קראתי ראיתי סוקר תרבות
הקיץ בו הפכתי לבובה
הקיץ הקדים באותה שנה. כבר אחרי פסח הייתי שזוף והשיער שלי הזהיב.
אבי הביא את המאהבת שלו מניו יורק ושיכן אותה אתנו בבית. אימא ניסתה להראות רחבת דעת ולא אמרה מלה.
לי היא אמרה שזאת בעיטה של תיש מזדקן שמחפש איזו הוכחה לעצמו. ומוטב שהיא תהיה כאן ולא שהוא ייסע כל כמה שבועות אליה. שם הוא עוד יכול להחליט להישאר, וכאן זאת תימאס עליו, אמרה. הייתי רואה אותם לפעמים בים, מרחוק את אבי ואת ויויאן. התעלמתי. הרחקתי את עצמי מהקלחת שבעבעה בשקט של ביתנו.
הייתי בתחילת החופש הגדול האחרון שלי. עליתי לשמינית ועמדתי בסיום תקופת חברות עם אחד, יוסי, בגלל שאהבתנו פגה, בגלל שהפחד והבושה גברו.
היינו בני אותה כיתה. נזהרנו ובכל זאת היה נראה שכולם בכיתה יודעים. אהבתי אותו כל השליש האחרון של הלימודים כמעט. הייתי עצוב ולא ידעתי איך מתנתקים.
בכיתי כל הערב עם יוסי. אמרתי לו שזה בגלל הורי. בגלל השלישייה. הוא ממילא עמד לצאת לגרעין וזה יעזור לנו להתנתק. לעתים הרגשתי שאני מעניין אותו מעט מאוד. היו לנו החששות שלנו שלא דיברנו עליהם. במקום, הוא דיבר על הטבע, על הציפורים בנגב. על חיות גדולות וקטנות שיוכל לראות שם.
נהיה יותר קיץ. הייתי שזוף מאוד שערי האריך. הסתובבתי מוזנח ולא הרגשתי שום צורך לדאוג לצורתי. שערי היה צרוב שמש ואפי אדום. רבצתי שעות בשמש שהייתה מכה בי ומכהה אותי ואת חושי עד שלא ידעתי מה נעשה מסביבי. מה גם שלא רציתי לדעת. היה טוב להיות הלום שמש.
הרגשתי שאני כבר לא הילד שרציתי להיות. רציתי עוד שנה. להישאר כמו שהייתי בשנה שעברה. אבל זה עבר ומסביבי רחשו דברים.
יוסי והגילוי הזה שלנו בתוכי. ושלישית המבוגרים הזאת סביבי. והאמת שיוסי או נכון יותר מה שהתחולל בתוכי מסביב לעצמנו, ליוסי ולי העסיק אותי יותר ועזר לי להתעלם מהסקנדל בבית.
חברים התענינו בטלפון, אנשים שאלו. אחרי צהרים של איזה יום, רעב ומיובש מהשמש נתקפתי געגוע ליוסי שלא הגיע לים. הלכתי לחפש אותו. ידעתי שהוא גר באיזו שכונה בדרום העיר על גבול שכונות העוני. עברתי בסמטאות בין בתים ישנים. בדרך לא סלולה. מעלה ענני אבק מסביבי.
מישהו שרק. הפניתי מבט לאחור. עמד שם יצור גדול מפחיד, שחור, ברוטלי. הוא יצא מחצרו והחל מהלך אחרי. מציע בחביבות מזויפת שאכנס אליו לשתות משהו קר. פיתויים של גורילה.
חשבתי שאתה ילדה מאחורנית ניסה להחמיא לי, רגליים של ילדה יפה אמר אבל ילד גם טוב.
הייתי צריך להתעלם, לברוח. אך אינני יודע מדוע, אולי מפחד, נכנסתי , ולא עבר זמן רב עד שהייתי ערום, שכוב על מיטתו. שמיכת הצמר שלו דוקרת בגבי.
הרגשתי שאני נמס בזיעתי ובחום הנורא שבחדר. ילד מזגנים מפונק שכמוני. על מה שעמד להתרחש לא חשבתי גם כשסובב אותי על הבטן ועד לגל הכאב שפילח אותי על המיטה הדוקרנית ההיא בצריף הנאלח, בתוך הלכלוך והסירחון שמסביב.
נדמה לי שלא הגבתי. לא צעקתי לא בכיתי. אחר כך נתן לי מגבת מלוכלכת מדי להתנקות בה. הוא השליך אותה אלי בלי להגיד דבר בזמן שהתלבש מולי. יותר טוב מאישה אמר כשהתקרבתי לדלת.
הסתכלתי על גופו השעיר. ריח זיעה חמוצה עמד בחדר ודבק בי. הוא תחב את עצמו לתוך תחתוניו המלוכלכים התיישב על שפת המיטה ואמר תוכל תמיד למצוא אותי למטה בקפה בסוף הרחוב. או שתבוא לכאן. לא אמרתי כלום, אולי נדתי בראשי. יצאתי אטום יותר משנכנסתי. ליוסי כבר לא הגעתי.
חזרתי הביתה, לא הקשבתי לטענותיה של אמי. נכנסתי מלוכלך כמו שאני ושכבתי בתוך הכאב בבקע החדש שנפער בגופי ובנשמתי. מה יוסי יגיד שאתו לא הגענו למיצוי כזה. שנינו פחדנו.
הכאב היה בתוכי. בראשי היה עלבון צורב ואיזו ריקנות נוראה. יותר ממה שהרגשתי באמת מאז ויויאן הגיעה והסקנדל שחיתי בתוכו.
בבוקר הלכתי למקלחת, אבא וויויאן שכבו חבוקים בסלון, אימא לא נראתה. התרחצתי וברחתי לים.
לא חזרתי לחפש את יוסי. יוסי הטוב שבאותו קיץ למדתי לזהות את אצבעות רגליו יותר מאשר את פניו בגלל הבושה מחברי הכיתה שהקיפו אותנו בים.
הלכתי לים יום יום. חזרתי מאוחר וערב ערב הסתלקתי לי לבד לקולנוע, לעתים ראיתי שתי הצגות לערב ובלבד שלא לפגוש את כל הכיתה ולא להיות בבית שאווירתו הפכה מזוויעה ככל שקנאתה של אמי עלתה לפני השטח.
ערב אחד הלכתי לי לאיטי הביתה, כשהגעתי ראיתי מלמטה שהבית חשוך. רגע אחרי שנכנסתי צלצלו בדלת ושכנה אמרה לי שאימא בבית חולים. הלכתי ומצאתי את אבא לידה. היא ניסתה להתאבד, אמר ולא הייתה בקולו אפילו טיפת אשמה. בלעה שפופרת כדורי שינה. הסתלקתי.
ירדתי לרחוב החשוך והלכתי לכיוון השכונה. הגעתי לשם די מאוחר, בצריף דלק אור ושמעתי קולות גברים. חשבתי להסתלק. הלכתי חזרה במורד הדרך אך התחרטתי וחזרתי להציץ. הם ישבו שם ארבע גורילות מסביב לשולחן ושיחקו קלפים. סיגריה עברה מיד ליד וניחשתי שהם מעשנים חשיש.
הסתלקתי מהחלון לפני שירגישו והתיישבתי על גדר לבנים נמוכה ממול. שכונה חשוכה. לא מנורת רחוב, לא עוברים ושבים. ישבתי עד שנמאס לי והסתלקתי הביתה.