הקיץ בו הפכתי לבובה. סוף.

הגעתי לצריף מאוחר. להפתעתי היו שם ארבעתם. הייתי במבוכה. חשבתי שרק אחד מהם יהיה, זה שדיבר אתי בקולנוע. 
הם שיחקו קלפים ועישנו. הושיבו אותי ליד השולחן. אחד מהם מזג לי כוס תה עכורה ומלוכלכת שריח נפט הפתילייה דבק בכוס. חכה עד שנגמור סיבוב. 
הם שיחקו בלי להתייחס אלי ואני ישבתי מהופנט מביט בקלפים הנופלים על השולחן כאילו היו מגידים את עתידות חיי. לא חשבתי על מה הולך לקרות הלאה. חיכיתי ששלושת האחרים יסתלקו אחרי המשחק. 
קח מציצה מהסיגריה זרק לי אחד. משעמום, מפחד מחוסר אכפתיות לקחתי. הם פנו לרגע להסתכל בי. אחד מהם גלגל סיגריה נוספת הצית אותה, עשן את כולה, אמר. ידעתי שאני הולך להסתמם ולא הייתה בי אפילו הסקרנות לראות כיצד ארגיש. לבדוק מה הסם יעשה לי. 
הם גמרו משחק. זה מהקולנוע קם, התמתח הרים אותי במרפקי ולקח אותי לחדר השני. זה בסדר, אמר, השכיב אותי על המיטה ושכב אתי כששלושת האחרים מאזינים בחדר הסמוך ואני חושב עליהם בבושה נוראית והסומק שעלה בי לא היה מהמעשה אלא בשל הבושה מהם. כשגמר קם ואמר לי להישאר לשכב. הוא התלבש ויצא ולא עבר רגע והשני נכנס. 
נשארתי שכוב שם חצי ערום על בטני וכאילו לא הייתי שם יותר. ועדיין לא הייתי שם כשבא השלישי והרביעי. כשחשבתי שהמשחק נגמר ורציתי להתלבש אחרי הרביעי הוא אמר, חכה, עוד סיבוב. 
ואז כשחזר הראשון כבר הייתי שם. הרגשתי שאני עומד לצרוח. הייתי אחוז כאב שרק כעת הצליח להגיע אלי. התמלאתי זעם נוראי שלא הייתה לי שום דרך לפרק אותו. 
הם יצאו לסיבוב נוסף של קלפים וסיגריות. אחד מהם היה מספיק טוב להביא לי כוס תה ומגבת. להניח לי להתנקות ולהתלבש לבדי. אולי זאת לא הייתה התחשבות כלל אלא משיכה לשולחן המשחק. 
נשארתי לשכב והתחלתי בוכה. אחר כך יצאתי לחדר השני. אדיבותם הגיעה לשיא כשהחזירו אותי הביתה במונית. 
למחרת שכבתי כל היום במיטה. אימא יצאה לסידורים ואבא היה עצבני. נדמה שבחרתי לי יום רע להיות חולה. קלקלתי לו תכנית כשנשארתי שם. 
הם הסתלקו התרחצתי במים מהבילים וקרים חליפות ולא יצאתי נקי מהאמבטיה. 
אחר כך טלפן יוסי שלא מצא אותי בים, והרגשתי איך אצבעותיו העקומות משתרבבות החוצה מתוך חוט הטלפון. הרגשת הבעלות שלו עלי חשה קיפוח על שלא ידע על זה שאינני מתכוון להופיע.
וכשבא לאסוף אותי כמו שקבע עם עצמו עבורנו מצא אותי כועס בלי שהבין על מה. הוא ניסה להצחיק אותי, להרגיע אותי. הסברתי לו בבוטות שהתפקיד שלקח על עצמו לא מתאים לו ובכלל כדאי שינעל נעליים במקום הסנדלים. 
בפינת אחד הרחובות אמרתי לו שדי, לא רוצה לראות אותך יותר, שהכל נגמר והסתלקתי לפני שתהיה לו הזדמנות לענות להתמקח ולהתחנן. ירדתי לכרם התימנים לאכול איזה שיפוד. בפינת אחד הרחובות עבר על פני צעיר מעשן והריח היה לי מוכר. מעורר. 
יתכן שנעצרתי או שאולי חש שרחרחתי אחריו. הוא נעצר התקרב כמה צעדים בהילוך מתנדנד מעכס ושאל, מכיר? אמרתי, כן, רוצה? כן. הוא לקח אותי לחדרו שם הכין לי סיגריה וקפה. 
אתה קצת קטן אמר, למה? שאלתי, בכלל, השיב ולא פירט. אחר כך התיישב לידי כשעישנתי וברכו התחככה בברכי ואני הגבתי בחיכוך תשובה. 
כשהתקרב יותר היה עדין יותר ואדיב ממכרי האחרים אהבתי לראשונה ללטף ולהרגיש תחושה של עור עדין בצבע חקי מיוחד. הוא לא קם מיד כשגמר. לא ברח מהמיטה. הוא המשיך ללטף, ושאל היה לך טוב? והייתה איזו עדנה והתחשבות בקולו כאילו התכוון באמת, ואני התחלתי לבכות ולא יכולתי להסבר מדוע. לא לו ולא לעצמי. 
הוא היה במבוכה אך לא עשה דבר להפסיק אותי. פעם ראשונה שלך? שאל בנעימות, הנעתי ראשי בשלילה. פעם ראשונה שנעים לי, לחשתי לו. הוא הצית לו עוד סיגריה שאני סירבתי להתחלק בה. 
מאוחר יותר בדרך הביתה אחרי שנפרדתי ממנו אחרי שסירבתי לקבוע פגישה והשארתי זאת למקרה, בהליכה איטית סביב ברחובות ארוכים, במעגלים הלכתי וניסיתי חשוב. ניסיתי להבין מה קורה אתי. מה קרה לי. למה אני כמו שאני. אל מה אני נמשך ולמה. מה מהות הפחד והקור האוחזים בשיפולי מעיי. 
מחוסר תשובות ניסיתי לדמיין לי את חיי בדרך אחרת. מה היה קורה אילו שמי היה אחר. לולא הלכתי לחפש את יוסי באותו יום, לו הייתי בא מוקדם יותר או מאוחר יותר או מכיוון אחר. לולא פגשתי באותה גורילה. לולא הייתי זר לעצמי בתוך עצמי.
ידעתי שאני שונא את עצמי שאלות חסרות תכלית וחסרות תשובה. אבל אני רוצה לדעת האם זה שוכן בתוכי, זה שאני לא יודע מה הוא. האם חסר בי דבר מה. האם המקרה הוא סתמי ומקרי שהביא אותי בזמן ההוא לסמטה ההיא. האם היה קורה לי משהו אחר אך דומה. התחלתי משחק עם עצמי ברעיון שאני אינני אני. שבתוכי חבוי איזה סוד. איזה מפתח שיום אחד אמצא אותו. שיום אחד יתגלה לי הסוד ואהיה מישהו אחר. נקי טהור חכם ויפה. יום אחד אתעורר במקום אחר. בבית אחר במדינה אחרת. וכל מה שהיה נמחק, לא היה כלל. 
מישהו קרא בשמי. לא פניתי להסתכל בפינה הראשונה התחלתי לרוץ. הסתכלתי לאחור, אף אחד לא רדף אחרי. 
ירדתי לשפת הים ונרדמתי שם על החול. התעוררתי מוקדם בבוקר. בוהק השמש בעיני. כלב עמד ורחרח אותי. היו שם כמה מתעמלי בוקר זקנים שעשו תנועות מצחיקות.
קמתי מבולבל, מטונף מלא חול וגירויים אחרים. התחלתי במסע חזרה. בבית היה פתק מאבי שנסע לכמה ימים עם ויויאן שלו ואמי שנסעה לאחותה ליומיים. 
אחרי הצהרים טלפן יוסי שהיה מוכרח לדבר אתי. אמרתי לו שאני לבד בבית והוא הופיע תוך כמה דקות. הוא ניסה לדבר על לבי ואני ניסיתי להסביר לו שאינני יודע כלל שיש לי לב. שאינני יודע אם אהבתי אותו אי פעם. שאנחנו צעירים מדי ובקושי יודעים לבטא את המלה אהבה נכון. דבר שלא האמנתי בו בעצמי כי ידעתי שאני יכול לאהוב שכנראה כן אהבתי אותו כמה ימים. 
הוא התחנן על נפשו. רחמי נכמרו ואמרתי לו שהוא יכול להישאר אתי יומיים. הוא שמח כילד קטן. הוא היה נוגע ללב בעיניו הרטובות משמחה ואני ידעתי כבר שתוך שבועיים ייסע לנגב, לגרעין ואשכח אותו מיד. 
הוא משך אותי למיטה כדי לאמת את התפייסותנו. אינני יודע אם הייתה זו שמחתו שהדביקה אותי או אולי איזה שקט אחר שירד עלי, אבל פתאום, נדמה לי, עם יוסי במיטה שמשהו זז אצלי.שיני החשוקות השתחררו. 
היה לך טוב שאל צחקתי בתוכי, אבל הוא שאל כדי לאשר את עצמו כמאהב ופחות מכדי לתהות על סיפוקי. אמרתי לו לשתוק. 
הוא רצה להישאר לגור אתנו גם כשאימא חזרה. אבל היה מבט רע בעיניה. 
ניסיתי לנחם אותו והזכרתי לו שממילא הוא צריך לרדת לנגב בעוד כמה ימים לגרעין שלו ושהוא ישמח לרדוף אחרי כל מני לטאות משונות. 
הוא לא צחק ואמר שהוא מוכן לוותר בשבילי על הכל. השפלתי מבט למטה ושוב ראיתי את אצבעות רגליו העקומות בסנדלים ושכנעתי שכך טוב יותר לשנינו. 
לוויתי אותו החוצה וידעתי שיזכור אותי כל חייו כסיפור הרע של חייו. ולא הייתה לי ברירה אלא לעמוד בזה. 
הייתי הולך לצריף לעתים. עמום בתוכי. ידעתי שאני בובה על חוט שכל אחד יכול לפעיל אותי. 
אני נראה טוב ונחמד. שזוף וארך שיער. עיניים בורקות מתוך המוות בתוכי. 
היה זמן שעוד ירדתי לכרם לאכול איזה שיפוד. מקווה שמאיזו פינה יופיע אותו עלם מעכס, עם עיני השקד ועור הנחושת המתחמצנת. ניסיתי לאתר את הבית שלו אך לא זכרתי. 
הבובה ממשיכה ללכת לים, לפגוש בני כיתה ולחכות לצו גיוס בתקווה ששם יקרה משהו שיגע בה.