בננות - בלוגים / / הסיקסטיז. שנות השישים הסוערות
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

הסיקסטיז. שנות השישים הסוערות

חודש מאי – יוני מהווה תמיד זמן מתאים להעלאת זיכרונות וניתוח המהפכה ההיא, מהפכה שרק כמעט התרחשה, שנות הששים. 
מאי – יוני כי בפריז היה מרד הסטודנטים הגדול, שלא היה קשור באמת עד תומו למהפכת הסיקסטיז אבל כנראה לא היה יכול להתרחש בזמן אחר והפך שלא ברצונו לסמל לדברים שונים ומשונים. 
היה משהו בשל למהפכנות מסוגים שונים באוויר. באמריקה המצעדים הגדולים נגד מלחמת וויטנאם ובעד הכושים. יוני כי זה שבוע הגאווה וגם הוא נולד כחלק וכתוצאה מאותה מהפכה. 
לרגע הראיה העולמית התחברה אצל רוב צעירי העולם. נוצר איחוד היולי. נולד דבר חסר שם. 
הוא לא היה שמאל כמו שהכירו אותו אז, מרקסיסטי אדום דווקא. הוא חיפש כיוון לחופש אנושי מוחלט. 
התקווה לשינוי השתוללה וריחה עמד באוויר בכל מקום. השינוי. התקווה. הדבר הזה המתדפק על דלתות הלב. החופש המתקרב, החופש שכבר נמצא כאן איתנו. מי שלא היה שם לא יכול להבין. 
אז מה הייתה המהפכה הזאת ומתי התחילה. 
אנשים שונים ייתנו בה סימנים שונים. מבחינה פוליטית הבחירה של קנדי הצעיר שהפכה את העולם שייך לצעירים. החופש להיות שמאלני גלוי, שמאלני נוסח הימים ההם, לא בעניין שלום ארץ ישראל. והשמאל לצערי היה אנטי ישראלי ברובו. הסלחנות הגדולה של אחרי מלחמת העולם התפוגגה וישראל התחילה להיחשב כובשת ומדכאת. 
בישראל לא כל כך הרגישו את כל העניין כי הארץ הייתה מוצפת במה שקראו אז "מתנדבים". המוני צעירים שבאו לארץ כי רעיון הקיבוץ קסם להם. הם עבדו חודש באיזה קיבוץ ואחר כך נדדו וריחפו ברחבי הארץ, אבל מכיוון שהם חסו תחת השם מתנדבים לא התייחסו אליהם כמו אל הביטניקים המוקדמים וההיפים המאוחרים יותר. מי שרוצה להבין במעט שיקשיב לשיר "ארול" שכתב מאיר אריאל על מתנדב סיקסטיז שכל הקיבוץ מתאהב בו, גם עקיבא. 
אבל המהפכה התחילה קודם ועיקרה לא היה פוליטי. עיקרה היה החופש. החופש להיות אחר. לנסות דברים חדשים. חיים אחרים, לא קשורים למקום ולכלום, החופש לחשוב אחרת. להתלבש אחרת. המתירנות המינית. ומעל לכל מהפכת הצעירים. 
הרוח שהביאה את כולם לנסות הכל. גברים סטרייטים שהזדיינו עם גברים אחרים. או לפחות ניסו. החיבוק המקבל של ההומואים בתוך חבורות ההיפים שנדדו ממקום למקום יחד. הכל התאחד, הכל הלך. ובעיקר מהפכת המוסיקה. 
בעקיפין אפשר להגיד שהחלק הראשון של המהפכה התחיל בשנות העשרים. כשנשים הורידו את הקרינולינות, לבשו שמלות צרות וחושפניות והרשו לעצמן להתחיל לעשן בציבור ולרקוד צ'רלסטון פראי. הסבתות התפלצו, הוואלס נעלם, הפולקה הפכה למלת גנאי מגוחכת. הריקוד הסלוני שבו גבר עמד במרחק זרוע מן האישה נגוז. הגיעו המקצבים הלטיניים. הטנגו והרומבה, הסמבה והפוקסטרוט. התחילה צורת ריקוד חדשה ומסעירה. גברים לחצו אליהם נשים חזה אל שד, שד אל חזה, נגעו בגבות החשופים של הנשים ודחפו את רגליהם ירך אל ירך. המחול הפך להיות ארוטי בסגנון אלגנטי. 
הארוטיקה הייתה כבר באוויר אבל הקיבעונות והמעצורים גם. לחשוב על זה שהסצנה הכי אירוטית בקולנוע התרחשה בשנות הארבעים כשריטה הייוורט הורידה כפפה, זה הכל, כפפת יד ארוכה, תוך כדי מחול וגרמה זקפה לכל הגברים באולם, לא יאומן. 
הסטריפטיז האמיתי שבו הורידו את כל הבגדים אבל גם את הארוטיקה הגיע מאוחר יותר. 
כארבעים שנה החזיקה מעמד המהפכה הראשונה. יש חילוקי דעות מתי התחילה המהפכה השניה. 
הרוב יגידו שבסוף שנות החמישים. ביל היילי הכניס קצב חדש היסטרי. ואולי הוא לא היה הראשון. רוקנ'רול. השיר הראשון שתפס את העולם "רוק מסביב לשעון". לרגע זה נראה כמו גימיק למכור תקליט נוסף בהתחלה חשבו שזה שיגעון חולף רעש מצמית אוזניים של ילדי בית ספר צעקניים. אבל מיד אחריו בא אלוויס והנציח את הקצב והכניס את נענוע הירכיים הפומבי. שינה את פני המוסיקה ואת ההתייחסות אל התנועות המותרות על רחבת הריקודים. 
באנגליה ניסה קליף ריצ'רד לעשות אותו דבר. באמריקה לא שמעו על ריצ'רד. רק בארץ הייתה מלחמה בין שני הזמרים. 
באנגליה נולדה תנועת פופ נעים לאוזן ששטפה אותנו, באמריקה אחרת. שאנחנו מכירים פחות. 
אך בכל זאת המהפכה האמיתית הגדולה התחילה באמצע שנות הששים כשהביטלס התחילו לפעול באנגליה והמוסיקה שלהם פרצה לעולם ועם המוסיקה הגיעה האופנה. 
צורת תספורת חדשה, בגדים חדשים, צבעוניות שגירשה את השחור חום לבן שהיה מקובל עד אז. 
בארץ עדיין שרו "הורה ממטרה", "הרועה הקטנה מן הגיא" ובוקרי לכיש. סוג של שקר פיוטי מכיוון שרועות ובוקרים לא היו כאן מעולם. לא מספיק כדי לשיר עליהם. אלא אם כן הרועות היו בדואיות שבוודאי לא אליהן התכוון המשורר שרצה להוליד רועה עבריה. 
ברקע עדיין זמזמו מסביב למדורה על קטיושקה שייצאה לשוח ולא זכרו שהשיר רוסי. הוא נחשב לשיר עם שלנו. 
כשהרוסים פלשו להונגריה אנחנו היינו עסוקים במבצע סואץ. בכיבוש והחזרת התעלה. עשור אחר כך כשהרוסים נכנסו לצ'כיה כבר היה אריק אינשטיין שחלם על פראג. ואנחנו זמזמנו אתו בלבב נכמר בהפגנה דלת משתתפים על שפת הים בתל אביב נגד הכיבוש ההוא. 
לארץ הכל הגיע מאוחר מדי ורק מהשוליים. גולדה מאיר ללא הרשתה להביא את הביטלס להופעה כשעוד הופיעו בציבור והיה אפשר לשלם את מחירם. וגנדי ניסה לאסור על להקת הנחל לשיר את שיר לשלום קצת אחרי. התרנגולים פיזזו לצלילי האקורדיון. להקות הצבאיות ששרו בעיקר שירי מלחמה שנגמרה שירי אהבה וקצת פטריוטיזם לצלילי גיטרות. לאט לאט התחיל להיכנס לכאן הצליל החשמלי. 
המוסיקה שבימינו קוראים לה מזרחית לא נשמעה כמעט. במשך שנים היא נחשבה למוסיקה של האויב הערבי. את המזרחיות סיפקו תימניות נוסח שושנה דמארי, חנה אהרוני ודומות. ברכה צפירה, אמו של אריאל זילבר, שהייתה תימניה ניסתה למצוא דרך לחבר מוסיקה עממית תימנית עם צליל קלאסי והייתה שרה בלווית רביעיות כלי מיתר במוזיאון. לא לכאן ולא לשם. 
אבל הצליל החשמלי החל להשתלט והאחרונים לעלות עליו היו הזמרים המזרחיים אחרי שהבינו שלא הקיפוח הוא זה שדחף אותם לשוליים, למרות הטענות. מה שהשאיר אותם רחוק מהמרכז היה עוני הצליל והמלה. 
המהפכה הושלמה כשהתחילו להלחין ולכתוב בארץ שירי רוקנרול אישיים. חנוך שלום, אריק אינשטיין ופורצי דרך אחרים. אפילו הבלדות העממיות נוסח חווה אלברשטיין שינו גוון מוסיקאלי. 
בעולם שבו כבר פעלו האבנים המתגלגלות וזמר נחשב מאוד היה דונובן, התקיים ויכוח סוער ואמיתי האם מיק ג'אגר הוא השטן ו-דונובן ישו. הביטלס היו שליחי הדת החדשה. 
בעולם התחילו להרגיש את השינוי התרבותי פוליטי. באנגליה נעלמו כל הילדים בחליפות השחורות עם המטריות והמגבעות. 
בצרפת עלה הגל החדש בקולנוע. ז'אן לוק גודאר עם "עד כלות הנשימה", טריפו עם "ז'ול וז'ים", "בשנה שעברה במארינבאד" ועוד ועוד. באולימפיה עדייין שרו אדית פיאף, איב מונטאן וגרקו אבל הם עמדו להעלם. גם צרפת השובינסטית עמדה להיכנע לצליל החדש. לרוקנרול. יעלה דור חדש של זמרים. ג'וני הולידיי, סילבי וורטאן, ז'וליאן קלארק. השנסון נדחק לשוליים. 
באיטליה אנטוניוני משתמש לראשונה במוסיקה של הפינק פלויד בסרטו נקודת זבריצקי על מרד הצעירים. הקצב החדש סחף את כל העולם ושינה בו הכל. 
באמריקה עלו קולות חדשים. עוד ועוד זמרים גיטרות ומגברים רועשים יותר. לצעירים בעולם נולדה המוסיקה הפרטית שלהם. מוסיקה שדיברה עליהם ואליהם מתוך הקרביים של יוצרים חדשים. הכל הפך להיות כל כך אישי. מובן רק למגודלי השיער החדשים. פרנק סינטרה ודומיו נשארו לסבתות ולאלו שפחדו להקשיב לחדש. 
הצעירים התחילו לחפש ולחרוש את אמריקה מחוף לחוף על אופנועים ענקיים. השיער הלך והתארך. חיות קראו להם הבורגנים ולעתים סרבו למכור להם מצרכים. 
בעיתונים היו אין סוף תמונות של זוגות מצד הגב ארוכי שיער מחובקים והשאלה הייתה תמיד מי הגבר מי האישה. והעיתונות הבורגנית חשבה שהיא המציאה בדיחה חדשה. 
המהפכה הביאה גם לגל של הגיי ליבריישן. התנועה לשחרור הומואי. ג'ודי גרלנד מתה, האיקון האולטימטיבי של ההומואים והיחידה שצלחה בגלל מעמדה את המהפכה ונשארה הכוכבת ההומואית הגדולה. ורק המשטרה עוד לא הבינה מה קורה סביבה וניסתה לעצור כמה דראג קווין ביום רע שלהן. והשאר היסטוריה. 
כולם הצליחו להיכנס לתוך המהפכה ולכולם היה מקום והייתה מעט מאוד התנגדות לשונות וזה היה נפלא. 
כעת הגיע זמן הפוליטיקה. באמריקה גלי מחאות נגד כל דבר אפשרי. בעיקר מלחמת וייטנאם בעד זכויות אדם ושחורים שחרור הנשים אבל גם נגד השמדת לוויתנים, ללותר קינג היה חלום. צרפת עלתה בלהבות הסטודנטים. 
אווירה של חופש מחשבה חדשה של עולם אחר שיקום. כמה נפלאה הייתה התמימות. איזו תקווה נפלאה. הרי אנחנו הולכים לשנות את העולם לעולם נפלא באמת. 
והסמים. כולם התחילו להשתמש. בהתחלה גראס, חשיש. עישנו את עצמם עד איבוד עשתונות. וזה לא היה טוב או רע. זה היה סממן. זה היה סמל. אתה אתנו או לא. אתה בעד התקווה בעד השינוי בעד החופש או שאתה עם הזקנים השמרניים הפחדנים. 
בארץ הרגשנו רק את השוליים. רק את הסממנים החיצוניים. לא תקווה לא אמונה חדשה. לא מהפכות גדולות. רק צל של מה שהיה אמור לקרות והשמרנות המקומית שלא נתנה לו להרים ראש. מי שהיה אמור להיות פורץ הגדר נשאר בתוך הגדר, ורק לעתים בלילה בסופי שבוע היה מתחפש לחופשי ולוקח איזו סיגריה. 
שנים אחר כך הודה איסר הראל בראיון עיתונאי, אז ראש שירותי הביטחון. "אנחנו הכתבנו לכם מה לחשוב, מה לראות, מה לקרוא לא רצינו כאן מהפכות" והעיתונות שיתפה פעולה מרצון או באונס. 
אבל היו כבר נסיעות לחו"ל בקלות רבה יותר וחלק מאתנו היו גם סקרנים והבינו את המתרחש. לא כולנו היינו דיילות שיצאו לקניות חלק מאתנו נסע לקנות את התרבות החדשה. להביא את השינוי. 
בארץ קם "השמאל החדש", וקבוצה קטנה יותר, "מצפן". אבל לא היה להם סיכוי להשמיע קול. העיתונות עוד לא הייתה באמת חופשית, מלבד "העולם הזה". 
ברקע קמה קבוצת "העין השלישית", הם רצו להביא שנוי אומנותי. להביא לכאן קלנוע חדש ציור חדש. זה הביא לסרט אחד של ז'אק קטמור "מקרה אישה" והם נסעו להם לעולם. בראש פינה נולדה בשקט הקומונה הראשונה. בדיזנגוף הסתובבו ארוכי השיער, ניגנו בגיטרה על המדרכות ואספו נדבות להמשך הדרך. 
ישראלים היו מעט מאוד בתוך החבורה. באילת קם מחנה היפי גדול. ישראלים הגיעו בסופי שבוע לחפש זיון קל. שום דבר עקרוני שום דבר שהיה קשור בהבנה בדעת לא הגיע לכאן. מקסימום שינוי קל באופנה ואורך השיער אצל חלק קטן מהגברים. 
שנות הששים התחילו בסביבות 1965 ונגמרו?? 1973-4 זה הכל. כל אחד יסמל לו מתי מתו לו השנים הללו. 
יגידו כשאפשר היה להפוך אותן למסחריות. כשהסוחרים המציאו את הסיסמה "העולם שייך לצעירים" וכל מה שעלה קודם פרוטות הפך להיות יקר לאין שיעור כי הצעירים התפתו ועדיין מפותים לסיסמת הזבל הזאת שנועדה לסחוט את כספי הוריהם. 
אחרים יגידו כשהמחזמר שיער עלה על הבמה וכבר היה רקוויאם לאתמול שעדיין לחשש קצת מחוץ לאולם התאטרון. 
הגיע ל.ס.ד שהיה מבחן לכמה עמוק אתה מוכן ללכת אבל הוא לא היה באמת חלק מהמהפכה. הוא הפך את הדברים למפחידים. 
האלילים שלנו התחילו למות מסמים. מלך הלטאה" ג'ים מוריסון. ג'ניס ג'ופלין. הם מתו ואתם משהו בלב ניבא רע. 
הכל הפך סמל למסחרי. הל.ס.ד. לא היה זול כמו גראס שעלה אז פרוטות וכמו כל התנועה העולמית התמסחר כשבדלת כבר דפקו סמים קשים הרבה יותר. 
לרבים פסטיבל וודסטוק היה תפילת אשכבה. חצי מליון אנשים נהרו לאיזו פינה נשכחת לשבת בגשם שלושה ימים לאהוב ולשמוע מוזיקה. למה הייתה לזה תחושה של סוף? 
אחרים יגידו שמסע ההופעות של האבנים המתגלגלות שבמהלך אחד הקונצרטים שלהם נרצח מישהו. מלאכי הגיהנום נכנסו לגן עדן והרגו מלאך. כל אחד ותחושת הסוף שלו. 
שנות הששים התמימות חלפו. השאלה אם דונובן הוא ישו ומיק ג'אגר ההוא השטן הפכה לבדיחה שקצת קודם התייחסו אליה ברצינות. וכנראה שהשטן ניצח הוא איתנו עד היום הג'אגר הזה. 
בקלנוע האמריקאי אפשר היה ככר להראות את "אדם בעקבות גורלו" על ההיפים המחפשים את אמריקה האבודה שלהם רכובים על אופנועים. להתייחס אליהם בסלחנות ולגמור את הסרט ברצח שלהם על ידי שמרנים מהדרום. כמה סמלי. כמה מאוחר.
 אז? נשארו לנו שירים נפלאים. זיכרונות צבעוניים. הצעירים חזרו אל מאחורי הגדר. כולם עובדים בתעשיות העשירות התמימות נזרקה לזבל ייחד עם החלום. 
הצעירים של אז, ההורים של הצעירים של היום נחרדים מכל סימן מהפכני שהם רואים. 
הצעירים של היום אפילו לא יודעים על מה מדובר. זה אפילו לא הפך לזיכרון קולקטיבי אלא לאפיזודה חולפת שמלאה לרגע את העולם בתקווה לחופש חדש לא מנוסח עד הסוף. 
וכמו תמיד השתלטה על זה התעשייה. הכסף הכבד. כן, גם המוסיקה של אז, הרוקנרול הפך למטחנת כסף. 
ומי שהאמין אז היה פעיל. אני הייתי בין המאמינים, הייתי בין הפעילים, רציתי לשנות דברים. הייתי שם, אני עדיין שם. לא שנשארתי תקוע אבל כל השינויים החברתיים שהובלתי נולדו שם בימים ההם. אני יכול רק לקוות שלא התנוונתי והמשכתי לזרום הלאה, גם אם את הבמה השארתי לאחרים. 
אבל את התקווה לשינוי אמיתי גדול, ובקצת צנעה ומבוכה את הסובלנות אל בני האדם שנותרה בי, את אלה לא ייקחו ממני. 
אני מקווה שאי אפשר יהיה לכלול אותי בין השמרנים לעולם. וגם אם אני שקט ופחות פעיל את השמרנים אני ממש לא אוהב גם היום. וכשאני רואה ברחוב ארוך שיער כמו פעם לבי נשבר

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן