בננות - בלוגים / / ספר ברכט. מטעם 27
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

ספר ברכט. מטעם 27

בימים אלו יצא לאור גיליון מספר 27 של כתב העת "מטעם" המוקדש כולו לברטולד ברכט. החוברת מכילה הרבה תרגומים חדשים לשירים שלו. כמה קטעי מחזות ומאמרים המנתחים את יצירתו. 
כמו כמה מהשמות החשובים של מחזאי המאה, טנסי ויליאמס או אדוארד אלבי, למשל, אנחנו מכירים את השמות, אחת לעשור עולה מחזה אחד שלהם שכבר הוצג קודם. וזהו 
ברכט. ברכט הוא אחד מהם. נדמה לנו שאנו מכירים אותו. אנו מכירים את השם. מחזותיו עולים פעם בכמה שנים. משיריו תורגמו פחות. בשנתיים האחרונות עלו אצלנו "הנפש הטובה מסצ'ואן" ולא מכבר 
" מעגל הגיר הקווקזי" מי שחסרה לנו עוד בזמן הקרוב היא אימא קוראז'. 
אימא קוראז' עולה אצלנו אחת לעשור לערך, כששחקנית מובילה מגיעה לגיל הנכון. 
זהרירה חריפאי ששיחקה את קוראז' אמרה באיזה ראיון שמבחינתה התפקיד היה כישלון, למרות שהביקורות אהבו אותה. היא לא הצליחה לפצח מספיק טוב את הדמות לדעתה. אני לא חושב שלאה קניג הייתה אומרת על עצמה דבר כזה. 
נכון אמנם שדי הרבה מחזות שלו עלו אצלנו לאורך חמישים השנים האחרונות. "אדם הוא אדם" בתיאטרון אוהל, פונטילה ואופרה בגרוש בהבימה. 
ההפקה של אופרה בגרוש ברדיו בביומו של מיכאל אוהד עם טופול וחנה מרון הייתה הרבה יותר טובה מזו הבימתית. 
גלילאו בקאמרי וארתורו אוי בחיפה. סימון משאר, ואני מניח ששכחתי כמה הפקות. 
אך להציג מחזה פעם בחמישים שנה איננו יכול להיכלל בתחום האמירה " אנו מכירים את ברכט" ואת ברכט דווקא חשוב להכיר. 
מחזותיו בין שהם סוג של משלים על מצבו של האדם ובין שהם פוליטיים לא איבדו דבר מתקפותם. 
ארתורו אוי למשל, מחזה על השתלטותו של בריון על מפעל בשיקגו הוא משל על עלייתו לשלטון של היטלר. מכיוון שברכט לא העלה את היטלר על הבמה והעביר את ההתרחשות לעולם אחר המחזה נשאר אקטואלי כשהוא מדבר על השתלטות בריונית על חיינו.
 ברכט האדם הוא אחת הדוגמאות המעמידות אותנו לעתים מול השאלה האם אנו צריכים לדעת את פרטי הביוגרפיה של היוצר. ואנו יודעים כבר שכמה וכמה מהיוצרים הגדולים שכתבו על האנושיות הנשגבת היו " נבלות" בחייהם הפרטיים. ברכט כנראה לא היה נבלה של ממש, אך הוא כאדם היה בעל מגרעות אנושיות לא קטנות. 
הוא נולד ב1898. בשנות צעירותו בברלין התוססת הסתובב בחבורת אמנים שהתחילו לפרוץ לעצמם דרך. עם חלקם, גברים ונשים, היו לו פרשיות אהבים. הוא נישאכמה פעמים, הוליד ילדים והתגרש. ב1929 התחתן עם השחקנית הלנה וייגל לה נשאר נשוי לאורך השנים. 
שיריו נחשבו לפוליטיים מדי ומחזותיו נחשבו לניסיוניים מדי למרות שבאותה תקופה עבדו בברלין גם ריינהרדט פיסקאטור ואחרים. 
ב1928 זכה להצלחתו הגדולה הראשונה כשמחזהו "אופרה בגרוש" עלתה לראשונה על הבמה. הצוות ברכט קורט וויל, לוטה לניה, אשתו של ווויל הביאו לכמה הצלחות. באותה תקופה החל להתעניין במרקסיזם. 
ואגב לוטה לניה. בשנות השישים המוקדמות לניה רצתה להעלות את אופרה בגרוש בניו יורק. הלנה וויגל אלמנתו של ברכט סירבה לתת לה את הזכויות. אין בעיה אמרה לניה, ביום שתשמיעי צליל אחד של וויל, אני אגרור אותך לכל בתי המשפט בעולם. וויגל נכנעה לניה העלתה הפקה שנחשבה לחשובה ומצוינת וההקלטה מאותה הפקה עם לניה בראשה הפכה להיות קלאסית. הן זו באנגלית והן אותה הפקה אך בגרמנית. 
בתחילת דרכם של הנאצים חשב ברכט שהם אכן הולכים להלחם את מלחמת המעמד הנמוך, מהר מאוד הבין שלא המעמד אלא הגזע בו הם הולכים להלחם. 

" …היהודי הוא אסון בשביל העם 
אין זה קשה לזהות יהודי. לשם כך 
אין צורך בתעודת לידה ולא בסימני זיהוי חיצוניים
 הרי כל אלה יכולים להטעות, צריך רק לשאול: 
האם האיש הזה, או ההוא, הנו אסון בשבילנו? כי אז 
הוא יהודי. אסון מזהים 
לא על פי האף, אלא על פי 
הנזק שהוא גורם. לא האפים 
הם האסון, אלא המעשים. הן לא צריך 
אף מיוחד, כדי 
שאפשר יהיה לשדוד את העם, צריך רק 
להשתייך למשטר. כל אחד יודע 
שהמשטר הוא אסון לעם, ואם אמנם 
כל האסונות באים מהיהודים, חייב המשטר לבוא מן היהודים. הרי זה ברור." 
הוא ברח מגרמניה, אך לא חשב לברוח לרוסיה למשל, כמו כמה אחרים. אחרי נדודים באירופה הגיע לאמריקה. הוא חשב שהוליווד תתנפל עליו ושם יתעשר, כמו כמה מהגולים האחרים, אך הוא לא היה מוכר דיו בהוליווד. 
כשהוועדה של מק'ארתי החלה בפעולותיה הוא היה אחד הנחקרים. הוא הכחיש שהוא קומוניסט וברח אחרי החקירה לציריך, שם חיכה לרישיון כניסה לגרמניה. הוא התכוון לחיות במינכן, אך משום מה לא קיבל את האישורים. בשנים הראשונות שאחרי המלחמה היו מעורבים ברישיונות כוחות הכיבוש. 
שלטונות גרמניה המזרחית הציעו לו לבוא לברלין לנהל תיאטרון משלו. הוא נסע למזרח ברלין, אך השאיר בציריך את חשבונות הבנק שלו ואת סוכנו הספרותי. 
קומוניסט או לא, אחד התנאים שהעמיד לשלטונות במזרח שאת משכורתו יקבל במרקים מערביים אותם יחזיק בחשבונות במערב ברלין. כנראה שבכלכלה פוליטית התמצא לא רע. הוא היה בין המעטים שהייתה לו זכות מעבר חופשית בין חלקי ברלין. 
ברכט היה בין השאר גם במאי נפלא, להקתו הברלינר אנסמבל זכתה במהרה לשם עולמי וקיבלה אישור לצאת להופעות ברחבי אירופה. 
אך בשבע השנים בהן חי במזרח ברלין לא כתב יותר אף מחזה חשוב או שיר טוב במיוחד.
 ברכט נפטר מהתקף לב באוגוסט 1956.
 נכון שבתוך מחזותיו ציטט שורות של סופרים מפורסמים אחרים, לאחר מותו התפרסמו כמה ביוגרפיות שלו בהן התגלו לא רק הרומנים שניהל עם השחקניות שלו אלא ובעיקר העובדה שגנב מהן ומאחרים רעיונות ומחזות אותם שינה במקצת, והכשיל את התקדמותן. 
אי אפשר לדבר על ברכט בלי להזכיר את תיאוריית התיאטרון האפי והמשחק שהמציא, תיאוריה לה קרא ניכור.
 הוא דרש ששחקניו לא ישחקו בצורה הפסיכולוגית המקובלת ולא יזדהו עם הדמות אלא עם הרעיונות שלה. גם השירים שהכניס בין סצנות אינם קשורים למחזות אלא הם מאין אתנחתא בהן הצופה אמור לחשוב על מה שראה ושמע. אך לפחות כמה מהדמויות שכתב לא עמדו במערכת הציפיות של התיאוריה. לא אימא קוראז' לא אצדק במעגל הגיר או גרושה. הצופים הזדהו עם הדמויות, הוא ניסה לשכתב ולשנות, אך הדמויות היו חזקות מהתיאוריה. 
עד כאן התייחסתי לברכט המחזאי אך הוא היה גם משורר גדול. משורר פוליטי וחברתי. " ייתכן שבארצנו לא הכול הולך, 
כמו שאמור היה ללכת. 
אבל איש אינו יכול לפקפק בכך שהתעמולה טובה. 
אפילו הגוועים ברעב חייבים להודות ששר התזונה מיטיב לדבר…….. ועוד משהו למחשבה בעניין תכליתה של התעמולה: 
ככל שיש לנו יותר תעמולה כך יש לנו פחות מהשאר." 
במאמר " חמישה קשיים בכתיבת האמת" של ברכט עצמו הוא מדבר על הצורך בכתיבה שאיננה הולכת בתלם ההסברתי המקובל. מי שרוצה להיאבק בשקר ובבורות חייב למצוא את האומץ לכתוב את האמת, למרות שהיא מדוכאת. את החכמה למצוא אותה למרות שהיא מוסווית, את האמנות להשתמש בה כנשק, את הערמה להפיץ אותה. ומכותרת הזו ברכט מפתח את תיאוריית כתיבת המאמרים. את המלחמה בפרשני המדינה. את כל מה שמנסים להסתיר מהאזרח. 
הדבר המרתק הבא הוא היומנים של ברכט המתפרסמים בחלקם כמובן. כאן בחרו להתחיל ב 1.9.1939. יום פלישת גרמניה לפולין. מרתק לקרוא את התובנות של ברכט לאורך התקופה. על נאומו של היטלר באותו יום הוא כותב " הנאום שהיטלר נושא ברדיו בולט בחוסר הביטחון שלו . החלטתי להיות החלטי. הוא אומר." 
אחר כך מובאים קטעי היומן מימי החזרה למזרח גרמניה ב1948. על חוסר המזון, על אונס הנשים בידי החיילים הכובשים. זה מעניין אך אי אפשר לי לרחם על הגרמנים של אחרי המלחמה. 
כמו כן ישנם בחוברת מאמרים מצוינים של רולאן בארט אלתוסר ואחרים שהתרשמו מביקור התיאטרון שלו בפריז,או ממחזותיו ודעותיו. חנה ארנדט מנתחת את שיריו ואישיותו הפואטית.
 גיליון מרתק מאוד.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן