בננות - בלוגים / / אורזי המזוודות, חנוך לוין בקאמרי
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

אורזי המזוודות, חנוך לוין בקאמרי

 להגיד על מחזה אחד של חנוך לוין שהוא מחזה נפלא זה כאילו לגמד מחזות אחרים שלו. אך גדולתו של לוין בין שאר הדברים שכמעט מכל מחזה אתה יוצא עם ההרגשה שזה מחזה נפלא. 
אורזי המזוודות הוא מחזה על….. על מה? כמה קשה לנסות לתאר, קשה עד כדי השאלה איך לוין בעצמו לא הסתבך במבוך הזה שיצר והצליח לצאת ממנו בשלום. 
זה לא אחד המחזות הקאמריים לשלושה ארבעה שחקנים. עשרים דמויות מתרוצצות על הבמה הלוך וחזור. 
הדרך הקלה ביותר לנסות לתאר את הקורה היא לצטט את חנוך לוין עצמו שאמר על המחזה "קומדיה אוורירית, בת זמננו ומקומנו, המכילה שש משפחות, חמישה אוהבים,שלוש רווקות, תשעה נפטרים, שמונה הלוויות, ארבע אלמנות, אחת עשרה מזוודות, תינוק, אמריקאית, הומוסקסואל, זונה, מגמגם אחד וגיבן. כולם מאוד לא מאושרים" 

הבנתם? על זה המחזה. ובכל זאת, שש משפחות זו כבר שכונה. שכונה שרובנו מכירים. רובנו המבוגרים כמובן. השכונות של אז נעלמו. שכונה שבה חיות משפחות שוסטר,גלרנטר,גלובצ'ק הופשטטר. שמות של יוצאי מרכז אירופה. מתי עלו לא מוזכר וגם לא שנות התרחשות המחזה, אך לא קשה לנחש. מזרחיים עדיין אין בשכונה הזו. דור ההמשך, הבנים כבר עברתו את שמם. 
לוין כותב על שכונה שהכיר, שגדל בה. בתחנה המרכזית בתל אביב. שכונת פועלים קשי יום. הוא לא היה מזהה אותה היום עם כל העובדים הזרים והנרקומנים. זונות היו גם אז. 
צריך לחזור ולהגיד, המחזה הוא קומדיה, וההצגה מאוד מצחיקה, אך אם אנסה עכשיו לספר את המתרחש הכול יישמע כמו דרמה טרגית מגירת דמעות. משפחת שוסטר מטופלת באב חולה, ( עזרא דגן) שסובל מעצירות שכבר ימים לא יצא לו כלום. הוא כמובן ימות בקרוב וישאיר אחריו אלמנה ( רוזינה קמבוס) ושתי בנות רווקות ( תמר קינן ואודליה מורה-מטלון) ותהייה לוויה. בלוויה הראשונה יעמדו כמובן כל הדמויות האחרות. תור ארוך. משפחת גלרנטר מורכבת משניים. האם(רבקה מיכאלי) אלמנה מן המוכן, ואלחנן בנה ( דרור קרן) זה שנדמה לו שכולם חוץ ממנו כל כך רעננים, החולם לנסוע לשוויץ, אך בינתיים מבזבז את כספיו על הזונה ( שירי גדני) שלא גומרת כאן את החודש, ודווקא היא תיסע בסוף לשוויצוריה. נכון שהגברים שם ורודים, אבל חרמנים. אצל הגלובצ'יקים הבעל ( אוהד שחר) ואשתו ( גילת אנקורי) מנסים להכניס את אמו ( חנה מרון) לבית אבות ממנו היא בורחת בכל פעם. בנם ( אבי גרייניק) מגמגם ולא מוצא לו אישה. למשפחת הופשטטר ( עזרא דגן ואסתי קוסביצקי) חוזר מאמריקה בנם ( אודי רוטשילד), עם הגידול בראש. אשתו (אנדריאה שוורץ) של מוטקה (יואב לוי) צחורי בהריון. אחיו הגיבן מחזר בלי הצלחה אחרי בתו של שוסטר , לא רק שאיננה מקבלת את חיזוריו, היא גם לא מרשה לו לחלום עליה. בסוף היא תיסע ללונדון. לונדון לא מחכה לה, היא לא רוצה שתלוו אותה, לא שיש לה אשליות בקשר ללונדון, אבל בלונדון יש יותר סרטים, מוסיקה טובה, טלוויזיה מצוינת….. אם לגמור כמו כלבה, אז לפחות שהטלוויזיה תהייה טלוויזיה. מוכר המונולוג הזה.מוכר מאוד. ואלו רק החלק המרכזי של הדמויות.
 הלוויות הולכות ותכפות, ובכל אחת מהן שורת המלווים הולכת ומצטמצמת.
מסביב נעים עוד מחזר דרום אמריקאי המענג אלמנות, קברנים, כמובן, מנקה רחובות, ועוד. 26 דמויות ממלאות את הבמה. הגברים ימותו, אלמנה אחרי אלמנה תחכה להתאלמנותה של עוד אחת כדי שתוכלנה להרכיב סוף סוף שולחן למשחק ברידג". הצעירים? כן מה יהיה על הצעירים וחלומותיהם. 
זה המחזה השלישי ברצף שאודי בן משה מביים בקאמרי שניים מתוכם מחזות של חנוך לוין. כשעולים כאן האורות עשרים השחקנים עומדים בשורה לרוחב הבמה. וחשבתי, רגע, כבר ראיתי את זה לא מזמן. זו בשינוי קטן הייתה הפתיחה למעגל הגיר הקווקאזי במאי גונב מעצמו? אבל רגע אחר כך כבר לא היה לי זמן להתעסק בזה. 
אפשר להגיד על במה ריקה שהיא יפה? מסתבר שכן, רות דר התפאורנית יצרה עם התאורן אבי בואנו במה שיש בה יופי. 
אם בהצגות הקודמות בן משה הוכיח את שליטתו במרחב הבמה, בקצב, בהדרכת שחקנים, כאן הוא עושה עוד צעד קדימה. מבלי לדבר על הדרכת השחקנים ביצירת הדמויות המסוגננות מאוד.  הוא מכניס ומוציא את השחקנים שלו וממלא את הבמה תנועה. 
במרכז ההצגה עומדת סצנה חסרת מלים, שבה נכנסים, חוצים את הבמה נעלמים כל השחקנים בתורם, סצנה יפה להפליא. לפתע הבנתי שלמעשה מה שאנו רואים זו להקת מחול. לא רק הסצנה הזו, המקצב של כל ההצגה, המונולוגים, הדואטים השלישיות והרביעיות, כל הלהקה, כולן באו מבמת להקות מחול. 
כשיש אוסף כזה של שחקנים על הבמה קשה לחלק ציונים, כשכולם טובים מאוד. מכיוון שהדמויות אינן באות מעולם העומק הפסיכולוגי אלא הם כולם אבות טיפוס, כולם מצליחים במשחק מסוגנן מאוד להיות הדמות, זו המוכרת נוגעת בנו ומצחיקה אותנו. 
ובכל זאת אנסה לחלק לקבוצות. 
הראשונה היא כמובן קבוצת הנשים המבוגרות יותר שבראשן חנה מרון. חנה, חנל'ה לא הופיעה על הבמות מזה שנים. היא מוכיחה כאן בתפקיד חסר טקסט שהיא מיטיבה לשלוט בבמה, בשפת הגוף שלה, בהליכות ובתנועה. רוזינה קמבוס, רבקה מיכאלי וגילת אנקורי מצוינות מצחיקות, וכל אחת מהן זוכה למחיאות כף בסצנות אחדות בזמן ההצגה. יחד אתן כמובן הגברים שלהן. עזרא דגן בשני תפקידים ואוהד שחר. 
יחד אתן הצעירים, דרור קרן שכבר אין מלים לשבח אותו שוב, אבי גרייניק שהולך ומבשיל לעינינו ממצחיקן לשחקן אמיתי, קומי, כן, אבל שחקן. אודי רוטשילד, הפעם בתפקיד לא גדול מוכיח שיש בו את הכישרון והחן האישי גם בדברים הקטנים שהוא עושה כשחקן. 
תסלחנה לי הנשים האחרות וכל הצוות המקיף שאותו לא הזכרתי בשמות, כולם משכנעים ומצחיקים וממילא זוכים למחיאות כף בסצנות המרכזיות שלהם.. 

רק עוד הערה אחת שאיננה נוגעת להצגה הזו. הקאמרי חזר להציג הצגות מן העבר כדי לתת להן תוקף מחודש. מחזאי אחד הושכח, ואני מתכוון לנסים אלוני. נכון שהצגות שלו לא היו הצלחות קופתיות בזמנו, אך הקאמרי חייב את זה לעצמו ולשחקנים שלו להתמודד עם המחזות הנפלאים של אלוני. גם אם רק כמבצע למספר הצגות מועט. הצלחה מובטחת כמו זו של אורזי המזוודות תכסה חלק מהוצאות העלאת מחזות מבטיחים פחות.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן