נתקל שוב בעובדה שהיא נראית לי קצת מחוקה.
כאן היא צריכה להתחרות לא רק בדמות של ליזה מינלי אלא גם באנשים סביבה על הבמה. ולא נעים לי להודות שלקראת אמצע מערכה ראשונה התחלתי משתעמם קצת ולא חיכיתי לרגעים הבאים שלה. במערכה השנייה הכול משתפר.
אקי אבני כקליף עושה עבודה טובה. הניסיון שלו במחזות זמר עוזר לו. הוא קליף נוגע ללב בהתחלה וזה המבין את המתרחש בהמשך. כבר ב"לילה לא שקט" אפשר היה לשמוע אותו שר לא רע וכאן הוא התפתח ומגיש את השירים שלו בסדר גמור.
למרות שהוא אחד הצירים במחזה, הרי שהוא ציר די חלש, ואבני מצליח לצאת מהתפקיד בכבוד.
אורי רביץ כארנסט ידיו של קליף מגלם דמות חלקלקה של מבריח בשמים מפריז. בחלק השני הוא מקבל נפח חדש כשהוא מתגלה כחזה שהצטרף למפלגה הנאצית.
. שני שחקנים שקשה קצת להפריד ביניהם הם מיקי קם וגדי יגיל כזוג האוהבים המבוגרים המקביל בצרתו אם כי בצורה שונה לצעירים. מיקי קם שיחקה לפני כעשרים שנה את סאלי לצד משה בקר בהפקה של תיאטרון הבימה.
גדי ומיקי מגייסים את כל ניסיונם על הבמה והם משכנעים מאוד ונוגעים ללב. בסצנה בה הם נפרדים פחות או יותר השיח שלהם בו היא אומרת שכבר עברה מחסור, ושרדה, איבדה את ממונה, ושרדה, שורדת את האינפלציה. ותשרוד גם את הנאצים. היא קול העם שאכן האמין בזה.
הוא לעומת זאת לא רוצה להאמין. הוא הרי גרמני, יהודי אך גרמני, לא יכול לקרות לו כלום, הגל הזה יעבור הוא אומר. סצנה נוגעת ללב שדל שניהם.
הכוריאוגרפיה של חביאר דה פרוטוס שכבר עבד על המחזמר הזה בלונדון הביאה להצגה את רוח הדקדנס הנכון. להקת הרקדנים מצוינת .
משהו בהצגה הזו לא עובד עד הסוף. אולי האשמה בעיבוד, ואולי בניסיון של עמרי ניצן להדגיש את מה שהאמריקאים יש להניח השאירו ברקע.
בסופו של דבר זהו מחזמר והקהל כן מצפה למחזמר ולא למשהו שיקפיא את דמו .
נכון שהתמונות הראשונות מבוימות בברק אך גם הן קצת מרוחקות מדי ולא מספיק סוחפות.
נראה לי שהקהל נהנה יותר ממני.