בננות - בלוגים / / שם פרטי. בית ליסין
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

שם פרטי. בית ליסין

שם פרטי בית ליסין
קומדיות באות מקו ייצור מוזר. הן אמורות להצחיק. רוב הקומדיות מצחיקות ברמה של מישהו שהתחלק על קליפת בננה, שנכנס לחדר הלא נכון ודברים מסוג זה. סלפסטיק. רוב הקומדיות הללו מדגדגות את בלוטות הצחוק, אך בסופו של דבר לא את בלוטות ההנאה האמיתית.
האמירה " אוי כמה שצחקנו" איננה אומרת דבר על טיב הקומדיה,. למרות שגם בתחום זה יש כמובן יוצאים מן הכלל ששכללו את הז'אנר. אך נכון שצחוק טוב ומשחרר מסלפסטיק מדויק יש בו את המעלות שלו.
קהל שבא לצחוק בהופעת סטנד אפ יכול ליהנות שכשצופה הוא מבין דקויות של טקסט וכוונות. משהו הנותן לו להרגיש נבון יותר. לא בסטנדאפ הוולגרי אלא בזה בעל המשמעויות הפוליטיות חברתיות. באלו שבהן הוא מופעל כצופה.
שם פרטי היא קומדיה מהסוג שגורמת לצופה דגדוג בבלוטת ההנאה. אינני יודע כמה קומדיות מוצגות בכל ערב בפריז. כשקומדיה פורצת את גבולות הז'אנר היא נעשית פופולארית ומיוצאת גם לעולם.
לצרפתים יש עניין רב שנים בקעקוע והגחכת המוסדות הבורגניים. בדרכה גם קומדיה זו מציגה וחותרת תחת מוסכמות.

שם פרטי היא קומדיה ש"הצרפתיות" ניכרת בה בכל שורה. היא אנינה יותר מקומדיות אמריקאיות. כאן, מכיוון שרוב הזמן הקומדיה מסתובבת סביב פרשנויות של מלים ויחסים, הקהל אכן חש חכם יותר כשהוא יכול לעקוב אחרי מיני דקויות סמנטיות. כל המתרחש בה, גם אם הוא מוגזם, נשאר בתחום האנושי מאוד.
הכול מתרחש בסלון ביתם של פייר ואליזבט. הוא חוקר ספרות ושפה, היא מורה בתיכון, לזוג שני ילדים. הם הזמינו לארוחת ערב את ונסן ואנה. ונסן אחיה של אליזבט הוא מהמתעשרים המחזיקים רכב ארבע על ארבע כדי לנקר עיניים, כפי שהוא מודה.אנה אשתו בהריון. לחבורה מצטרף גם קלוד, ידידם הקרוב מזה שנים של כולם. קלוד נראה ומתנהג כהומו, הם מקבלים את העובדה בשתיקה חברית.
אליזבט הכינה ארוחת ערב בנוסח מרוקאי. כשהיא מבטאת בצורה סנובית פלצנית את שמה של כל מנה עממית כמו מטבוחה או קוסקוס כאילו הייתה מאכל שיצא ממטבחו של איזה שף עולמי.
ונסן מגיע ראשון ומספר שהחליטו לתת שם לבנם שעוד לא נולד. הוא רוצה לקרוא לו אדולף. לא אדולף במבטא מקובל אלא א-דולף עם הדגש על הדולף, כמו שנהוג בצרפתית.
מכאן מתחיל ויכוח בין שני בורגנים לא יהודים,שהיה יכול לפרנס דרמה רצינית. מה משמעותו של שם. באיזה שמות מותר ואסור להשתמש. כמה אחראים הורים לשמות שנותנים לילדים ועשויים להשפיע על אישיותם ועתידם. לא להשתמש יותר בשם בן כי הוא מזכיר את בן לאדן, לא ז'וזף כי ההוא מזכיר את סטאלין וכך הלאה שמות היסטוריים.
אנה שמאחרת איננה יודעת על מה הוויכוח אך מוסיפה שמן למדורה בגלל פרשנות לא נכונה שלה.
אלא שמתחת לאפור היומיומי האינטלקטואלי היבש, אלכסנדר דה לה פאטאלייר, שני המחזאים הצליחו להעמיד את הויכוח הרציני על ראשו והפכו אותו למצחיק מאוד.
הכול הולך ומסתבך מרגע לרגע. כל טענה בעד או נגד, כל ניסיון למנוע ולהצדיק, הופכים לנושא של התנצחות חדשה, כשבכל סיבוב הנושאים הופכים ליותר ויותר אישיים ופוגעים אחד בשני.
נכון שכשהמלחמה מפסיקה להיות על עקרונות ויורדת לאגרופים מתחת לחגורה אפשר היה לצפות שהמחזה ילך וייעשה וולגרי יותר. אך שני הכותבים הללו, גייסו את החן הצרפתי, את הכתיבה המחוכמת המצריכה לעקוב בערנות אחרי כל רמז שיוריד את המלחמה בסיבוב הבא לכיוון חדש,יותר נמוך, לכאורה אך בכל זאת בלי לרדת מהפסים. דברים נרמזים יותר משנאמרים ישירות. וכשהם נאמרים ישירות, המלחמה שהתחילה במקום אינטלקטואלי על משמעות השפה, עברה לבעיטה בערכים בורגניים, סנוביים, הגיעה למקומות נמוכים לכאורה, ובסוף הסיבוב האחרון, המפתיע והמצחיק המעלה את כל הוויכוחים שוב למקום גבוה יותר.אחר לגמרי. מפתיע ודורש התייחסויות אחרות. הקהל נהנה הן מרמת הכתיבה החכמה והן מהדם שהם שופכים האחד לשני..
ונסן הוא דמות מורכבת, משחק את הטיפשון, הפלייבוי הסנוב שרק מכוניות יוקרה מעניינות אותו. לאתו מתחוורת העובדה שהוא נהנה להרגיז את חבריו לארוחה. שהוא שונה לגמרי בכיוון אחד והרבה יותר בורגני מהסוג הישן, השמרן וחסר הפתיחות מצד שני.
בקומדיה, יותר מדרמה, התזמון ברור לצופה. אין זמן להתנהלות איטית, הכדורים מתעופפים לכל הכיוונים ומישהו תמיד צריך להיות במקום בו יפגע הכדור. גם אם הוא מילולי.
משה קפטן העמיד הצגה זריזה מאוד. יש בה בעבוע של שמפניה צרפתית. קלילות בועטת בבורגנות. והדרכת שחקנים מצוינת.
אני חייב להודות שאף פעם לא הייתי ממעריציו של דב נבון. עוד מאז ימי " מלאכים בשמי אמריקה" אך כאן בתפקיד פייר הפרופסור שנע בין פלצנות לאינטלקטואליות של ממש הוא אמין, מצחיק ואני מוכרח להודות הוא מיטיב להיות הלורל המכין את הבדיחות להרדי. כדורי הפינג פונג, אם תרצו טניס, מעופפים לכל הכיוונים כאילו יצאו מסיר רותח.
תפקידה של יעל לבנטל, אשתו של פייר איננו מתחרה בקומיות הכללית, למעשה לשתי הנשים במחזה יש רגעים קומיים דלילים הרבה יותר מאשר לגברים. ואם להמשיך בדימוי, הן הרשת שכדורי הטניס מעופפים מעליהן, לפעמים פוגעים. היא מדויקת מאוד בתפקיד הסנובית. מצחיקה, אך יש לה רגע נוגע ללב בה היא מתפרצת.
מיכל לוי שהיא האם לעתיד, אשתו ההריונית של ונסן. גם לה כמה שורות טובות. מיכל משחקת אותה קצת מרוחקת, כאילו היא מנוכרת מעט ואפשר להבין למה.
מורדי גרשון הוא קלוד. שאולי הוא הומו ואולי לא. התנהגותו המוזרה במקצת ושתיקותיו עד לרגע שלו בו הוא משנה את כל הוויכוח, בנוי מצוין. הוא לא מוגזם, הוא העין הצופה אך לא מתערבת. עד לרגע שהיא מתערבת ויוצרת כאוס חדש.
את ליאור אשכנזי שמרתי לסוף. ראיתי אותו כבר בקומדיה סלונית אחת, אך כזו הפגנת משחק קומי לא ראיתי אצלו, המכילה משחק פיזי מאוד יכולת הטלת שורות מחץ יחד עם תנועות גוף ומימיקה סוערת. לתאר את זה עשוי להישמע וולגרי. אשכנזי מצוין. מזמן לא שמעתי בהצגה קהל עוצר סצנות במחיאת כף באמצע ההצגה. ליאור זוכה לכמה הפסקות כאלה. אין ספק שיחד עם תפקידו בסרט " הערת שוליים" אפשר להגיד שעשה קפיצה גדולה קדימה ביכולות המשחק שלו. זו ההצגה שלו, והאחרים משתפים אתו פעולה בצורה מצוינת.
דורי פרנס תרגם תרגום מצוין מחזה שיש בו הרבה שאלות מילוליות צרפתיות,להן היה צריך למצוא מקבילות מתאימות בעברית.
לימי הקיץ הללו טוב ליהנות מקומדיה שיש בה מן החכמה. שהיא מצחיקה באמת ומהנה באמת.

קומדיה טובה וחכמה
.

.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן