השעון. כריסטיאן מרקליי. מוזיאון ישראל

חזרתי היום ממוזיאון ישראל בירושלים. ראיתי שם….. תצוגה? לא בדיוק. מיצג? גם לא ממש אפילו לא עבודת וידאו למרות שמה שראיתי הן תמונות מצולמות ומוקרנות. 
אני אנסה להסביר את העבודה היוצאת דופן והמרשימה עד אין שיעור. ליצירה קוראים " השעון" והיא של כריסטיאן מרקליי. 
מרקליי נולד ב1955 באמריקה לאב שוויצרי ואם אמריקאית. אמנות למד בז'נווה בבית הספר הגבוה לאמנויות. עבר להמשך לימודים בבוסטון ומשם לניו יורק. כיום הוא מחלק את זמנו בין ניו יורק ללונדון. בתחילת דרכו האמנותית כתב שירי פאנק – רוק. 
לא אעקוב אחרי כל השינויים והגלגולים עד שהגיע ליצור את השעון שהוצג לראשונה בלונדון. איני יודע שעוד כמה מקומות הוצגה היצירה, ידידה שלי ראתה חלק ממנה בביאנאלה בוונציה וחזרה נפעמת. לא חשבנו שהיא תוצג די מהר בירושלים. 
נסענו לירושלים. ראיתי סוף סוף את גשר המיתרים היפה כשלעצמו אך נמצא בתוך סביבה שאיננה נותנת לו יכולת לבטא את ייחודו. אפשר להבין מזה כמה שנים לא הייתי בירושלים. באותה הזדמנות ראיתי גם את החידוש טכני האחרון של העיר, הרכבת הקלה. 
אבל נחזור לשעון. השעון הוא לכאורה סרט. באולם מפוזרות כורסאות דו מושביות ( נדמה לי שבחסות איקאה) הסרט מוקרן על מסך באולם חשוך. לוקח כמה רגעים להיכנס לתוך מה שרואים. כדי להבין.  הסרט עוסק בשעונים. 
ההקרנה חייבת להתחיל בדיוק בדקה שבו נראית תמונת השעון הראשון שבסרט, ואם השעה היא עשר בבוקר, מרגע זה ואילך כל שנייה על המסך תהייה חופפת בדיוק רב לזמן הממשי באולם, לשעה הנראית על שעוני הצופים. הסרט עוסק בשעונים. 
אך שעונים הם לא רק מראי השעה, הם מוני הזמן. וזמן הוא כבר עניין פילוסופי. 
השעון הראשון מראה את השעה עשר. השעון הבא יראה עשר וכמה שניות וכך הלאה עד שתעבור דקה. השעון הבא יראה על השעה עשר ודקה, והזמן על המסך ילך ויתקדם ויעקוב אחרי שעונים ומחוגים. 

ייאמר, אין בסרט צילום אחד אפילו שצולם למען הסרט הזה. מרקליי, ואני מניח עם צוות עוזרים, עברו על כל הסרטים האפשריים שבהם מופיע צילום של שעון. לעתים זה ברור, מישהו מסתכל בשעון, אך בצילום אחר מתרחשת סצנה כשעל הקיר הרחוק, בלי קשר לסצנה נראה כאילו לא בכוונה שעון המורה את ההתקדמות המדויקת של הזמן הממשי. שנייה אחרי שניה. 
את מרקלי לא מעניינות הסצנות או הדרמה הקולנועית המתרחשת בסצנה. גם אם אנחנו מזהים סצנה מסרט בו בעוד שנייה יתרחש פיצוץ, מרקלי מראה את השעון שנייה לפני ועובר לשעון אחר. הפיצוץ לא מעניין אותו. או כמו נניח בדקה לפני שתים עשרה בצהרים, אנו מזהים את משרדו של השריף גרי קופר הצריך לצאת בעוד כמה שניות לקרב אקדחים גורלי. שעון מונה את השניות, גרי קופר קם מכיסאו, עונד את אקדחיו. הקרב לא מעניין.
כך יושבים שעות, אלו שיש לבם סבלנות, וביום שהייתי איש לא זז חוץ מכיתת בית ספר שנכנסה לדקה והסתלקה. 
יש משהו שעובד על החושים ועל כמה רמות הבנה שונות בהצגה הזו. מכיוון שהוא מורכב מחלקי שניות הלקוחות מאלפי סרטים שונים, בין השאר ישנה איזו תחושה של חידון טריוויה, לזהות את השחקן החוצה לשנייה את הבד. לזהות את הסרט. אך בצורה מסוימת נשארים מחוברים לסרט לעמקו כל הזמן.
 אם הייתה לי אפשרות הייתי יושב שם עוד ועוד שעות. 
לא ידעתי שכל כך הרבה שעונים צולמו בקולנוע. החל משעונים עתיקים ועד לדיגיטליים והכרונולוגים המודרניים. מגדלי שעונים. בתים עם שעוני קיר. 
לאורך הרצף נראה ששעון הביג בן בלונדון הוא השעון המצולם ביותר בתולדות הקולנוע. לפחות בשעות היום.  כל שנייה שלו מונצחת. ברצף של שעה אחרת הוא לא ייראה כלל. 
מעניין שרוב הקטעים עוסקים בגברים. נשים אמנם נראות ברקע, אך מרכז הסצנות הוא של גברים אם כי פה ושם יש כמובן איזו סצנה של אישה, אך כנראה שיחס הנשים לזמן הוא קצת מורכב יותר מלהסתכל בשעון.. 
הסרט הזה הוא בין השאר שעור בעריכה קולנועית עילאית. לעתים מוטיב מוסיקלי מסצנה אחת מעביר אותנו לשעון אחר בסרט אחר ובתקופה אחרת. ויוצר רצף כרונולוגי או רגשי.
 אם בשעה מסוימת נניח סצנת השעון מתרחשת בשעה שמתחיל בה טפטוף גשם, כל הסצנות הבאות תתרחשנה שנייה לשנייה אחרי בסרטים אחרים בגשם הולך וגובר. 
והרכבו. הציפיה לרכבת שתגיע בזמן. לרכבת שתצא. פגישות ובריחות בצל השעון המתקתק.
ברגעים אחרים בהם מקליי לא מצא שעון שיתאים לזמן, הוא יכניס איזו סצנה בה ידברו על זמן חולף. 
למשל לורנס אוליבייה בהמלט מדבר לגולגולת הליצן שלו ונושא את מונולוג הזמן. 
במקום אחר מישהו ישאל וייענה בתשובה השעה לא חשובה. 
ברגע אחר בו חסר שעון תיכנס הסצנה המפורסמת מהסרט האדם השלישי בו אורסון וולס מסביר שהנה לשוויצרים לא הייתה מלחמה דורות רבים וכל מה שזה גרם להם זה להמציא את שעון הקוקייה.. 

צריך כמובן לעקוב אך הסרט הגאוני הזה בנוי כך שאחרי שניות כבר אי אפשר להוריד את העיניים ולהביט לצד לרגע. איך סרט בלי סיפור הבנוי מחלקיקי שניות משנה את מצבי הרוח על הבד ומשם גם בקהל. כשבאחת בצהרים התחילו להראות קטעי ארוחת צהרים אנשים באולם אכן קמו והלכו לאכול, וחזרו. 
אני לא רוצה לחשוב בכלל כמה שעות צפייה עברו על מרקליי וצוותו למצוא ולתאם את כל קטעי השעות המדויקים. אלפי סרטים , סדרות טלוויזיה. רובם אמריקאים ואנגלים אבל יש צרפתיים ( ז'אן גאבן אלן דלון וטוטו למי שמתעניין) יש גרמניים.ואני מניח שמכל חלקי האפיזודות שלא זיהיתי יש גם סרטים מארצות אחרות. 
הזמן הוא נזיל וכך משמעותו. לעתים השעון והשניות החולפות הן מרכז חשוב. לפעמים כידוע מישהו מנסה להתלות על מחוג הביג בן כדי לעצור את הזמן. לעתים הן רק משהו לא חשוב ברקע, ואם לא היית יודע לחפש לא היית שם לב בשעון הנמצא עמוק בתוך איזה ארון או תלוי על קיר מטבח. 
מה השעה, מה השעה, שאלות בלי תשובה. והשעון המעורר ומצלצל מודיע על זמן שחלף. 
שעונים שנעצרו. שעונים שנזרקו. וכשמישהו כבר עונה ואומר מה השעה. איזו משמעות יש לשעה לאדם ששאל.