בננות - בלוגים / / ארור אתה נהר הזמן. פר פטרסון
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

ארור אתה נהר הזמן. פר פטרסון

 ארוויד בן השלושים ושבע הוא הקול המספר. כמעט כל מה שאנו יודעים מגיע מפיו. אלא שיש לו דרך משלו לספר את סיפורו. לעתים הוא נע מסביב לדרמות הביתיות, אך לא יספר מה הן היו. רק השפעתן עליו חשובות לו. 
יש נשים בסיפור, אך הוא לא יטרח ליידע אותנו איזו מהן היא זו שאיתה התחתן וממנה הוא עומד להתגרש, ולמה. 
הסיפור מתחיל כשאמו של ארוויד, הלכה סוף סוף לרופא, אחרי תקופה שהרגישה לא טוב. היא מקבלת את הבשורה שיש לה סרטן בקיבה. 
הוא מוצא אותה מעשנת. גם אני מעשן כל חיי, הוא חושב. לעתים בלילה מתעוררת בו איזו חרדה, לא מהעובדה שבנותיו תישארנה יתומות לא. הוא חושש לחייו. 
כרגע, כשעוד איננו יודע שאמו חולה מטרידים או הגירושים שהוא עומד בפניהם. קשה לו לעמוד ברעיון הגירושין. הוא מרגיש שהוא עומד להישבר. 
אמו מחליטה, מבלי להתייעץ ולשתף את משפחתה לחזור אחרי ארבעים שנה בנורווגיה, הביתה, לדנמרק. לבית הקיץ שהמשפחה שומרת שם. 
וכאן למעשה מתחיל מסע. המסע של אירוויד אחרי אימו ואחרי עצמו. וכמו בספרי מסעות השאלה היא מה ימצא. מה יגלה. 
הוא לא ידע שנסעה. כבר חודש שלא החליפו מלה. הוא התחמק ממנה כי לא רצה לשמוע מה יש לה להגיד על חייו. כשנודע לו שנסעה, עזב הכול ונסע אחריה. 
על הספינה יש לו זמן לזיכרונות על שיחות שלהם. כמה אהבה את ברנדו ופול ניומן ולא אהבה את ג'ימס דין הקוטר. והגדול מכולם בעיניה מונטגומרי קליפט והפגיעות שלו, ואם קולנוע אז גם ספרים. 
כשיביא לה בקבוק קלבדווס היא תזכור שלמד על המשקה הזה מהספר " שער הניצחון" של רימרק. בהמשך תעלינה שיחות ישנות על נושאים חשובים יותר או פחות. זיכרונות קשר ביניהם. 
כשהוא מגיע לדנמרק הוא רואה שהיא קוראת את " על חוד התער" של סומרסט מוהם ספר על חייל הנוסע להודו למצוא את דרכו. ספר מתחת לרמתה הקבועה ספר שההיפים אימצו בזמנו. 
יחסיהם יהיו מבוססי ספרים סרטים ועוד. שרשרת התרבות שלהם וההקשרים תלך ותתהדק. סצנות מסרטים וקטעי דיאלוג זיכרונות ראשוניים שיעלו בו כשיראה אותה מרחוק.
 כשהיה סטודנט ומחכה לה שתצא מבית החרושת לשוקולד בו עבדה, ידעה תמיד שהוא מרושש ותקעה לו איזה שטר. 
הוא כבר היה חבר מעורב במפלגה הקומוניסטית. למעשה היה מאואיסט. בחדרו הייתה כרזה עם תמונתו של מאו רוכן וכותב. "תמונות שבריריות של פרידה, של הכפר באותם ימים. ארור אתה, נהר הזמן"  חלפו מאז שלושים ושתיים שנה. אלו השורות שעל הכרזה. שיר שמאו כתב. ומי מאתנו ידע שמאו כתב שירים. והשורה הזו גם נותנת לספר את שמו. 
כשישבו פעם באיזו קונדיטוריה והוא סיפר לה על מה מדברים החברים, היא הפליקה לו סטירת לחי והסתלקה. את השטר השאירה לו. 
לא צריך לחשוב שפוליטיקה לא עניינה אותה. היא עקבה אחרי מה שעושה גורבצ'וב, אבל כל זה היה מאוחר יותר. 
הוא נזכר כמה היה צריך שתכיר אותו באמת כשהיה בן ארבע עשרה חמש עשרה שש עשרה. 
כמה קינא במועדון הנוצרים הצעירים שאליו לא נכנס מחוסר אמונה. כמה רצה את גופי הנערות שראה מהחלון והן היו נוצריות. כל הקימורים הנוצריים הללו. 
שנת 1989 היא שנת המשבר וההתפוררות שלו. כיכר טייננמן. האכזבה ממאו. מצעד אבל ומחאה באוסלו נגד הרצח בכיכר. אז אלו היו זמנים עצובים. 
נורווגיה רחוקה וקרה מאוד והם עסוקים בכאבי העולם. רוסיה, סין, דרום וויטנאם. חיבור קומוניסטי מוחלט לכל העולם. ובתוך כל זה משפט חברים בשאלה האם ארוויד הוא קומוניסט טוב. האם הוא תומך התנגדות לפלישה לוויטנאם. 
"אני מתגרש, הוא אומר לה. איזה שטויות. אבל גם את רצית להתגרש. כן, אבל לא התגרשתי. אני מכירה אותך, זו בטח היא שרוצה להתגרש. הוא מרגיש שעדיין אינה מכירה אותו." 
הוא סבל והיה מנותק, הוא עסוק ברגשות של עצמו, והסיפור שלו מכיל נימה של רחמים עצמיים. של כעס. 
ובכל זאת לא זיכרונות מלאים. למה הוא מתגרש, מה הדרמה. איך הייתה אמו, מה היה הנתק. מכל הזיכרונות שלו עליה קשה לבין איזו אישה הייתה. מרוחקת, שתקנית קרה. מחויבת לפוליטיקה ומלחמות המעמד. ואולי רק הסתירה את רגשות אימהותה. 
זה איננו ספר חניכה, למרות שחלק גדול מהסיפור הם זיכרונות נערותו, אך הקפיצות להווה ולזמנים אחרים בעבר משאירים את הספר במקומו הרגשי מאוד. 
שני אנשים במסע. אחת במסע פרידה ואחד במסע של ניסיון אחרון להתחבר להתקשר ולהבין. 
לרגעים הוא מקווה שהפגישות עם אמו לא תהיינה כמו של שני אקדוחנים משני צידי נהר. הוא רוצה שיעמדו על גדה אחת. שיקרה ביניהם משהו חם יותר. 
פר פטרסון – ארוויד- נתון בזרם התודעה שלו. זיכרונות ואסוציאציות, לא תמיד קשורות זו בזו, אך קשורות בו. דמותו ההולכת ומצטיירת גורמת לסוג של כאב אצל הקורא. לחץ מתחת לצלעות. 
לא פשוט לכתוב כך, בצורה מעוררת הזדהות וכאב. בעיקר עם גיבור אטום במקצת. יש לו את ההצדקות העצמיות. אבל מה הביא להתפתחות הזו שלו. איפה הדרמות הממשיות. אנו מקבלים הדים. 
הוא לא שינה את העולם. לא הבין שהוא בודד כי הוא מנדנד לאנשים. במפעל שהוא עובד פועלים מתרחקים ממנו כי בהפסקות האוכל לא היה מפסיק לטרטר להם דוקטרינות מעמדיות,, להם נמאס והם התרחקו ממנו. 
1989 שנה נוראה. הוא לא הצליח למשוך אחריו המונים. דווקא הקומוניזם המאואיסטי אחרי כיכר טיינאנמן הכזיב כי הוא לא נפל לא נשאר לו במה להיאחז. 
הצעיר הפוליטי לא מבין שהשינוי שקרה בעולם, נפילתה של רוסיה, הריסת חומת ברלין, כל סמלי חייו הכזיבו. על הרקע הזה סיפורו כמעט ואיננו חשוב. 
הכתיבה של פיטרסן, המערבת את הקור התמידי שבחוץ, את הנופים המשמימים ואת נופי פנים הגיבורים הופכת את הספר למדכדכת מאוד. לא קל לקריאה אך גם שובה לב בעצב הפנימי. למעשה, יותר משהספר עצוב, הוא עגום. 
בקהות החושים של גיבור שעקרונית דווקא היה צריך להיות קשה להתחבר אליו. ופיטרסן מצליח לגרום לנו בתוך כל הכפור הזה אמפטיה.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן