בננות - בלוגים / / חדר אמה דונהיו
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

חדר אמה דונהיו

ג'ק הקטן מספר סיפור. מספר את חייו. ג'ק הוא בן חמש, אמו בת עשרים ושבע. 
למה כבר אפשר לצפות. לרגע כמעט וויתרתי על קריאת הספר, ספר על ילד, לא עניין אותי אך כמה סימני דרך משכו את תשומת לבי. 
" היום אני בן חמש. אתמול בלילה הלכתי לישון בתוך ארון בגדים הייתי בן ארבע, אבל כשהתעוררתי על המיטה בחושך אני השתניתי לחמש, הוקוס פוקוס. לפני זה הייתי שלוש, ואז שתיים, ואז אחת, ואז אפס. הייתי גם מינוס… היית עצובה נורא עד שקריתי בבטן שלך?" 
ילד חביב מספר בצורה קולחת וחסרת מודעות על חיי היום יום שלו. לוקח מעט זמן להבין שאיננו יוצא מהבית או פוגש אנשים אחרים. שהדווח הוא כמעט רגע לרגע במשך היום. 
הכול מתרחש בתוך חדר. הוא איננו יוצא ממנו. אמו נמצאת אתו כל הזמן. גם היא איננה יוצאת. 
עולמו צר. אבל הוא נשמע ילד די מפותח ולא חולה, למה הוא ישן בתוך ארון בגדים. ואלו רק סימנים ראשונים למשהו שילך ויצמח. 
דונהיו מצליחה לשמור על רמת ההבנה של הילד הקטן, אין שום התנשאות, שום הבנה של מבוגר מבאר. שום דבר לא מוזר בעיניו, נראה שאיננו מכיר שום צורת חיים שמחוץ לחדר צמוד לאמו. לא החוץ, לא חברים. הוא אמו החדר וההוא שבא בלילה.
 אין חלונות בחדר מלבד אחד גבוה בתקרה. היא מלמדת אותו. את השירים שהיא מכירה. הם רואים יחד בטלוויזיה סרטי חיות והיא מסבירה לו. היא אוהבת חיות בטלוויזיה אבל נמלים עכבישים ויתושים שנכנסים לפעמים לחדר היא הורגת. אנחנו אמיתיים. בני אדם בטלוויזיה עשויים רק מצבעים. 
היא משחקת אתו משחקים שהוא צריך להתנועע. התעמלות. מקריאה לו ספרי ילדים. ארנבים זה טלוויזיה, אבל גזר זה אמיתי.
 ניק הוא חצי אמיתי. הוא בא ומביא דברים שצריכים. הוא קורה רק בלילה. אימא לא אוהבת לדבר עליו, שלא יהיה יותר אמיתי. שועית ירוקה זה אמיתי אבל גלידה זה טלוויזיה. 
היא עדיין מיניקה אותו, או כדי להשלים לו תזונה או כי אין סיבה להפסיק. 
כשג'יק בארון, הוא מצליח לראות לפעמים את ניק בא. ניק ואימא הולכים למיטה וג'ק סופר את חריקות המיטה. הפעם ספר מאתיים שבע עשרה. 
למה אנחנו תמיד אומרים תודה לישו התינוק ולא לו? לו זה ניק, ואימא כועסת. הוא לא עושה, הוא רק מביא. מי עושה? 
לאימא כל הזמן כואבות השיניים והיא לוקחת משכיחים כאבים. בטלוויזיה יש פרסומת ורואים שם בקבוק של משכיחים. בדיוק אותו בקבוק. איך יכול להיות בטלוויזיה אותו בקבוק. מה שרואים בטלוויזיה זה תמונות של דברים אמיתיים, אומרת אימא והוא מתבלבל. היא מנסה להסביר לרגע, שם, חוץ. חנות. אבל מתחרטת ומפסיקה. 
יש ימים מפחידים שאימא איננה. זאת אומרת היא בחדר, אבל היא במיטה, לא יוצאת ולא מדברת. לפעמים אחרי שניק הולך לאימא יש לכלוך על הצוואר. צבעים שמשתנים. כתמים שלא יורדים. 
כשניק כועס הוא יכול לא להביא אוכל, או לעשות שלא יהיה חשמל ואימא צריכה להמציא כל מני דברים שיהיה חם ומעניין. 
כשאמא מתחילה להסביר לו שיש עולם אחר, שגם היא הייתה ילדה והיו לה אבא אימא ואח שהם לא מהטלוויזיה הוא מתבלבל ולא מאמין. הוא לא מסוגל לקבל ולשנות את כל ראיית העולם שלו עד כה. אולי זה עוד משחק.
 איך יכול ילד שאין לו עולם אמיתי להבין סיפור על נערה שנחטפה בעת ריצת בוקר בפארק, נאטמה ועם הזמן הפכה לאמו. 
העולם האמיתי מתחיל לחדור אל חייו בצורה מעוותת. אחת התכניות של האם להבריח את ג'ק החוצה שיציל אותם מצליחה. 
הם ניצלים וכאן מתחיל חלק חדש. ג'ק צריך להתחיל להכיר עולם אמיתי. עם אורות ורעשים ואנשים אמיתיים ומכשירים שהם לא טלוויזיה. 
אמא הסכימה להתראיין בטלוויזיה. המנחה מנסה לקרוע אותה לגזרים. סצנה מצמררת הנמסרת מפי התמימות הבלתי מבינה. 
כשאמא שלו נכבית וצריך לעשות לה שטיפת קיבה הוא מועבר לסבתא שלו לאיזה זמן. סבתא שמעולם לא הייתה צריכה לחיות בזהירות על כל מלה שהיא מוציאה מהפה. שמציפה את ג'ק ביותר מדי אינפורמציות ואיסורים בבת אחת, אך גם מפגישה אותו עם העולם. קניון. מגרש משחקים. כל מה שמפחיד ומרעיש. 
בטלוויזיה הוא רואה איזה וויכוח ביו כמה אנשים שמדברים על איזה ג'ק. ג'ק שהוא סמל לילד הפנימי שבתוכנו, שצריך להתרגל לעומס של העולם המודרני, פוסט מודרני, שברמה הסמלית הוא קורבן של עקדה, ומה קאספר האוזר אמר על שנות הכלא, והתרבות שהייתה צל על קיר המערה של אפלטון בטלוויזיה.
 הוא מבין שמדברים עליו אבל לא מבין מלה כמובן. האנושות מוצפת ביותר מדי מציאות.
 אינני יודע מתי כתבה או התחילה לכתוב דונהיו את הספר אך אין ספק שפרשת פריצל באוסטריה בה נחשפה ב2006 פרשת כליאתה של בתו לעשרים וארבע שנים והולדת ילדים הופכת את הספר לאקטואלי במיוחד.
 ניסינו לחשוב שהייתה רק מפלצת אחת וגינינו את אוסטריה. מעט מאוחר יותר התפוצצה פרשה דומה באיטליה ואחרי עוד איזה זמן התגלתה נערה כלואה 20 שנה גם בקולומביה, דבר המעלה את השאלה הנוראה כמה כאלה לא התגלו. 
הספר של דונהיו איננו מתרחש באף אחת מאותן ארצות. דונהיו הייתה יכולה לבחור לכתוב את הספר מנקודת ראותה של האישה הכלואה. מבוגרת היכולה להתבטא בצורה אחרת. עם תודעה מתארת זוועה. היא בחרה לספר את הסיפור מפיו של הילד שנולד בחדר הסגור. לנו זה כמובן נראה נורא. אך הילד לא יודע שהוא סובל או אומלל. 
הצורך הטבעי של ילד להישאר צמוד לאמו מקבל כאן הגשמה מדויקת של צורך עמוק. הם לא זזים האחד מהשני.
 אני לא יכול שלא להגיד שישנם רגעים בקריאה בהם הרגשתי שהוא חוזר על עצמו שזה יותר מדי מאותו דבר, שלכאורה חסר בספר איזה עומק, אלא שהעומק מתבטא בדיוק המעקב אחרי הילד והתפתחותו שגם דרכו מצליחים להבין את החיים המעוותים הללו, גם אם לא בידיעתו. וכמובן ישנו החלק השני, שהוא לא קל יותר אך מביא קצת תקווה.
 דונהיו מצליחה בצורה מעוררת פליאה לשמור לכל אורך הספר על שפתו של הילד. בשום מקום לא מתגנבת מלה שלא היה יכול להשתמש בה, וגם התחביר הלשוני שלו הוא כזה כשל ילד קטן. ספר מעניין לזמננו ובכלל.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן