פורגי ובס באופרה

ב1943העזה סוף סוף הוליווד ליצור סרט מוסיקאלי שכולו שחקנים אפרו אמריקאים. "בקתה בשמים". גדולי הזמרים שיחקו בו אתל ווטרס. לואי ארמסטרונג, לנה הורן הכושית הכי לבנה בהוליווד, דיוק אלינגטון ניגן. 
הייתי ילד קטן כשהוצג בשנת 1953 המחזה "זעקי ארץ אהובה" על פי ספרו של הסופר הדרום אפריקני אלן פייטון בתיאטרון הבימה. נדמה לי שזה היה המחזה הראשון שעסק בחיי השחורים. 
צוות שחקני הבימה, בראשם אהרון מסקין, שרגא פרידמן, רודנסקי ילד קטן בשם שלי טימן ועוד ועוד מרחו על עצמם איפור שחור והפכו ל"כושים" מילה שעוד הייתה מותרת בשימוש אז. כושים במבטא רוסי, לבנים מחופשים.
 כשנתיים אחר כך הגיעה לכאן להקת אופרה אמריקאית שכולה זמרים שחורים והעלו כאן את פורגי ובס.
להקה שמומנה על ידי הממשל של אז ונשלחה למסע של רצון טוב בעולם. לישראל הגיעה אחרי מסע הופעות ברוסיה. 
וזו הייתה אחת מחוויות התיאטרון הענקיות שלי כילד. לא ידעתי להשתמש אז במלים אוטנטי. אך הייתה תחושה שרואים משהו אחר. אמיתי. שונה. שלא לדבר על מה שנראה אז כמו המוני משתתפים תפאורה אחרת וטכניקת במה שונה. מושגים שהבנתי במאוחר, אבל את הרושם הכללי ספגתי והתרשמתי בזיכרון שנמשך עד היום. 
לשנים ראיתי כמובן את הסרט ושמעתי ביצועים מוקלטים, הן בצורה האופראית והן בעיבודים לשירים בודדים רובם בנוסח ג'ז. 
גרשווין קרא ספר בשם פורגי על חיי השחורים בניו אורלינס ונכבש. ב1932 התחיל לעבוד על האופרה והיא הוצגה לראשונה ב1935. באותו זמן כמעט ולא היו זמרים שחורים שהגיעו לשיר באזני לבנים. אל ג'ולסון היהודי היה צובע את פניו בשחור ושר "כמו" וזכה להצלחה אדירה. 
גרשווין התעקש שהזמרים יהיו שחורים והוא חיפש אותם במועדונים שלבנים לא ביקרו בהם. 
מאז התקיימו סביבה ויכוחים מכיוונים שונים. מבחינה מוסיקלית מבקרים לא ידעו להגדיר אותה והיה להם קשה לקבל אופרה שברובה כתובה למקצבי ג'ז שחורים. 
מאוחר יותר החל הוויכוח סביב השאלה האם זו אופרה או מחזמר מכיוון שחלק גדול מהאריות הפכו לשירים מוכרים. מה גם שתזמור לא היה קלאסי בצורה המוכרת להם, למרות שראוול העלה את הנער והקסמים כבר ב1925 ועירב בו סגנונות, כולל ג'ז . אך ייתכן שהנער והקסמים לא הועלה עדיין באמריקה. 
החל משנות השישים נוסף וויכוח חדש, מהפן הפוליטי, האם האופרה איננה מזלזלת בשחורים בדרך הצגת הדמויות. 
כעת הגיעה לתל אביב להקת האופרה של קייפטאון בגרסה משלה לאופרה. 
הבמאית קריסטין קרוז (הלבנה) העבירה את ההתרחשות לדרום אפריקה של שנות האפרטהייד. אם כי אינני בטוח כלל שיש הבדל גדול בין שכונת עוני של שחורים בניו אורלינס ובין שכונה בדרום אפריקה. הסיפור די מוכר. חבורת אנשים בחיי היום יום שלהם בחצר, הנשים כובסות ומפטפטות, הגברים משחקים קוביה ומהמרים.
פורגי הנכה נכנס להשתתף במשחק הקובייה. בס מגיעה קראון שמצטרף למשחק ומפסיד. במריבה המתפתחת הוא רוצח את רובין. כולם בורחים לפני שתגיע המשטרה, פורגי המרחם על בס מכניס אותה לביתו. אחר כך הם יוצאים, מקיימים טקס אבל. ספורטינ לייף מגיע ומנסה למכור להם סמים. 
פורגי מחליט להתחתן עם בס, ובינתיים בחצר ספורטינ לייף מנסה לפתות את בס לחזור להשתמש בסם ולנסוע אתו לניו יורק. 
בחלק השני מתפתחת דרמה סביב חיי הדייגים והסופה המתרחשת בחוץ. בס חולה. המשטרה לוקחת את פורגי לחקירת הרצח, ספורטינ לייף משכנע את בס שפורגי לא ישוחרר והם נוסעים לניו יורק. פורגי חוזר ומחליט לצאת במסע לחפש את בס. 
מקום מסך תלויים על הבמה כמה פנלים עליהם מצוירות דמויות חשובות מההיסטוריה הדרום אפריקאית. דזמונד טוטו זוכה פרס נובל ( שהתנגד שהאופרה תיסע לישראל) ביקו, מרים מקבה ועוד פנים שמוכרים שם יותר מאשר כאן. ובוודאי הרשימו את הקהל יותר. כשהפנלים עולים ומתחילה ההצגה מתגלה הבמה הפתוחה כולה. מצד אחד בית שסביבו מתעסקות הנשים בענייניהן. כביסה וכדומה. בצד השני חבורת גברים, משחקים קוביה, רבים ומתפייסים.
 אפשר להגיד שלרגע הנשימה נעצרת מרוב יופי. שפת הגוף של כולם נראית לנו זורמת ושונה לחלוטין מכל מה שמקהלה לבנה הייתה יכולה לבצע, המלה אוטנטי, עולה וחוזרת במחשבה. בהתחלה כציון שבח. כולם לבושים בבגדי היום יום בצבעי פסטל שקטים, עד שעולה לבמה בס, בשמלה אדומה. בס, הזונה המסוממת השיכורה. כתם צבע משתולל. 
התנועה על הבמה לא פוסקת לרגע ולמשך זמן מה זה מרשים מאוד. אך אחרי איזה זמן אתה מבקש שינוחו רגע, שיתנו מנוחה לעין ולא יפזרו את תשומת הלב לכל רוחב הבמה הגדולה. התנועה הבלתי פוסקת הזו נותנת הרגשה שזה הכול עוד מאותו דבר. 
הקטעים המוכרים זורמים אחד אחרי השני. סמרטיים, (summertime) אישה היא דבר זמני,(a woman is a sometime thing) ההגבר שלי הלך ( (my man is gone now והדואט הרומנטי הגדול בס את האישה שלי – פורגי אתה הגבר שלי. ( (bess you is my woman now זה לא בהכרח כך. (it aint necessarily so ) אפשר כמעט לזמזם יחד עם הזמרים. 
רגעי הסיום בהם כל הצוות נעמד וידיו מונפות ומאוגרפות, אותה תנועה מוכרת מתמונות המאבק נגד האפרטהייד הביא את האופרה לסיום פוליטי והיה לרגע מרשים. 
לצערי לא הצלחתי לרשום את שמות הזמרים ששמעתי ויש הרבה מחליפים. אך לכל הצוות יש יכולת קולית מרשימה ודווקא אלו בתפקידי המשנה. לזה ששר את פורגי יש קול יפה אך הוא איננו יודע לשחק, (לא מספיק ללכת על הברכיים) וגם צורת שירתו לא תמיד משכנעת. 
לבס יש מעט בחלק הראשון, אך בחלק השני תפקידה גובר וכך גם הביצועים שלה. 
על התזמורת קשה לי להגיד משהו טוב. נכון שישבתי בצד ששמעתי בעיקר את הבסים אך בכל זאת הצליל והמקצבים לא היו מספיק חדים. הייתה לי הרגשה שלא היו להם מספיק חזרות והם התקשו לנגן מוסיקה בסגנון שהם לא רגילים אליו. 
אני חייב להודות שככל שההצגה התקדמה היא השאירה אותי מרוחק מאחור. 
ושוב חוזרים לאוטנטיות. שני דברים לעניין, משלב מסוים התחלתי להרגיש שהאוטנטיות משוחקת יותר מדי. ודבר שהיה קשה לי יותר, ככל שהגדרתי לעצמי שוב ושוב את האוטנטיות הרגשתי התנשאות של צופה לבן שעשועי שחורים שהייתה לגמרי לא במקומה.
 אני מנסה לחשוב על עוד סיבה מדוע ההצגה השאירה אותי קצת מרוחק ופחות מתלהב ממה שלרגע חשבתי שמגיע לה ואין לי תשובה מוחלטת.