בננות - בלוגים / / עמוק בבוץ. גיירמו פדנלי
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

עמוק בבוץ. גיירמו פדנלי

לעתים אני נתקל בספר שכבר אחרי כמה שורות אני יודע שיהיה בו דבר מה שאהב, גם אם לא יעמוד בציפיות ההתחלה, לטעמי מי שיכול לכתוב כמה שורות מצוינות ראוי לתת לו יותר מהזדמנות. 
המספר מציג את עצמו מהשורה הראשונה כ" לא גיבור" התרגלנו בעשורים האחרונים לאנטי גיבורים בספרות, בזה כבר אין חידוש, השאלה תהייה איך יתנהלו חייו של בניטו טורנטרה האנטי גיבור הפעם. 
ג'יירמו פרנדלי הוא סופר מקסיקאי שזה ספרו הראשון המתורגם לעברית. ממעט הפרטים שמספקת לנו העטיפה נאמר שהיה בצעירותו מתאגרף כושל. 
" זה לא שאיבדתי עניין בנשים, הצרות שלי נובעות מתופעה הפוכה: אני נמשך אליהן כבעבר, אבל הן איבדו עניין בי. מדוע? מאותן סיבות שבגללן אדם מסרב לאכול תפוח מרקיב" 
יש לו סיפור לספר. הוא מתנצל על כתיבתו, בעיקר בפני הפמיניסטיות, המבינות הכול בענייני תיאוריות המגדר, אך שום דבר בענייני נשים.
 כך מציג את עצמו טורנטרה בשורה הראשונה. הוא בן חמישים. בוקר אחד כשעמד מול המראה ראה טורנטרה אחר. כזה שהשנים גבו את חובן ושינו אותו. 
מיזנטרופ שהקדיש את חייו לניתוח העולם מתוך כיתת לימוד, אינו מעלה על דעתו כי יגיע רגע בו ייקח אקדח לידיו ויצא למסע אל הלא נודע בחברת פושעת. 
בגיל ארבעים ותשע כבר היה גבר תשוש בן שישים. שום אישה לא פנתה אליו יותר. הוא נכנס לתקופת השנים השקופות. 
טורנטרה, איש אקדמיה, ומורה לפילוסופיה. כזה שמשכורתו מרשה לו זונות וברנדי ספרדי החביב עליו. 
פילוסופים חושבים שככל שישכילו חרדת המוות שלהם תפחת. הם חבורת זקנים המחפשים יציאת חרום. 
הוא שונא את הקזנובות הגוזלים ממנו נשים. מעולם לא נחשב לגבר מושך, ואפילו לא מעניין. הכיעור שלו גרם לו ללמוד פילוסופיה. עולם בו מכוערים מתחזים לחכמים. הפילוסופיה הפכה למקצוע. 
ככל שאדם מרבה לקרוא , מתגלה בפניו הטמטום של הזולת במהירות. אז הוא נהייה אגרסיבי, מוזר, וסופו שיתנהג כמו אידיוט. פסיכי תימהוני, סנוב, פלצן, מוזר. ואלו רק לק מהתכונות שטורנטרה מייחס לעצמו.
 בצעירותו ניסה לקדם את עצמו. קרא הרבה, ספרות ופילוסופיה, אך הגיע למסקנה שסופר בעל ידיעות בפילוסופיה המשמש בהשכלתו כדי לכתוב בדיונות, סופו שיחבר מסות במסווה של רומנים. כך שגם סופר לא יהיה כי הוא בין לבין. 
הוא לא כתב, כי כידוע מטרתו של כל אתיקן היא לכתוב מחדש את התנ"ך הצנוע שלו ואחר כך לדחוף אותו לאחרים בפרצוף. 
פעם היה מחלק את ספריו לסטודנטיות בתקווה שתגמולנה לו בגופן, מה שלא קרה. אחר הכל היה הולך לבתי זונות זולים. כעת הוא מזמין הביתה זונה לשבוע שבועיים. כדי להפיג קצת מהבדידות.
 " אני אדם בינוני שגם אינו מתבייש להודות בזה. אני לא אדם חכם, ואין לי נטייה להתמכרויות…. כמו כן אין לי צורך להקצין את ייסורי ואת דחפיי. דחפים שתמיד סבלו מאנמיה" 
הוא לא רואה שום טעם לרדת לעמקם של ספרים מורכבים, שממילא אינם יכולים להבטיח לו כלום, שום גן עדן. את זה אומר אמנם טורנטרה, אך ספרו של פדנלי דווקא ייעשה יותר ויותר מורכב ככל שיתקדם. 
הרבה מאוד פעמים יחזור פדנלי –טונטרה להתעסק במשמעותה של ספרות. כוונותיה, משמעויותיה, והדרך להתייחס לקריאתה. 
משהו החל להשתנות ביום שבו חל פיחות של עשרים אחוז בפסו. הוא התחיל לחשב את הצמצומים הבאים. מים במקום יין. בלי הליכות ארוכות כדי לא לשחוק סוליות. עיתון הוא יקנה פעם בשלושה ימים. 
זה היום בו פגש את אדוארדה. אדוארדה, קופאית עם רגליים יפות. פרחה במינימרקט בו הוא קונה את הפאסט פוד שלו. 
המפגש הראשון שלהם מתחיל בוויכוח מטופש על עודף בין קופאית לועסת מסטיק, לגבר החושב אם לוותר על מרק האינסטנט המיועד לארוחת ערב. 
כעשרה ימים אחרי מפגשם הראשון הם שוב יחד, במקרה, בשעת סיום משמרתה של אדוארדה, היא נצמדת אליו בדרך לתחתית כדי שלא יחשבו שהיא לבד ברחוב בשעה מאוחרת, בסופו של דבר מכיוון שהרכבת האחרונה עברה, היא מזמינה את עצמה לישון אצלו.

מצבו הכלכלי רעוע. לכן שקיבל הצעה לכתוב מאמר לכתב עת במחיר מתקבל על הדעת שמח. 
מאמר דומה לסקס. גם המאמר וגם הסקס פיתחו חסינות פני הסוגה. תם עידן הלסביות ההומואים, הזכרים והנקבות. הכלל מתערבב. מאמר הוא טרנסג'נדר מעצם הגדרתו. 
מאוחר בלילה, אחרי חודשיים מגיעה אדוארדה אחרי ששדדה את קופת החנות בה היא עובדת, וכנראה גם הרגה מישהו. טורנטרה מקבל אותה כמו שהיא. ומכאן הכול משתנה. 
היא רוצה להישאר אצלו כמה זמן ומוכנה לשלם, הוא מסרב לכסף והיא משלמת במין, ובזמן שהוא חודר אליה היא מעלעלת בדפי קומיקס. אך היא כן משתלטת על חייו. 
וכי למה לא יסכים, גבר דהוי שאישה צעירה ממנו בשלושים שנה כמעט נכנסת לחייו. 
בהתחלה הוא חושב שהיא פרחה מטופשת, צעירה סקסית מאוד שטובה למין בלבד. בלי להתעמק יותר מדי. 
אלא שתכניותיה היו מורכבות יותר. להתחבא אצלו ולשכב אתו הפכו אותו לשותף לפשע. והוא הד"ר לפילוסופיה אינו נותן דעתו כלל מה עליו לעשות כאזרח הגון. לא כל זמן שהוא מפיק תועלת מהמצב. כן, היא רוצחת והוא העונש שלה. 
השתלשלות העניינים מביאה אתם מביאה אותם לברוח. 
אבלאר ואלואיז כמו שקורא להם ידידו של טורנטרה נמלטים מהעיר להתרחק מכל מי שעלול לזהות את אדוארדה. 
על עטיפת הספר כתוב שזה סיפור מסוג לוליטה מקסיקנית. אני יכול להבין את המחשבה שהובילה להגדרה, למרות שאדוארדה רחוקה מלוליטה. מי שכן עלה בדעתי הוא דווקא פרופסור אונרט ואהובתו ההרסנית לולה, גיבורי הספר – סרט המלאך הכחול. 
אך אי אפשר להתעלם מדיון מסוים שפדנלי מוליך אליו את הקורא הזוכר היטב את לוליטה. פדנלי גם מוליך את הקורא במפורש בפני הקורא דמיון מסוים לספר לוליטה. 
אדוארדה מבינה מהר , מניסיונה הנשי כנראה את נקודת החולשה של הגבר המבוגר השוכח את הפילוסופיה והולך אחרי איבר המין מזדקר שלו. 
האם הוא מאוהב בה. האם תשוקה שמעבירה אותו על דעתו היא אהבה?.  מה שמפעיל אותו יותר מכל היא הבריחה מהזקנה, הוא עסוק בגופו המזדקן ומשווה לכל אורך הספר את נעוריה של אדוארדה להתפוררות גופו. 
הכתיבה מזכירה עבודת פסיפס, חלקיקים בצבעים שונים שחוברים להיות יחד. חלקם כהים וכבדים, חלק בהירים ומצחקקים. ובכל הפסיפס הזה, האבן ששמה אדוארדה היא הוצאת דופן. 
פדנלי אינו מסביר את הכוח שיש לה להפעיל אנשים שהיא פוגשת. הדברים נעשים כמובן מאליו, עבורה ובשבילה, הגנבת הרוצחת. 
הספר הוא לא רק אנטי בורגני, הוא אנטי כל מה שאפשר לחשוב עליו. אין ספק שכל קורא ויאמין במה שיאמין, יקבל פתאום אגרוף בבטן ממשפט כזה או אחר. פדנלי מרשה לפילוסוף שלו לירות לכל היוונים בו זמן.. 
מה עוד אפשר להגיד על ספר שהוא כל כך שונה וחכם מרוב הספרים שנתקלים בהם. הכתיבה המיוחדת המנסה לפרוץ לכאורה מהספרות המקובלת ובכל זאת נשארת בתוכה. להגיד שהספר מענג יהיה שם תואר לא נכון. זה ספר הדורש ריכוז והשקעה,ובכל זאת ספר מהנה כל כך.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן