ניו יורק 2010

נערי הריקשה עדיין אורבים ללקוחות, כמעט התפתיתי אך הרגשתי מנצל בעיקר שהנער המדווש שפנה אלי היה אפרו אמריקאי. ממש תחושה של בעל עבדים. 
ואגב נכים. אנחנו נוהגים לזלזל לעתים בפוליטיקלי קורקט האמריקאי, אך אין ולו דיינר אחד קטן שאין בו תא שירותים לנכים, אחרת לא יקבל רישיון. 
אצלנו יש כל כך הרבה נכי צהל ואחרים, איש אינו מקדיש לעניין תשומת לב. 
בטקס סיום תואר באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון עמד אדם ותרגם לשפת הסימנים את כל הנאומים כולל שמות מאות הסטודנטים שעלו לקבל תעודות. אינני יודע כמה חרשים נכחו בטקס, אך ההתחשבות הזו ולו בחרש אחד מדהימה. 
ואם כבר נימוסים, נסעתי לוושינגטון ברכבת. הרמקול בתחנה מודיע על זכות הקדימה לנוסעים מבוגרים (סניור סיטיזן) כדי שיתפסו את המקומות הנוחים להם יותר, רק אחר כך עולים שאר הנוסעים. 

למשטרת ניו יורק היה יום רע. שלושה שוטרים נהרגו, אחד במרדף, אך שניים שלא בתפקיד נהגו שתויים וגרמו לתאונה בה נהרגו. העיתונים למחרת יצאו בכותרות פרפראזה על סדרת חוק וסדר. חוק ואין סדר, חוק וסדר שצריך להיעשות. 
ואם משטרה, בברודווי עדיין אפשר לראות שוטרים רכובים על סוסים. לא מוותרים בקלות כזו על מסורת. 
בסופי שבוע ניו יורק הופכת לשוק אחד ענקי. שווקי איכרים בכיכרות וירידי "שמטס" ברחובות. ביוניון סקוור שבעבר הלא רחוק היה מתקיים בו שוק איכרים רק בסוף שבוע הפך להיות שוק קבוע. לאורך שדרת קולומבוס שוק המשתרע על פני רחובות אחדים. 
באותו זמן נערך איזה מצעד בשדרה החמישית (במקרה הזדהות עם ישראל בסוף השבוע הזה) בחצר בית ספר שוק "פיצ'פבקס" וכנ"ל לכל אורך שדרת אמסטרדם וזה רק באזור שגרתי בו. 
בימים הללו התחבורה בעיר היא גיהינום. אתה אולי יודע מאיפה אתה יוצא ולאן אתה צריך להגיע אבל לנהגים אין מושג איך לנסוע. העיר הופכת לפקק ענקי שכולם מנסים להיחלץ ממנו וככל שהם מנסים הם יוצרים פקק עמוס יותר. 
חנויות הדיסקים הענקיות של וירג'ין נסגרו. המגה חנות ברחוב 42 איננה יותר. גם זו בכיכר יוניון. ופתאום שמתי לב שלכל אורך שיטוטי לא ראיתי חנות דיסקים אחת. איפה אם בכלל קונים הניו יורקים דיסקים. 

עדיין המראה הניו יורקי שמדהים אותי מחדש בכל פעם הוא השתקפות מגדלי הזכוכית אחד בשני והצורות הגיאומטריות המוזרות שיוצרות ההשתקפויות. 
אתה יכול לראות במגדל מולך ענן משייט על החלונות, את הענן עצמו אינך רואה, כי המגדל שאתה עומד תחתיו משקף ענן רחוק למגדל שמולך. או נניח, כנסיה הממוספרת כבית מספר 100 משתקפת בבית מספר 97 ממול, המשתקף בבית מספר 102 כך נוצרים מיני משולשים ומנסרות נפלאות. 
כמו ברוב הערים צריך להרים לעתים את העיניים מחלונות הראווה של החנויות. 
כשמגיעים בערב לכיכר הטיימס מנצנצות כל הפרסומות באורות מרצדים. כדאי תמיד להעיף מבט ולחפש פרסומת אחת מעניינת, כמעט תמיד היא תהייה של קלווין קליין. הוא התחיל עם התמונה של מייק וולברג בתחתונים לכל אורך בניין, והמשיך בעוד פרובוקציות. הפעם הוא מציג גוף של אישה, אולי רקדנית, אך הרגל התותבת שלה מונחת לצידה. אין מה להגיד קליין במיטבו. 

מחירי ההצגות בברודווי הרקיעו שחקים. הכרטיס הזול עולה כ90 $ היקר 125$ מחירים שהצריכו אותי לחשב כמה מחזות לראות ולבחור היטב. 
אגב מחיר כרטיסים וכל דבר אחר בניו יורק. על הקופה כתוב אמנם 125$אך תתבקש לשלם 146$. בניו יורק אין חובת הצגת המחיר כולל המסים. כך שכל העסקים מפרסמים מחירים ללא מס. כך שצריך לקחת בחשבון עוד 20% על כל קניה כמעט. 
למחזה עם דנזל ושינגטון שקיבל ביקורות מצוינות כרטיס עם ראיה חלקית של הבמה עולה 125$ כרטיס רגיל עולה300$ ייתכן שדנזל דורש שכר הוליוודי. 
על סיפור הפרברים וויתרתי בגרסה שהגיע לפני כשנה לאופרה הישראלית. למרות שבזמנו החשבתי אותה לאחת מחוויות חיי. כעת חידשו אותה שוב בברודווי, אין ספק שזו קלאסיקה. לא כל כך העיבוד למחזה השקספירי. הקטעים הרומנטיים היו בלתי נסבלים כבר מן ההתחלה, אך הכוריאוגרפיה של ג'רום רובינס וכל מה שהיה קשור לבימוי החלקים מרובי המשתתפים גבל בשלמות. העניין שבברודווי לא משחזרים הצגות בדיוק, ומכיוון שצריך לשנות דבר מה ולהצדיק את החידוש החליטו הפעם שהפורטוריקאים ידברו ספרדית. יש לי חשש שבחידוש הבא הגיבור ידבר פולנית. זה מוצאו העדתי. 
בחרתי לראות שוב את "שיער". נדמה לי שכתבתי כבר כשההצגה עלתה בבית צבי שזו אחת ההצגות שראיתי המון פעמים. ראיתי אותה כשהייתה מחזמר כיס באוף ברודווי, כשניפחו אותה והעלו אותה בברודווי, ראיתי אותה בלונדון פריס ברלין ותל אביב. אז ההצגה נראתה זהה בכל מקום, הכול היה תלוי בצוות. 
כעת העלו אותה מחדש בניו יורק. אינני יודע אם בין 1969 לבין 2010 היה עוד חידוש. הפעם אין ברירה אלא להודות באכזבה מסוימת. הבמאית לא ידעה להחליט אם היא משחזרת או מביימת מחדש ואם מחדש אז איך. 
כל החלק הראשון היה נראה כפרודיה על העבר. על כל ההמצאות הבימתיות המרנינות שהיו אז היא ויתרה. היא לפחות לא הלכה בעקבות הסרט ולא שינתה את המחזה עצמו. 
היא התייחסה יותר לעובדה שהגיבורים הם למעשה צעירים בסוף תיכון, הפכה אותם לילדים של ממש. 
המוזר הוא שהדור החדש של הצעירים האמריקאים לא מסוגלים יותר לשחק היפים. 
צעירים עם גופות של מכוני כושר ופאות שיער ארוך לא שכנעו כהוא זה, אך לא יעזור, חמש הדקות האחרונות כנראה יגרמו לי תמיד להזיל דמעה. אז הזלתי מעט אבל ידעתי שההפקה הזו גמרה לי את הנוסטלגיה ולא רק למחזה אלא לכל התקופה. החופש ההוא שדיברו עליו כל כך הרבה התפוגג ולא יקרה. 
דבר אחד התברר לי, גם באמריקה אני מתעב את המשחק והשירה עם המיקרופונים הצמודים. הם מעוותים את הקולות והורסים דיקציה לא רק בשירה אלא גם בדיבור. 
מחזה אחר שראיתי היה יכול להיות הרבה יותר מרשים. הבעיה הייתה בכתיבה הנוסחתית הכול כך אמריקאית. קבוצת אנשים סגורה מפטפטת את עצמה לדעת עד שקורה פיצוץ וכל מיני אמיתויות גדולות או קטנות מתגלות. 
כאן האמיתויות קטנות. המחזה נקרא "הבעיה האירית". כומר אסף קבוצת תמיכה לגברים איריים בעלי זין קטן. ( האם זו באמת בעיה אירית? ) הנושא חדש מעולם לא דובר עליו. והוא היה יכול להפוך למחזה הרבה יותר עמוק ורציני, חבל שהוא סכמטי ונוסחתי. אני מניח שבסופו של דבר יגיע לארץ ולו בשל הנושא. 
מחזה אחר שראיתי והפעם התפעלתי באמת הוא "הסתיו הבא" מחזה שמעלה שאלה מאוד חשובה ומדוברת באמריקה. מה התנאים שיש לבני זוג מאותו מין. מה קורה אם אחד מהם בארון, בחור שבא ממשפחה פונדמנטליסטית. 
בן זוגו רוצה שיגיד ולו רק פעם אחת לפחות שהוא אוהב אותו כמו את אלוהים. 
המחזה מתחיל כשהצעיר שוכב מחוסר הכרה. הוריו שכמובן אינם יודעים מה היה סוג הקשר עם "שותפו" לדירה. כעת צריך להחליט מה עושים אתו. כפונדמנטליסטים אסור להם לנתק אותו מהמכשירים, בן זוגו היה רוצה לקצר לו את הסבל. 
חלק מהמחזה בנוי כפלשבק ובאחת הסצנות הצעיר רוצה כבר לספר לאביו הפטפטן אך לא מצליח להשחיל מלה. בסופו של דבר ובכאב לב נוראי בן הזוג מקבל את הדין ולא מוציא מהארון את אהובו המת. 

כמו כל עיר גדולה ניו יורק משתנה לא שהחליטו סוף סוף להתחיל לחפור רכבת תחתית אך מגדלים שהיו נעלמו ובמקומם במהירות בזק עלו מגדלים חדשים שגם הם יהרסו כשכריש נדלן יחמוד את המקום. מה שמשתנה היא הארכיטקטורה. 
ניו יורק משופעת מוזיאונים על שלושה מהם ארצה לדבר. קודם כל הגוגנהיים. השבלול היפה ביותר בעולם. נכון שיש לנו קרוב משפחה שלו בתל אביב, ( בית אסיה) אך את התיאום הפרופורציונאלי המדויק ומעורר ההתפעלות לא הצליחו לשחזר. 
אני חוזר אליו בכל ביקור ומתפעל מחדש, לא רק מהצורה החיצונית אלא דווקא הפנימית. השבלול ההפוך. החלל עם תקרת הזכוכית העגולה. 
לצערי לא מרשים לצלם במוזיאון מלמעלה למטה, שמא חס וחלילה יתגנב לצילום איזה בדל של תמונה מוצגת. אך כשמביטים מהקומה השישית לקומת הקרקע ורואים את בריכת המים הקטנה, האובאלית, שבמרכזה צינור קטנטן המתיז טיפות וגורם להתפשטות של אדוות עגולות, רק אז אפשר להבין את שלמות הרעיון הארכיטקטוני עד לאחרון הפרטים. 
התצוגה לפעמים מעניינת לפעמים פחות, הפעם תערוכת צילום שהתרשמתי פחות, אבל המוזיאון ע צמו הוא התצוגה. 
לפני כשנתיים שלוש נפתח עוד ומוזיאון לאמנות חדשה. המוזיאון החדש נבנה בשכונת באוורי.שכונה בעיר הכי תחתית שאפשר. גובלת בצ'יינה טאון. 
לפני שנים הבאוורי הייתה שכונת עוני, מקלט לחסרי בית אלכוהוליסטים ונרקומנים. היום הרחוב מלא חנויות תאורה, כמה מהן מציגות גופי תאורה אמנותיים וכמה פשוטים או לטעמם של הסינים. בין חנות תאורה אחת שנה עומדות חנויות לממכר צרכי מסעדות. שולחנות כסאות ותנורים. 
כששאלתי אנשים בעיר העילית, הם לא ידעו איפה הבאורי ולא שיש שם מוזיאון חדש. הם התפלאו כשסיפרתי להם שבשנתיים מאז שנפתח זכה לשם עולם. היו כאלה שלא ידעו בכלל על הבאוורי. אנחנו מהאפטאון אמרו לי. 
המוזיאון החדש הוא מבנה מרשים מאוד ונראה כמו ערימת קוביות שנזרקו אחת על השנייה, כל קומה מרובע שפונה לצד אחר,
 את התצוגה הפעם אצר ג'ף קונץ אמן פרובוקטיבי בעצמו, מאוספו של מיליונר יווני חובב תמונות שערוריות. אז היו אברי מין זכורים וכמה נשים. כמה מהעבודות יפות, הפרובוקציה חלפה מזמן. 
התצוגות משתנות, את הבניין כדאי לראות. 
גם מוזיאון המומה ( מוזיאון לאמנות מודרנית) הרחיב את אולמות התצוגה שלו והוא יכול להציג את האוסף הקבוע שלו שאליו עוד אחזור. 
הפעם התערוכה המרכזית במומה היא מייצג של אמנית בשם מרינה אברמוביץ. (ילידת סרביה 1946 שביקרה לא מכבר בארץ) תצוגה המתפרשת על שלוש קומות. 
בכניסה מוצגות עבודות וידאו ישנות שלה. עמדתי מול שתיים שלוש ולא נורא התרשמתי. צילום חוזר על עצמו של אישה ערומה מקפצת או אישה יושבת מול מצלמה ללא תנועה כבר איננה חידוש. 
אנדי וורהול הציג עבודות וידאו של גבר ישן שצולם לאורך שעות. וסרט אחר שלו שנקרא עשרת הנשים היפות ביותר בעולם מציג גם הוא אישה, לא יפה במיוחד, שיושבת ללא נוע בהבעה קבועה. 
ככל שנכנסים יותר למיצג של אברמוביץ מתחילים להרגיש כוח עצום שעולה מהעבודות. 
במעבר בין שני חדרי תצוגה בנו דלת צרה ששתי נשים ( חיות ) ערומות חסרות תנועה צמודות למשקוף. הצופה צריך לעבור בין שתיהן כדי להיכנס לחדר הבא. למחרת כשחזרתי כבר עמדו גבר ואישה ערומים. וכל צופה היה צריך להחליט אל מי יהיו מופנים פניו כשידחק ביניהם, לגבר או לאישה. שאלה לא פשוטה לפי ההיסוס של חלק גדול מהצופים. האם הפנים יהיו מופנים אל הגבר, ואז חלילה הידיים עשויות לגעת לו בזין או להפנות לו את הגב ואז הזין שלו יגע בישבן של הגברים. יש דרך מילוט למתלבטים. פתח אחר בלי שאלות קשות כאלה.
 בחדר עצמו שכב ללא תנועה בחור עירום על דרגש כשעליו שלד של אישה, אם רק יזיז אצבע השלד ייפול. למחרת שכבה שם אישה ערומה שעליה שלד של גבר. לפחות נדמה לי לגבי השלדים. 
מכיוון שהצופים הם חלק מהמייצג, כדאי להתעכב ולהביט על הצופים. מי מביט לאן. איזה גברים מסתלקים מהר כשהם מגלים גבר ערום חי, איזה נשים מסמיקות ואיזה מביטות ובוחנות היטב את הגוף. 
בחדר אחר תלוי על התקרה זוג אופנים שעליו יושבת אישה ערומה מדוושת ומשמיעה קולות אורגזמיים. 
בחלל קטן כארון שנבנה במיוחד עומדים אחד מול שני גברים, לבושים הפעם, כשידם מושטת קדימה, האצבעות אינן נוגעות אחת בשנייה, מזכיר כמובן את ציורו של מיכלאנג'לו וכמובן שגם הם עומדים קפואים ללא תנועה. 
בביקור הראשון עמדו שם אינדיאני ארוך שיער ואפרו אמריקאי. למחרת שני גברים לבנים. 
עיקר המיצג מתרחש באולם התחתון. באמצע החדר יושבת מרינה לבושה שמלה לבנה ארוכה, רק פניה וכפות ידיה חשופים. מולה ניצב כיסא וכל צופה מוזמן להתיישב מולה. 
היא יושבת קפואה, איננה מזיעה שריר. הצופים יכולים לשבת מולה כל כמה שירצו, דקה, חצי שעה, כל אחד ו סבלנותו. 
המעניין הוא שגם הצופים קופאים על הכיסא. הם אינם מנסים לדובב אותה או להצחיק אותה או ליצור איזו קומוניקציה מלבד העיניים המביטות אחד בשני. 
את האירוע מצלמים שני צוותי צילום, ויש להניח שעם הזמן הסרטים יערכו ויהפכו לחלק ממיצג הוידיאו הבא של אברמוביץ'. 
הצלחתי להגניב צלום אחד מקומה העליונה, אך בלי הנוכחות הממשית הוא אינו מעביר את התחושה. 
על מה היא חושבת כשהיא יושבת כך חסרת תנועה. מה היא רואה מולה. 
שאלתי את אחד השומרים והוא אמר לי שהיא מתיישבת על הכיסא שלה כמה דקות לפני שהמוזיאון נפתח בעשר בבוקר והיא יושבת בלי לזוז, בלי לשתות בלי לקום לשירותים במשך כל השעות שהמוזיאון פתוח. 
שאלתי צעיר שעמד בתור למה הוא מצפה מהישיבה, הוא לא ידע לענות, אבל ביקש לא לדבר אתי כי הוא צריך להכין את עצמו לקראתה. אחרי כעשרים דקות קם. שאלתי אותו מה הרגיש כשישב מולה, הוא אמר שזו חווית זמן אחרת. רוגע מדהים. נירוונה ומתח. תחושות מנוגדות ומתחלפות. 
כל מסכי הוידיאו בתערוכה מתעסקים בגוף, התצוגה מכריחה אותך לא רק להתבונן בגופות השונים אלא לבדוק את ההתייחסות שלך לגוף של אחרים. 
האם יש הבדל אם המוצג השוכב עירום הוא גבר יפה תואר עם זין ענק או גבר מכוער וסטנדרטי. למי נודדות עיני הצופים, הצופות. 

המומה שופץ והרחיב לאין ערוך את מרחבי התצוגה שלו מציג כעת את כל אוסף הציור האקספרסיוניסטי – מודרני והאוסף שלהם מדהים. יותר מאשר בפריז או בלונדון אך אולי הוא נראה לי כך בשל סיבה אחרת. בסוף שנות השישים היו תלויים על קירות חדרי פוסטרים פסיכדליים. שנות השבעים הביאו אתם את הדפסי האמנות. וכך הגרניקה הייתה מודבקת ליד התקרה. הנערות מאביניון של פיקסו על קיר אחד, הריקוד והדגים האדומים של מטיס וציור נפלא של מודליאני שלא זכיתי למצוא את המקור שלו עדיין. אחר כך נוסף רותקו. 
בחנויות שלטו כרזות של דאלי שהיה חביב הקהל. להיכנס לחדר התצוגה החזיר אותי באחת לשנים ההן. הנערות מאביניון תלויות ליד הריקוד של מטיס והדגים האדומים משקיפים. רותקו מדהים בסגולים תופס חצי קיר ואם יש משהו שהייתי מאחל לעצמי כמתנה הרי שזה הציור הזה. 
ההפתעה הייתה לראות את הציור של השעונים הנוזלים של דאלי, פוסטר שבא בממדים גדולים, וכאן לראות ולהיזכר עד כמה הציור הזה קטן, כמו רוב ציוריו של דאלי, שבזמנו הוגדלו לגודל פוסטרים גדולים. 

כשנוסעים ברכבת מניו יורק לוושינגטון למשל מגלים שני צבעים שולטים בנוף, מצד אחד המון ירוק. יערות חורשות והמון מים נהרות ואגמים. מצד שני המון חום. 
הרכבת חולפת על פני אזורי תעשיה שבגב העיירות. חלקם נראים מוזנחים ועזובים. מרחוק נראים לרגע קוטג'ים הנראים כאילו נבנו מעץ. רובם אפורים. 
כשמביטים משני צידי המסילה מתחילים להבין את המונח הכול כך מוכר מהספרות "הצד הנכון או הלא נכון של המסילה" צד אחד עזוב ומוזנח בצד השני בתי עיירה נאים. בצד ברע בתים מתמוטטים, ברור שאיש לא גר בהם יותר, והשאלה האם הצליחו לעבור לחלק יותר טוב או שגם השכונה המתפוררת ליד המסילה כבר מעל ליכולת הדיירים שחיו כאן. 
מנהטן, מבלי לספור את השכונות הנלוות מתחלקת מעצמה לכמה ערים נפרדות כמעט. הדאון טאון על שכונות העוני הרובע סיני והאיטלקי, אך גם שכונות צ'לסי, טרייבקה וסוהו רבות הגלריות והמסעדות הנחשבות. המיד טאון העשיר והאקסקלוסיבי. 
מכיוון שתפס אותי יום גשם ולא היה לי בגד חם נכנסתי לאחד מבתי הכול בו בשדרה החמישית, (הייתי שם לצלם) ז'קט צמר חום משך את עיני, ידעתי שאני בבית כל בו יקר וחשבתי שאולי אפנק את עצמי במשהו. 
תג המחיר עמד על שבע עשרה אלף דולר. כן. ז'קט רך מאוד שאני בטוח שכלבתי הייתה שמחה להפוך אותו לשלה. 

האפ טאון הוא אזור מגורים שקט שאין הרבה מה להגיד עליון, המוזיאונים הגדולים נמצאים בו,חנויות ומסעדות קטנות וחביבות. אמרו לי שהארלם החלק שהיה מסוכן לפני שנים נוקה והיום הוא בטוח. לא הזדמן לי לעלות לשם. לא שפחדתי, זמן. אולי בביקור הבא.
על יד חלון הראווה הקטנטן של טיפאני .לחנות התכשיטים המפורסמת טיפאני יש שני חלונות ראווה קטנטנים. 
לו הולי גולייטלי, גיבורת הספר ארוחת בוקר בטיפאני הייתה מזדמנת לכאן היא לא הייתה מוצאת שום תכשיט שינחם אותה להמשך היום. כל מה שנראה בחלון הראווה היה צילום של בלונים צבעוניים. 

תמונות שצילמתי הקשורות למאמר אפשר לראות ב: