מי יחבק אותי הלילה 4.

בבית התחילו לנדנד לי, מה יהיה אתי, מה אני הולך לעשות עם עצמי, כאלה, הייתי כל כך עסוק בעצמי בימים ההם., 
האידס נדחק שוב לשולי המחשבה, חשוב יותר היה להבין מה זה אומר להיות הומו, איזה מין אדם זה עושה אותי. 
אני יודע שאני בחור פשוט ולא מתוחכם, ואז גם לא נהגתי לחשוב יותר מדי אבל חגי דיבר אתי על דברים כאלה, הוא הכריח אותי לחשוב הרבה, בכל פגישה שלנו, יתכן שלאחרים הוא היה נראה כהומו מתייסר, אבל לי באמת התחיל להיות חשוב לענות על השאלות שהוא שאל, והתחלתי לשאול שאלות לגבי עצמי ולא הייתה תשובה, והרגשתי בזוועה השחורה זוחלת ומתקרבת. פחד מכל הכיוונים. 

מה אני חוץ מנער מועדונים, מזדיין ורוקד ומבזבז את עצמי ואת הזמן. האידס היה דבר שחגי לא נתן לו לרדת מסדר היום ושב להזהיר ממנו כל הזמן. 
אבל אז כבר היה לי אמנון, כבר די הרבה זמן, אמנון. מה גמר את הספור שלי עם אמנון לא אבין כנראה לעולם. שנה וחצי פזל מולי בארוחת בוקר, פזל עלי במיטה, פזל על הניירות שלו, ואהבתי אותו בשל פזילתו ומשקפיו המגוחכים. 
בכל זאת הייתה לי אהבה אחת גדולה באמת, אמיתית, אני לא בשל לדבר עליה. אינני כואב אותה יותר, מתגעגע, כן! אמנון שלי, פזלן אחד, עדיין לא יכול לדבר עליך עם אף אחד. שנה וחצי שהיה בית, שהאידס לא דפק בדלת בלילות. 
אני האידיוט ששלח אותך לבד לניקוי ראש באילת, ושם פגשת את נועה על החוף, נועה שהצליחה לחטוף אותך, להבטיח לך חיים אחרים במקום אחר. אצל אבאלה העשיר באמריקה, אני כמובן לא האמנתי לה לרגע, ניסיתי להבין אותך, גם אם ידעתי שאתה מרמה את עצמך, אבל מי אני שיקלקל לך את התקוות. 
במוצאי שבת אחת, בטרמפ מהבית פגשתי את פיני. כיפה סרוגה בכחול לבן, פני ילד תמים עם חיוך שיראה יום אחד בקולנוע כאילו שימש השראה לאיפור של ג'ק ניקולסון בבאט מן. חיוך של ליצן אכזר מתנשא ומעושה, אבל היית הנחמד במתנחלים שהכרתי. 
התנחלת בכל מקום, במכונית, בבית, במיטה. המראה השחצני שלך התאים לתדמית המתנחל, חיצונית היית יכול להיות להם פרסומת מהלכת, בפנים נשרפת באש האידיאולוגיה ובאש החטא שחיית בו בסתר. 
ריחמתי עליך, עודני. כמה מוזר היה גופך הלבן. כמו קדוש שנתפס בחטא עמדת במערומיך, כמה נוגע ללב. היית בטוח שאותך אלוהים העניש מלכתחילה, אז איך יכולת להמשיך לחיות, אבל למות ככה? הוריך זרקו אותך מהבית כשחלית והיית צריך לגלות להם את כל הסיפור, מכל הצדדים הלא מדוברים שבו, לא אלוהים, הוריך, זה הרי נורא גם כעונש. בני אדם רחמניים יותר כשהם מוציאים להורג. אליך אלוהים שלך היה אכזר מדי. וזה לא אלוהים שהעניש אותך, והוריך לא בני אדם. 
הייתי לבד בדירה והיה לי קשה להתקיים, עזבתי את הלימודים בינתיים, והתחלתי לעבוד במשמרות. בצהרים הייתי מלצר במסעדה ובערב רצתי לשרת במכון כושר. כן כן, שם ראיתי הרבה מכם, מתחפשים לסטריטים מדברים בקול נמוך ועושים שרירים. הייתם מצחיקים, באמת מצחיקים. ניסיתם לא להיתפס מסתכלים על כל הגברים האחרים, אבל העיניים נשפכו לכם לכל הכיוונים. 
בשעה האחרונה כשלא היה כמעט אף אחד, ולא הייתי צריך לתת יותר שירותים, אתם יודעים מגבת פה, סבון שם, לבדוק ניר טואלט בבתי שימוש, אז התאמנתי, וראיתי אתכם מביטים עלי. 
זו הייתה עדיין תקופה די יפה. הכרתי המון, הנאות מהחפוזים, מהקשרים של חמישה שישה זיונים, שבועיים, בערך, חודש. ועבדתי. רצתי ממקום עבודה אחד לשני ובין לבין ביליתי בין או מעל הסדינים, לרוב לא לבד. לא הייתי חייב דין וחשבון, נראיתי טוב, חוזרתי וחיזרתי. השתתפתי בסחרחרת הקרנבל. הבנתי איך אוספים שמונה מאות בני זוג, לא בשנה, נכון, במשך הזמן, והם לא כל כך הרבה, לפעמים.