קראתי ראיתי סוקר תרבות
פריס לאוהבים
נתן חלב בספל הקפה
נתן סוכרזית בקפה בחלב
בכפית קטנה בחש.
ואין מי שיסתכל עליו.
בחש והסתכל בחלון.
מסתכל ולא רואה כלום.
אנשים עוברים.
הם לא נתפסים בעיניו.
רק מכונית ממלאות לו את הרקע.
כיכר קרוסל פלאס ואנדום סאן סולפיס.
פאריס הייתה יפה הוא היה.
כעת אנשים עוברים על פניו.
אנשים הם החיים החולפים על פניו.
הוא היה יפה.
לא ידע שהוא כזה
אך אמרו לו ולמד להאמין.
מאמין אך לא מושפע.
אל תמכור את היופי שלך בזול לחש לו מי.
בגלל שכאלה חזר לפריס
שם הרגיש שם ראה יופי.
המבט היום רואה צללים מוכרים
שום גג מטורף לא תופס את העין.
הוא חזר
הוא במשרד.
היה נפלא הוא מספר.
קשה להאמין כמה היא יפה פריס.
כן, בתי הקפה. האוכל. הכיכרות.
זה היה כמו לחזור הביתה.
הם שואלים והוא מספר
פולי ברז'ר נוצות וצבעים.
יותר מזה לא יבינו ממילא.
אולי אם היה מספר על זונה.
הם לא ידעו שישן במלון לבדו.
הוא וכדור השינה שהקדים לקחת.
פאריס המעטירה.
הגשרים. שוק מופטר.
הוא מטייל לא כדי לראות שוב.
הוא מטייל לא להיתקע במקום אחד.
אם לא היה מתבייש היה רץ
ריצות מנקות את המוח לעתים.
על סן ז'רמן שרו לא מעט.
המנגינות דווקא מזדמזמות מעצמן.
פה ישב סארטר.
רחב בונפרט מוליך לסיין.
הוא היה צריך לנסוע לניו יורק.
הטירוף שם היה שואב אותו. י
ופי כשלעצמו כוסה אבק.
עיניים הפכו מצועפות.
כאילו ירד ירוד על עיניו.
ברח אל עצמך, שמע קול בוקר אחד בקפה.
לא מעצמך.
לא תגיע רחוק.
את עצמך עוד יש לך סיכוי לפגוש.
ובשנה הבאה, שוב.
פריס.
עיר האהבה.
תמיד לוקחים אהבות חדשות לפריס. .