כולם היו בני. הקאמרי – תאטרון חיפה

 מה צריך לעשות כדי להעלות הצגה טובה. התשובה פשוטה לכאורה. לבחור מחזה טוב, להפקיד אותו בידיים של במאי טוב וללהק אותו במיטב השחקנים. במקרה של "כולם היו בני" זה הצליח. זו כמובן איננה נוסחה להצלחה. הצגות אחרות בעלות אותם נתונים לא הצליחו להתרומם. 
על ארתור מילר קשה להגיד היום משהו שאיננו ידוע. במשך שנים היה חלק מתכנית הלימודים בבתי הספר שלנו. ( אינני יודע אם עדיין) את "כולם היו בני" למדו כאן באנגלית. 
ובכל זאת. מילר ביחד עם טנסי וויליאמס ומאוחר יותר אדוארד אלבי הם מגדולי המחזאים האמריקאים ואבות המחזאות המודרנית. מחזותיהם התעלו משלב המחזה הכתוב היטב ועברו למחזה בעל משמעות ואמירה חברתית. 
מילר עירב בין התיאטרון הריאליסטי, לבין הטרגדיות העתיקות. הכול מתרחש בימינו, מוכר ומובן, אך המבנה הוא הדרמה גדולת הממדים של פעם. לכן המחזות שמרו על עצמתם גם היום. אין צורך לעבד ולהעביר אותם להרצלייה פיתוח כדי לשמור אותם רלבנטיים. 
וזה איננו שייקספיר שצריך לחפש דרכים חדשות כדי להציג אותו. לא להעמיד אף אחד על הראש. מה שכתוב הוא מה שאמור להיות הנראה, והנראה צריך לסחוף את הצופה.
 סוג המחזות העצמתיים שאם עברו לבמה בביצוע סביר, כוחם הפנימי מושך את ההצגה מעלה. כאן ההצגה גבוהה בלי צורך להסתמך על האפשרות הזו. 
היום המחזה הזה איננו מטיח יותר שום דבר חדש בפני הצופה. בשנת 1947 מחזה כזה נחשב לנועז. קצת אחרי המלחמה, שיכרון הניצחון והאבל על המתים היו מעורבבים בהוויה היומיומית. השאלות מי הרוויח מה מן המלחמה היו נדחות אלמלא אנשים כמו מילר. מילר יצא נגד הקפיטליזם של המלחמה. רווחים על חשבון הצבא. נגד הערכים המזויפים של הכול למען המשפחה. ערכים קדושים באמריקה. 
כמו ב"מותו של סוכן" המאוחר יותר כמו ב"מראה מעל הגשר" מילר בעט במוסכמות. הסיפורים האנושיים מאוד גרמו לקהל להזדהות. להזיל דמעה. היום ההקשרים הללו ברורים לנו מעצמנו. קשה לנו להזיל דמעה, אך יכולת הריגוש תלויה בהצגה. 
מתוך חמש הפעמים שהמחזה הוצג בארץ ראיתי שלוש הפקות שתיים מהן היו של הקאמרי. גם חנה מרון וגם אורנה פורת שיחקו בו כל אחת בתורה. הפעם השלישית, העכשווית היא שיתוף פעולה בין תיאטרון חיפה לקאמרי. 
שוב חוזרת משפחת קלר להתייסר לעינינו. מילר אהב לנטוע את הדרמות שלו בחוג משפחה, שאפשרה לו לבדוק דרכה את החיים האמריקאים המודרניים. 
משפחה היוותה גרעין ראי לשינוי החברתי, כלכלי וערכי באמריקה של אחרי מלחמת העולם השנייה. 
כאן משפחתו של ג'ו, תעשיין. בימי המלחמה סיפק חלקי מטוסים פגומים לצבא ועשרים ואחד בחורים נהרגו בשל כך. החלקים הם הסוד והשקר שבבסיס המחזה. 
קלר הצליח להתחמק מאחריות למעשיו על ידי האשמת שותפו שנשפט ויושב כעת בכלא. 
הוא יכול לזעוק שעשה הכול למען המשפחה, כמובן, אך מחיר ערך המשפחה היה גדול וכואב. 
קייט אשתו נראית בהתחלה כאישה תלושת מציאות ומבולבלת. לארי בנם של השניים נעלם, מטוסו לא חזר ממשימה. אין יודעים אם נהרג. היא רוצה להאמין, היא בטוחה שעודנו חי ומחכה לו שיחזור. זה כל מה שמעניין אותה. היא נעזרת באסטרולוג ובכל מה שיכול לתת לה תשובה מקלה לציפייה שלה. 
בהמשך תתגלה דמותה המורכבת מאוד. זו של האישה הנלחמת על שמירת מראית עין של משפחה מתפקדת. שיודעת מה בעלה עשה ומצליחה להעלים את העובדה מעצמה וסביבתה. וכך שולטת למעשה בחיי המשפחה ומכריחה את כולם להעמיד פנים. לא להתעסק באמת. לא היה חטא, ולכן מותו של הבן איננו עונש. הוא עוד יחזור. גם אם כולם, מי במודע ומי בהכחשה יודעים שלארי לא יחזור. 
הדרמה מסתבכת כשהבן החי, כריס, רוצה להתחתן עם חברתו של אחיו המת. מעשה שאיננו מקובל, ודבר העשוי לנפץ את כל האשליות ומשמש גם רמז לחולניות מסוימת בתוך המשפחה. 
קייט איננה יכולה לתת לרומן הזה להתפתח. היא רוצה שאן תישאר נאמנה לבנה הנעדר ובכך תעזור לשמר את האשליה שיחזור. 
הדברים מסובכים יותר מכיוון שאן היא גם בתו של אותו שותף לשעבר היושב בכלא. 
המוסר על כל רבדיו מכה במשפחה הזו מכל צדדיו. המחזה מתחיל בבוקר, אחרי לילה של סופה ששברה עץ שניטע לזכרו של לארי. ג'ו מפחד שאשתו תראה, אלא שמהר יתגלה שהיא כבר יודעת. ראתה. הסמליות מתחילה להיכנס לחיים הריאליים. 
כל הסיפור מתרחש בקדמת ביתם של הזוג קלר. מאותם בתי עץ המוכרים מהעיירות האמריקאיות. 
לילי בן נחשון יצרה קיר עץ, מרפסת וחצר ריאליסטית לכל רוחב הבמה, מה שאיפשר מרחב תנועה גדול על הבמה. 
בלחץ האם, ברצון לשמר את שפיותה לכאורה, כל המשפחה הזו מדחיקה את הסוד, את השקר, את רגשי האשמה את העמדת הפנים. ג'ו וכריס צריכים לתמוך בציפייה הלא ריאלית של האימא. האימא היודעת את האמת עוזרת לבעלה להסתיר את האמת, להסתיר שהיא יודעת שמכר מוצרים פגומים לצבא הלוחם, להתלות בציפייה לבן שהיא יודעת שלא יחזור. 
במערכה השנייה הכול מתחיל להתנפץ. כולם מתחילים להלחם בכולם. לחפור באמת ולהוציא אותה החוצה. 
קייט צריכה להחליט לשמור על מראית הפנים, על שפיותה או על שלום בעלה על האמת והעונש. האב חייב להודות סוף סוף באמת והבן להתמודד עם שברו של האב הגדול. 
משה נאור הבמאי העמיד הצגה מאוד מדויקת עם זרימה שוטפת. הוא הוציא משחקניו את המיטב. שמר על איזון מדויק ולא נתן לדרמה להיהפך למשהו צעקני. 
נתן דטנר עושה כאן תפקיד עצמתי. נקרע בקונפליקטים שלו ומגיע לנקודת שבר נוראית. הוא עושה את מלאכתו נאמנה. הוא שחקן טוב ואי אפשר לקחת את זה ממנו. הוא מתחיל כסמל האב הטוב, סמל הכוח, בלתי מנוצח. והשבר שלו, התנפצות הדמות לרסיסים קורעת לב. 
על ליאורה ריבלין עוברות עכשיו שנים טובות. היא הייתה מצוינת בכל תפקיד שעשתה לאחרונה, וכאן היא עוד יותר טובה, אם אפשר להגיד ולהשוות. היא מתחילה כאישה האבלה המבולבלת וגומרת בכוח המפוצץ את הכל. היא רכה ושקטה בהתחלה והולכת ומתחזקת ככל שהאמת עומדת לפרוץ. היא רבגונית. התפתחות הדמות שלה ברורה ומסעירה. וכל כמה שהתפקיד עשוי היה להיות, ריבלין שומרת אותו מפני תיאטרליות. 
כבר מזמן חשבתי שאוהד קנולר צריך לעשות יותר תאטרון. כבר במחזה " תקופת הסתגלות" של טנסי ויליאמס בהבימה לפני כמה שנים, כתבתי עליו שהוא סוס פרא. לגמרי לא דומה לדמות המתקבלת ממנו על הבד. בכל התפקידים שעשה מול המצלמה הוא התבסס על הביבי פייס המתוק. נער שגם אישה וגם גבר ישמחו להביא אותו הביתה להורים. אני יכול להניח שזו הסיבה שנבחר לתפקיד הילד הטוב, אך האישיות הבימתית שלו שונה לגמרי. הוא איננו נסמך על החן הקבוע שלו. איננו מנצל את חיוכו המוכר, הוא שונה לחלוטין. ומצליח לשחק את ה"חצי מלאך" אך מתלבט בצורה ארצית מאוד. מהלך בין התמימות לבין "הכמעט הבנה" לחוסר הרצון לדעת עד להתפכחות האחרונה. הוא בהחלט מחזיק חלק מההצגה על כתפיו בכבוד רב. 
את אן משחקת נטע גרטי. נכון שחסרה בה איזו בשלות בימתית. נכון שדמותה לא לגמרי עשויה, אבל היא כל כך יפה שקשה להגיד משהו שלא בטובתה. 
מי שעוד מפתיע בתפקיד קטן הוא ישי גולן. אני לא מצליח להיזכר אם ראיתי אותו בעבר על במה. כאן, כאחיה של אן, הבא לפוצץ את השקר ונכנע למניפולציה של קייט. יש בו את מידת הכעס, השבירות והכניעות המדויקת. 
אין ספק שההצגה הטובה הזו תגיע ותכה בלבות הצופים. מחזה שלא איבד דבר מהרלוונטיות שלו. הצטערתי שאינני יושב בתיאטרון בניו יורק ורואה את המחזה בפעם הראשונה, בלי שהכול בעצם מוכר לי. ואם לומר שאני שמרן, כן, מחזה כזה בנוסח שנות החמישים העשוי היטב  מדבר אלי.
 הזהירות של נאור בבימוי גרמה לו להיות קצת פחות מזעזע מהאפשרי, ובכל זאת ההצגה ממלאת אחרי הדרישות. מה שלא אומר שמחר לא אוהב ואתלהב מאיזה וויצק או המלט חדשניים ומודרניים.