בננות - בלוגים / / המסיבה של אביגיל תאטרון הספריה רמת גן
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

המסיבה של אביגיל תאטרון הספריה רמת גן

את מייק לי אנחנו מכירים כבמאי קלנוע מצוין. סרטיו עסקו תמיד בשאלות אנושיות חברתיות. בין אם בסרטו הראשון שזכה להצלחה," עירום" שקיבל פרס לתסריט הטוב ביותר ולשחקן הטוב ביותר. אחר כך הגיע " סודות ושקרים" גם הוא זכה בשלל פרסים. " טופסי טרווי " המסוגנן ויוצא הדופן ביצירתו מבחינה צורנית ו " ורה דרייק" גם עבורו זכה בפרסים ובהצלחה עולמית. 
מה שפחות ידוע אצלנו שהוא גם מחזאי, ובאנגליה הוצגו כעשרים ממחזותיו. 
לי שנלד למשפחה יהודית בשם ליברמן היה חבר ברויאל שייקספיר קומפני כשחקן מחזאי ובמאי. 
"המסיבה של אביגיל" מחזהו מ1977 הוא המפורסם ביותר. כשהועלה מחדש ב 2002 היה מועמד לפרס אוליבייה. אצלנו המחזה הועלה בעבר בבתי ספר למשחק. 
העלילה פשוטה ובנויה על סכמה מוכרת מאוד ולכאורה אין בה חדש. קבוצת אנשים מבלה לילה בשתייה. האלכוהול זורם בכמויות והיחסים הולכים ומשתנים ככל שהם שיכורים יותר, עד שהולכים ומתגלים סודות חבויים. אמיתויות לעתים גדולות לעתים קטנות. 
אין ספק כמעט שמקור ההשפעה על לי היה מחזהו של אדוארד אלבי "מי מפחד מווירג'יניה וולף" אלא שבעוד אלבי כתב דרמה טרגית נוקבת, לי השתמש בחמרים הקרובים ברוחם ליצירת קומדיה עם סוף דרמטי. 
בוורלי ובעלה מזמינים את שכניהם החדשים למסיבת הכרות קטנה. משפחה זעיר בורגנית. הוא מתווך דירות שלא מפסיק את עבודתו גם כשהוא מגיע הביתה. היא אישה סנובית מתוסכלת ומוזנחת שעניינה לשלוט בבעלה ולהתנשא על השכנים החדשים. 
אנג'לה וטוני הם זוג שזה עתה קנה דירה בשכונה. בצד הפחות טוב לדעתה של בוורלי. בצד הזול. היא מגלה שרהיטיהם זולים. חיקוי של עור, ולא עור אמיתי כמו אצלה. טוני הוא גבר שתקן.. 
האורחת האחרונה היא סו, שיצאה מהבית כדי לא להפריע למסיבה של בתה בת החמש עשרה אביגיל. היא גרושה. חששנית. ודואגת כל הזמן למה שמתרחש במסיבה שאין בה מבוגר להשגיח עליה. 
אין הרבה מה להגיד על המחזה. הוא מסוג המחזות הכתובים היטב. הוא מצחיק לכל אורכו. מה שיש בו הם בעיקר הדמויות. 
זו כבר המסיבה השנייה שעודד קוטלר מביים בתקופה קצרה. במסגרת עת העלה לא מזמן את מסיבת יום הולדת של פינטר. נראה שמהמסיבה הזו של לי הוא נהנה יותר. 
מכיוון שהפעם אין סימני שאלה מסביב למשמעויות הנסתרות, אלא הכול זורם בצורה גלויה וברורה קוטלר הצליח הפעם להעמיד הצגה מרנינה מאוד. תוססת מהירה ומצחיקה מאוד. 
אינני מצליח להיזכר בקומדיות אחרות שביים, אך כאן הוא מפגין חוש הומור ותזמון מדויק. 
אם יש מה לומר על קוטלר היא יכולת העבודה שלו עם שחקנים. כאן הוציא מכולם עבודה מדויקת מאוד וכולם מצוינים. 
הבמה של אדריאן ווקס ממחישה היטב את הבורגנות הזעירה. קצת מבולגנת, עם ניסיון עקר להראות מעודכנים. כך גם השמלות, החצי 
" פרחיות". 
לא פשוט לשחקנים לעמוד על הבמה במשך שעה וחצי ולא לרדת ממנה. כך שגם בסצנות בהם הם שותקים ואינם פועלים אסור להם לזייף. הם חייבים להיות בתוך הדמות כל הזמן. וקוטלר הצליח לאחד אותם לאנסמבל שפועל היטב יחד.
 לעתים אין יותר מדי פעילות ממשית על הבמה מלבד השיחות והשתייה. הדרמה נוצרת משינויים דקים ההולכים ומתפתחים ביחסים בין המשתתפים לאורך המסיבה, כמו בתוך זירת איגוף מילולית. כשתסכולים, מאוויים קנאה ומיניות מודחקת מאוד נרמזת יותר מפועלת ממש. רעל כמו שהכרנו בעקרות בית נואשות. 
יעל לוונטל משחקת את בוורלי המעצבנת. אישה נאורוטית שאיננה יכולה להפסיק לדבר. 
יפה עשה קוטלר שלעתים כשאחרים מדברים או כשהמוסיקה עולה אנו לא שומעים אותה אלא רואים את שפתיה ממשיכות לדבר. 
את לוונטל מכירים מתפקידיה הקומיים בטלוויזיה בעיקר. בעיני תפקידה הזכור ביותר הוא זה של נחמה בת יפונה, מתנחלת הבאה לחיות בתל אביב וצריכה ללמוד מה הם החיים בעיר גדולה. כאן היא שולטת על הבמה. כולה עצבנות התנשאות, היא לא יכולה להפסיק למזוג משקאות לאורחיה ולהכריח אותם לעשן גם אם אינם מעשנים, מנסה לפתות את טוני, ובלבד שתהייה בתנועה ותשלוט על המתרחש. היא מצחיקה עד דמעות גם ברגעים בהם היא נשברת ונוגעת ללב. 
יעל שרוני משחקת את אנג'לה. את שרוני מזהים בעיקר מתפקידיה ב"שיר שלנו" ו"בסרוגים". תפקידים בהם הוכיחה יכולות משחק מול מצלמה. כאן היא מוכיחה שהיא שחקנית מצוינת גם על הבמה. החיוכים המטופשים שלה,שיניה החשופות. טיפשונת אוטנטית לחלוטין. הטיפשונת הנגררת אחרי בוורלי ולא משגיחה במשיכה הנוצרת בין בוורלי לטוני. 
יגאל זקס הוא שחקן הנע בין תיאטרונים. הוא החל את דרכו בבית צבי ומשם עבר להצגות רבות. כאן הוא משחק את לורנס בעלה של בוורלי. גבר שמנסה להתחמק מאשתו. עושה מה שהיא פוקדת עליו, אך שומר את הטריטוריה הפרטית שלו. למרות תפקידו כגבר מחוק במקצת המתחבא בצדדים הוא שומר על מקומו המדויק מאוד בצוות. 
מוריס כהן הוא טוני. בחור שתקן העוקב אחרי המתרחש. נראה שיותר מכולם הוא מבין את התהליכים במסיבה. מתפתה לחיזוריה של בוורלי. את מוריס אפשר לראות בימים אלו בסדרה בלו נטלי. תפקידו כאן קשה למדי. אין לו הרבה טקסט. הוא יושב ומביט. הוא מצריך לנצל כוחות גדולים כדי להיות נוכח, והוא לא מפסיק למשוך את תשומת הלב לפינה שלו. 
את השלושה שהזכרתי מתפקידיהם בטלוויזיה, אני מניח שכל אחד מהם עשו עוד תפקידים. ציינתי אלו שראיתי. קראתי שעשו גם תפקידים בתיאטרון. זה כשלון של הזיכרון שלי שלא הצלחתי להיזכר. חגית דסברג משלימה את הצוות כסו. זו שבתה אביגיל עורכת את המסיבה ובגללה עזבה את הבית. אישה חששנית. כזו שכבר עברה דבר או שניים בחייה, הנמשכת נגד רצונה לתוך המערבולת הנוצרת תוך כדי השתכרות כללית. 
כל החמישה מבריקים בתפקידיהם. הם מצליחים להיות מצחיקים מאוד, לא להגזים ולשמור על קו קומי. 
קל להיפך לצעקני בקומדיה כאן קוטלר תזמר מצוין, הקולות משתלבים ואינם מוגזמים. מתאימים לאולם הקטן. 
לאורך כמה מן הסצנות עלו בי אסוציאציות למי מפחד מוירג'יניה וולף. יש קרבה מסוימת בין הדמויות והסיטואציות. את מה שאלבי עשה ברצינות תהומית לי עושה בקריצה חשבתי שמוריס כהן, היה יכול להיות בקלות הפרופסור המתאגרף מווירג'יניה וולף, שהפך כאן לשחקן כדורגל לשעבר, ועיקר כוחו בהקרנה פיזית גברית פתיינית במידת מה שהוא מקרין על הבמה. מזמן לא היה לנו על הבמה שחקן שגבריותו בטוחה בעצמה. גבר שנראה כזה לא רק בגלל שהוא לובש מכנסיים. אנג'לה אשתו דומה להפליא לדמותה של האני. טוני ואנג'לה נראים כאילו לי השתמש בטיפוסים שלהם והעביר אותם למחזהו. 
אין ספק שהמסיבה הזו משכנעת הרבה יותר ממסיבת יום ההולדת. לדעתי אפשר לקחת את ההפקה הזו כמו שהיא, להעביר אותה לכל תיאטרון רפרטוארי ולהביא אותה להצלחה קופתית גדולה. 
דומני שברמת גן מספר ההצגות שלה מוגבל. זו בהחלט הצגה שכדאי לטרוח ולהגיע בשבילה לתיאטרון הספרייה ברמת גן.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן