בננות - בלוגים / / אנשים טובים. ניר ברעם
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

אנשים טובים. ניר ברעם

לפני איזה זמן מישהו שאל אותי, קראת את ניר ברעם החדש. לא קראתי. השאלה הפכה לזרזיף, קראת כבר את אנשים טובים, קראת את ניר ברעם. הזרזיף הפך למבול מה אתה חושב על החדש של ברעם. כתבת על אנשים טובים? לא לא לא לא. 
החלטתי לחכות קצת שהגל ישכח. כעת, יום כיפור החלטתי שזה יום טוב לשקוע ב510 עמודים שיש מי הרוצים לדעת מה דעתי עליו. 
כבר מן ההתחלה קל להבין היכן ומתי מתחיל הספר. אנשים יוצאים מהאופרה דמדומי האלים של וגנר. ראו את המחזה האחרון של האופטמן. גרמניה אין ספק. המשפט הבא מקבע זמן. האירועים האחרונים נתנו ליהודים סיבות טובות לחפש מסתור בין הצללים. 
וגנר. דמדומי האלים, האופרה המסיימת את רביעיית הניבלונגים. מחזור אופרות על תעלולי האלים במיתולוגיה הנורדית שאומצה בגרמניה. היטלר אהב את הניבלונגים. הוא לא חשב שווגנר ניבא גם את סופו האלילי. 
גרהרד האופטמן סופר מחזאי בעל פרס נובל. חדשן תיאטראלי. התרבות הגרמנית במיטבה. והיהודים. בינתיים מתהלכים רק בצללים. הם עוד ישנם. 
ומיד מתגלה גם סגנון כתיבה מימים אחרים. שפה אחרת. סוכנת הבית, גברת שטיין היהודייה מטפלת באדונית. מתי נתקלנו במלה זו בספר מודרני. 
כך נרמז שלא רק בתקופה ההיא עוסק הספר, אלא גם בסגנון כתיבה ההוא. וכמה מאיימת נוכחותה על גורלו של תומס ואמו. 
טוב לב לא עוזר בחיים הללו. במשטר הזה. 
לאטו מתגלה לנו גיבור של הספר, לפחות הראשון. תומס. הוא עובד בחברת חקר שווקים אמריקאית נחשבת מאוד הפועלת בגרמניה. למנהל סניף אירופה של חברת מילטון הוא מסביר בראיון הקבלה שכדאי לו להבין את הנפש הלאומית הגרמנית. הגרמניות קשה להבנה. 
הצעיר הנפוח בא ללונדון ללמד את האמריקאי גרמניות מהי, לפני שיתקבל לעבודה והחברה תפתח סניף בברלין. 
הסניף נפתח. תומס התקבל לעבודה והפך להיות מנהל מחלקת פסיכולוגיית הקנייה הגרמנית. 
נדמה לו שהוא כבר מכיר את תמהיל הסנטימנטליות הגרמנית והסיבות לאינפלציה המשתוללת. 
קשה לנהל מסעות פרסום כשאי אפשר לדעת בבוקר מה יהיו מחירי מוצרים אחרי הצהרים, וכדי לקנות צריך לצאת מהבית עם מריצות מלאות כסף. המחירים כבר עברו מזמן את המיליונים. 
מאוחר יותר, כשיפתח סניף צרפתי והצרפתים ירצו להתאים את מילטון ללאומיות הצרפתית, תומס יכחיש שישנה רוח כזו. הגרמנים יודעים יותר טוב. 
בדרך לישיבה הוא שומע שבפריז נרצח מישהו מהשגרירות הגרמנית. לא משהו שעשוי לעניין אותו. כשהוא יוצא בלילה המאוחר לרחוב הוא רואה שנערכות פשיטות אלימות על חנויות שהוא אוהב. בלי לדעת עדיין, הוא עד לליל הבדולח. 
וכעת יש לנו כבר את הזמן המדויק שבו מתרחש חלק מהספר.
 יש מקומות בהם ספר עשוי להיהפך לשיעור היסטוריה, ברעם מצליח לעבור את משוכת הקושי ולהשאיר את הפרטים של הסיפור ההיסטורי בצורה אינטגראלית לספר. 
הפרק הבא משנה מקום. משנה סגנון כתיבה ואווירה. אך לא זמן. או כמו שהיו כותבים פעם…. ובאותו זמן בלנינגרד קבוצת משוררים נפגשת כדי לברר איך אפשר לעזור לנדיה, משוררת, שנאסרה. 
הם יודעים שמאסרה מסכן אותם. ורצונם לעזור לה מסתיר את הפחד. הם יודעים שאין מה לעשות. והמפגש עצמו מסוכן. ברור להם שמישהו מהם ילשין לנקוו"ד אך הפחד להיות לבד בבית מפחיד יותר. העין הצופייה של הסופר עוברת מתודעה לתודעה. כל אחד ומחשבותיו שלו ותגובותיו. 
התחושה היא כאילו לא סיפור. ברעם היה שם. הוא מכיר לעומק את האווירה. את החיים במשטר על כל פחדיו. הוא מצליח ליצור אמינות ודיוק. 
בדרך זו, של פרק מול פרק משווה ברעם את שני המשטרים האפלים הללו. ההיטלראי והסטליניסטי. ואי אפשר שלא לחשוב על חנה ארנדט שבספרה יסודות הטוטאליטאריות דיברה על ההשוואה הזו בצורה של ניתוח פוליטי חברתי. 
גם ברוסיה המשיכו חיי התרבות. בשנות המלחמה סטלין נתן הוראה שהאופרה הבלט והתיאטרון ימשיכו בהופעות. וכשבעיר שרר מחסור הוא הורה שלא לבטל את המנהג, ובמזנון התיאטראות המשיכו למכור סנדויצי'ם כמו פעם. מסורת. ואנשים רעבים הלכו לתיאטרון לאכול. סטלין והיטלר מגיני מסורת התרבות שנמשכה בגרמניה ורוסיה. 
סשה שבביתה נערך מפגש המשוררים יודעת שאביה בוגד באמה. כולם יודעים. וכעת אמה מנסה להציל את אהובתו של בעלה. או כמו שאומר לה אחיה "יעצרו את אבא בגלל שהוא מזיין משוררות שמרגלות בשביל האויב. את אימא יעצרו בגלל שהיא משרתת אחד שמזיין משוררות שמרגלות, וגם אותך, בגלל שאת רוצה להיות משוררת מרגלת" 
משורר מרגל לאיזה אויב? זה שהשלטון מכריז עליו ככזה. לא באמת שונה מהאחרים. זו לא עונה טובה למשוררים. לא צריכים אותם. אפשר לבזבז אותם. 
בבתים מתעוררים לפנות בוקר כשמתחילים לשמוע את מכוניות הנקוו"ד, העורבים השחורים מגיעים לרחוב ומעוררים חרדה גם אצל אלו שאין להם סיבה לפחד. כולם חוטאים והעורב השחור מבשר את יום הדין, ולא חשוב במה מאמינים. תמיד יש חוטאים, תמיד יש יום הדין. אנשים מזדעקים מרצונם מול המשטר. 
סשה היא הנוסעת בעורב השחור. היא נוסעת להיפגש עם ידיד רב כוח בממשל. היא רוצה להציל את משפחתה. כל כך טבעי במקומות אחרים. 
כולם כותבים כאן כל הזמן אומר לה פודולסקי. מיליוני מכתבים מציפים את הארץ. הנאשמים כותבים. קרוביהם, קרובי קרוביהם, מלשינים, אזרחים בעלי רצון טוב, מבתי סוהר ומחנות דוהרות רכבות עמוסות נייר. מה תוכל היא לעשות. 
בסשה נמחקים עקרונות. היא צריכה להציל את הוריה ולא חשוב יותר את מי תסגיר במקומם. והנורא הוא שגם אם תסגיר את ידידיה, את הוריה לא תוכל להציל. היא תזיק לידידים. היא חשבה שתתחכם למשטר שאי אפשר להתחכם לו. נשארה שאלת אחיה התאומים. מה יהיה עליהם. 
ושוב הפרק הבא חוזר אל תומס בברלין. ההצלבה הזו תתקיים לאורך הספר. רוסיה – גרמניה. 
האמריקאים בחברת מילטון לא מתייחסים ברצינות גמורה למונחים החדשים ברחוב, בשפה. מצחיק אותם חיפוש השורשים האריים. שאלת היהודים עולה במעורפל. 
נציג משרדו של גרינג אומר למנהל, אנחנו לא נשאל שאלות בקשר ליחס אל הכושים באמריקה. 
בחברת מילטון מקבלים במסיבה גדולה את שנת 1939. מנהל הסניף הפולני לא הגיע. זו מן תקופה שהפוליטיקה בולעת הכול. גם עסקים. חברת מילטון האמריקאית התפשטה לשטח מסחרי חדש. קניה בפרוטות  של עסקים מוצלחים שהיו של יהודים. 
בלנינגרד המצב בבית נעשה קשה יותר. כולם עצבניים ומחכים לרע ביותר. אחד התאומים אומר לסשה לברר אם היא תוכל להיות המשפחה שלהם או שישלחו אותם לבית יתומים ממשלתי. גם החרדה שלהם וגם השאלה אם היא עצמה תהייה חשודה. 
אביהם נזכר ביהדותו והתחיל לקרוא את ההיסטוריה של העם היהודי. ואם ייערך חיפוש? עכשיו הוא מבין המדען. הוא לא אשם. זה הגורל היהודי שנגמר בקטסטרופה. בכל זאת, להם זה לא יקרה. הם לא כמו האחרים. גם האחרים מאמינים שהם לא כמו האחרים. אין אחרים אלא אלו שהשלטון קבע את האחרות שלהם. כולם מועמדים לאחרות. 
בלילות עסוקים בניסיון להיזכר בתולדות החיים במדויק. כשיגיעו לתחקיר, החוקרים ידעו עליהם כל דבר, ואם יטעו בפרט יחשבו למסתירי סוד. הם לא אויבי המשטר, להיפך, אולי פגשו פעם אויב משטר בלי לדעת. החוקרים ידעו את מי פגשו איפה מתי ומה נאמר. אסור לטעות. 
הוריה של סאשה יצאו לחקירה ולא חזרו. אולי טעו באיזו עובדה. את התאומים הפקיעו ממנה, הלאימה המדינה. 
היא הפכה לחוקרת מטעם המדינה. חוקרת מצוינת. כולם הודו אצלה. למי שאינו זוכר היא מציעה לחשוב איך היה מתחיל פעילות נגד המשטר היום. למי היה פונה. והנה כבר יש מערך חשודים חדשים שיוליכו לעוד חשודים שיודו בסוף. 
תומס וסשה, שניהם אנשים סבירים שנשחקו בגלגלי השיניים של המשטר. לשניהם נקודת מוצא דומה. היא רצתה להציל את משפחתה. הוא רצה להציל פסיכולוגית יהודיה. שניהם נבלעו בצורך להמשיך להתקיים בכל מחיר. שניהם דוגמה לגמישות האנושית. להתרגל למצבים כדי להציל את מה שחשוב, בהתחלה אחרים אחר כך את הקיום העצמי. 
סשה ותומס, שני אנשים שבסיטואציה אחרת היו אנשים קטנים שניהם לא בהכרח "נחמדים" הפכו לחלק במכונה הגדולה. 
בתקופה אחרת אפשר היה להגיד שהחיים הוליכו אותם לכאן ולשם. כאן לא החיים הוליכו אותם, אלא אלו המכוונים חיי אחרים. אותם גלגלי שיניים שלטוניים קבעו בשבילם את חייהם, ובסופו של דבר גם הפגישו אותם. 
בחיים במקומות אחרים היו חיים חיי שגרה כזו או אחרת. מצליחים יותר או פחות בעבודתם. כאן לגורל יש דמות מדויקת. השלטון. 
כעת הם יושבים האחת מול השני ודנים בדבר ששניהם לא מעוניינים בו. שני אנשים שהם סמל למיליונים שישחקו בגלגלי השיניים. שלא היו יכולים להפעיל שום החלטה משלהם. שום רצון חופשי. 
שני אנשים הצריכים לתת לעצמם תשובות. החייבים לתת נפח חשיבות בתפקידים הזעירים המוטלים עליהם. להאמין שיש חשיבות במעשיהם. הצדקות לרעות שגרמו, ישירות ובעקיפין. להפיח בעצמם כמה רגעים של רגשי גדלות. 
והשאלה הנרמזת והיא כה חשובה. האם אנחנו מה שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו או שמה שרואים בנו האחרים הוא האנחנו הנכון. האם יש לנו בכלל השפעה על מהלך חיינו. 
הספר מתרחש בעיקרו בשנים 1939- 1941. גרמניה ורוסיה אינן נלחמות עדיין אחת בשנייה. רגע לפני. אין תיאורי קרבות ועוד לא שואה. ורק סצנות קטנות המערבות יחס ליהודים. הכול ברקע. והקורא יודע לאן כל זה יוליך עוד מעט. 
רבים מהקוראים יחושו הדהוד של הספר נוטות החסד. אלא שכאן אין לנו גיבורים פסיכופטיים. הרציחות במידה ואפשר לקרוא להן כך נעשות בידי אחרים. נאמני השלטון. להסגיר אנשים או להתחמק מגלגלי השיניים הם חלק ממה שמציאות שנסגרה בתוך עצמה מדריכה. 
יש לי חיבה רבה לספרים שהם רחבים יותר מהסיפור שלהם. אפשר רק לנחש את המחקר המקיף שעשה ברעם כדי ליצור אמינות בתיאורי חיים בגרמניה ורוסיה של לפני מלחמת העולם. 
יש כאן כל מה שספר טוב צריך שיהיה בו. סיפור טוב, המעוגן בהיסטוריה מבלי שיהפך לשיעור. אך לא רק. אלא גם אמירות על החיים. משהו שיוצא מחוץ לסיפור. 
לכאורה הספר איננו ישראלי כלל, כמחמאה, גרמניה רוסיה. עולם שנעלם. תרבויות ששקעו. ואולי מפני שבני אדם הם בני אדם ואינם משתנים באמת. 
משטרים באשר יהיו מצליחים למצוא את אלו שיהיו להם שופר רעשני. לעתים מעטים, לעתים מצליחים להכניע את העם. 
זאת מין מחלה אירופית, לארוג את ההווה מכל מיני חוטים היסטוריים, כאילו כל דבר צריך להיות מחווה למשהו שהיה. אומר אמריקאי לתומס. הוא מדבר על גרמניה, ברלין. 
כבר אמרתי, ישנם משפטים שצריך לקרוא לעומק. 
הספר מרגש באמת. אני יכול להבין את הצלחתו הגדולה. אולי הייתי צריך לקרוא אותו קודם.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן