שירים באשדודית

איך לכנות מופע בו שלושה אנשים עומדים על הבמה ושרים. זו לא להקת רוק. לא קונצרט. למרות שיש רגעים מצחיקים זה איננו מופע בידור. אני חושב שהכותרת מופע תרבות היא הנכונה ביותר למופע הזה. תרבות במובן העמוק והטוב של המלה. משהו ששכחנו שהוא אפשרי. 
אני חייב להודות שלא ידעתי למה לצפות. לא קראתי את שיריו של סמי שלום שטרית. ומכיוון שאינני מרבה לקרוא שירה יש להניח שממילא הספר היה חומק ממני. 
והנה בא המופע ועשה דבר נפלא בעיני. הוא הביא לי את השירים, והתיווך של המוסיקה הזמרים וההופעה כולה חיברה אותי וקירבה אותי באחת אל השירה הזו, שהייתה עלומה בעיני. 
ההתחברות שהמופע הזה מעניק הוא האפשרות של כל אחד לזהות בו פינה לתפוצה שלו. מה שעבר האחד עברו רבים. כל אחד והכאב המושכח שלו. ואם "שכנזים" של היום יכולים להתחבר בכזו צורה ל " צ'חצ'חים" של אז הרי שזה מופלא. 
אני זוכר את שמו של שטרית כמי שפתח בית ספר מצליח מאוד בשכונת התקווה. את שירתו לא הכרתי. 
שירים באשדודית מעלים ניחוח נשכח. אפשר להתייחס אליהם כאל שירי מחאה חברתית, כמובן, אלא שאז חלק מערכם יפחת כנראה, צריך להתייחס אליהם כאל שירי התחברות מחדש למסורת משפחתית קהילתית. כשאשדוד הייתה עיר שרובה עולי מרוקו. 
נדמה לי ששטרית הוא כבר דור שני לאותם עולים. הוא עוד שמע ערבית מרוקאית בסיבתו אך גם את הסלנג החדש של העברית. 
בערב הזה משתתפים שמעון מימרן, יונתן כנען, אדם מדר, ואורחים כמו אהובה עוזרי ותחיה דנון. 
מימרן מספר איך קיבל את הספר כמתנה בפרמיירה של איזו הצגה ונדלק לנושא. 
מימרן מרוקאי דור שלישי. כמו שהוא מספר על הבמה, את השפה כבר איננו מדבר והיה צריך להיעזר באימו כדי לבטא נכון את המלים הערביות.
 יש דברים שאי אפשר לשאול. למשל, מה משך אשכנזי כמו יונתן כנען לכתוב מוסיקה לשירים הללו. והוא כתב מוסיקה מתנגנת ונוגעת באוזן ובלב. 
המופע היה יכול להישמע חדגוני לכאורה, פסנתרן ( יונתן) זמר ועוד נגן. אלא שאדם מדר , הנגן הנוסף, מחליף לכל שיר כלי נגינה ומעשיר את צלילי המוסיקה. חצוצרה, גיטרה, בוזוקי, כינור, ואינני זוכר על איזה כלי נוסף ניגן. כך שהצליל עשיר מאוד והמוסיקליות מורחבת ועשירה. 

בין לבין עולים אורחים ותורמים את יכולתם. בערב שהייתי השחקנית תחיה דנון שיתפה פעולה והקריאה שיר או שניים. בעתיד זו תהייה ליאורה ריבלין. 
אהובה עוזרי ליוותה שני שירים. אישיותה הבימתית, הנאתה מהעמידה על הבמה הדביקו את הקהל ועוררו שמחה גדולה.
 שמעון מימרן הוא זה המוליך את הערב. שר קורא ומספר. יש בו את היכולת הנפלאה לעבור מערסיות לארסיות כשצריך, לנוסטלגיה ולחום. ממזריות רגישה המפרשת כל כך נכון את הטקסטים. 
זה אחד מאותם מופעים שאין מה להגיד עליהם אלא לכנות אותם במלה " חובה" חובה לראות. הוא מצחיק, הוא חונק את הגרון, הוא עשיר רגשית ומימרן מיטיב מאוד להעביר בין הרגשות השונים. 
שלושה אנשים על במה. מלחין –פסנתרן, נגן המנגן על אין ספור כלים וזמר – שחקן יוצרים מופע מלא אהבה למשורר. 
מה שהיה עשוי להיות מופע מחאה על התרבות המרוקאית הנעלמת הפך ברגישות גדולה לערב התרפקות שגם פולני כמוני היה יכול להזדהות עם כל שיר. ולרגע גם להרגיש מחנק בגרון וכמעט דמעה.
הכתיבה מרימה את המשמעות מ"סתם" מחאה למשהו הנוגע ללב ומצליח לעשות יותר מכל צעקה במגפון. 
הרבה אהבה יש על הבמה הזו. מצד המבצעים לשירים. אני מניח שכאן כבר אפשר להגיד שנהניתי. אוי כמה שנהניתי. לא זכורים לי הרבה מופעים כל כך מהנים. אני מאחל לשלישיה הזו המלחה גדולה. אסור לתת לערב הזה ליפול מחוסר קהל. לא צריך להיות אשדודי מרוקאי כדי ליהנות. להפך. רוצו לראות. לא תתאכזבו. להפך. המופע ילווה אתכם הרבה זמן. תזכרו ולא תשכחו אותו.