אמן של העולם הצף קזואו אישיגורו

אישיגורו נולד ביפן, עבר לאנגליה בילדותו וכותב באנגלית. הקשר שלו עם יפן אם כך הוא מיד שנייה. 
מה שתופס את תשומת הלב היא התחושה שהספר לכאורה כן נכתב ביפנית ומגיע אלינו משם. 
קל לנו להבין ספרות מערבית ולא חשוב מנין היא מגיעה. הספרות האירופאית האמריקאית והדרום אמריקאית. קל להתחבר לאנשים, להתנהגויות לדרך החשיבה. אישיגורו משנה לנו את התפיסה הזו. 
כבר מהעמודים הראשונים יש תחושה שהדפוס והמלים עומדים להיהפך לציור בצע מים. מצד אחד שקוף מצד שני מסתיר בתוכו שכבות לא נראות שצריך דווקא לצלול לתוכן ולחפש את האטום, הלא בהיר. 
אישיגורו מצליח להביא לנו צורת חשיבה שונה מזו שאנו רגילים אליה. נכון שבני אדם הם בני אדם בכל מקום, אך תרבות משנה את דרך החשיבה המיידי ואת שפת ההתבטאות. 
הספר מתחיל באוקטובר 1948. מלחמת העולם נגמרה לא מזמן. העיר, אם זו טוקיו, של אישיגורו אין בה עדיין פרסומות ניאון מרצדות. התעשייה רק מתחילה להתפתח. 
מסוג'י אונו גיבור הספר, מתאר עצמו כפנסיונר לא עשיר ומרבה להצטנע. הוא איננו מוכר. השאלה הראשונה היא למה או במה הוא אמור להיות מוכר.
 לפני חמש עשרה שנה מצבו הלך והשתפר. כבר בהתחלה, כשהוא מנסה לרכוש לו בית שיתאים למעמדו אנו פוגשים צורת קניה ומכירה שונה מהמקובל. אצלנו אולי ועדות קבלה לישובים תזכיר במשהו אך לא בבתים עירוניים. 
משפחת המוכרים חוקרת את מעמדו של הקונה ובודקת אם הוא מתאים לבית המשפחה העשיר העומד למכירה. גם הוא עושה מיני חקירות משלו לבדוק למה מוכרים את הבית, ובזול. 
למסוג'י שתי בנות מבוגרות הבאות לבקר אותו מדי חודש חודשיים. הביקור הנוכחי יעלה מספר שאלות וזיכרונות על נושאים מודחקים. מסוג'י הוא יפני מהסגנון הישן, בנותיו הן העולם החדש המתפתח ונכדו כבר מבשר על השינויים המודרניים שבהם יצטרך מסוג'י להתמודד. נוריקו בתו מתלוננת שהפך להיות זקן שצריך השגחה, וזאת כפי שנגלה בניגוד להיותו אב עריץ למדי. תוצר של חינוך מסורתי ישן. הוא מסתובב מצוברח כל היום, היא טוענת.
 בזמן שהם יושבים על המרפסת ומדברים נכדו הקטן מתרוצץ בבית ומשחק בקולי קולות בקאובויים. חינוך לקוי. ילד יפני צריך לשבת בשקט וכשהוא משחק הוא צריך לשחק בסמוראים. עד לא מזמן לא היו לוקחים ילדים לראות סרטי קאובויים. בהמשך יהיו לו כמה התקלויות של חוסר הבנה עם נכדו ודרך חינוכו החדש. ומיד מסוג'י ייזכר במפגש חינוכי מחמיר עם אביו. 
השיחות המרכזיות בין האב לבנותיו קשור למשהו שקרה בשנה שעברה. משהו הקשור למשא ומתן בין מסוג'י ומשפחה אחרת הנוגע לנישואי בתו עם בנם. מסתבר שמשפחת הבחור ניתקה את מערכת השיחות. התירוץ היה שמיסוג'י ובתו במעמד גבוה מדי בשביל בנם. מכאן ובקצב איטי תעלה השאלה למה באמת נותקו השיחות. 
הוא מופתע מחדש כי איננו מכיר ביוקרתו החברתית.  האם הוא מצטנע או באמת איננו מכיר בערכו. מיד מתגלה שמסוג'י הוא צייר ידוע וגם מורה נחשב לציור. מה קרה בכיתה עם תלמידיו. 
מסוג'י משתדל לא לזכור פרטים, לא להבין בדיוק, ואולי לרמות את עצמו בלי להבין. 
זיכרון מודחק העולה לפני השטח מתחיל לרמז משהו חדש. מסוג'י נפגש במקרה עם החתן שלא התחתן עם בתו. הצעיר מספר לו על מנהל החברה בה הוא עובד שהתאבד בגלל שיתוף הפעולה שלו עם המשטר הישן ואחריותו. ומסוג'י מתחיל לדון עם עצמו במונח שחדר לאחרונה פשעי מלחמה. מי פושע ולמה צריך להתאבד. 
חתנו מצד בתו השנייה מתנהג בצורה לא מקובלת עליו מאז חזר מהמלחמה. הוא יכול להבין שהבחור עבר חוויות קשות במלחמה, אך בגלל זה לשנוא ולא לכבד את המבוגרים? מסוג'י מתחיל לשים לב לשינוי שחל בצעירים. הנושא החוזר הזה מעמיד שאלה האם זה רמז לבאות? 
שאלת הזיכרון של מסוג'י עולה כמה פעמים. מה הוא זוכר, איך הוא זוכר. מה הפרשנות שלו לכל אותם זיכרונות. 
לרגעים קשה לעמוד על טבעו של מסוג'י. האם הוא איש מאוד לא אינטליגנטי. האם החינוך הישן קיבע דרכי חשיבה מקובעת שאי אפשר להשתחרר ממנה. האם באמת איננו מבין את הטענות נגד משתפי הפעולה עם המשטר הישן או שנוח לו להדחיק הכול. 
תוך כדי התפתחות הסיפור אנו מגלים בצמצום אך די בברור את יפן, הדמוקרטיה הצעירה, של אחרי המשטר הקיסרי. את הקרע בין דור ההורים לילדיהם. את השינויים. שינויים בהתנהגות ובשפה. 
זהו תרגום שני לספר הזה תוך זמן לא ארוך יחסית לתרגומים בארץ, אפשר בהחלט להבין למה היה צורך להציג מחדש את הספר. ספר רגיש מאוד, נוגע ללב ומכניס את הקורא לעולם אחר, מוכר פחות.