ארוחת ערב

אינני זוכר אם מאז שספריו של הרי מוליש ההולנדי תורגמו לעברית תורגם עוד ספר מההולנדית. ספרות שהיא מחוץ לזרם המרכזי אנגלי – צרפתי –גרמני וספרדי. מוליש היה סופר טוב בהחלט. ויש בהחלט סיבות להניח שגם בהולנד צומחים סופרים טובים. 
כעת תורגם הספר הזה מהולנדית ויש בו כדי להוכיח שאכן. יש ספרות הולנדית מצוינת. 
הספר כתוב בגוף ראשון. המספר הוא פאול. הוא ואשתו קלייר מתכוננים לצאת לארוחת ערב עם אחיו סרג' וגיסתו בבט במסעדה נחשבת. כזו שצריך להזמין בה מקום שבועות מראש, אלא שסרז' פוליטיקאי נחשב , אולי ראש הממשלה הבא,יכול לטלפן ולקבל שולחן טוב לאותו ערב.
 כבר מתחילת הספר מתגלה כתיבה מעניינת, דפים אחדים וכלום לא קורה. פאול וקלייר בבית, בוחרים בגדים, עניני יום יום ובכל זאת התחושה היא של עניין מיוחד. 
מערכת היחסים המתגלה בין בני הזוג מעוררת קנאה. הם נהנים להיות יחד. שלא כמו המשפחות האומללות של טולסטוי, האושר די לו בעצמו, הוא איננו זקוק לעדים. למשפחות האומללות קשה להסתדר לבדם. אומללות מחפשת חברה, היא איננה סובלת שתיקות ההופכות למועקות. 
בשביל פאול, לאכול עם אחיו וגיסתו זה שער לגיהינום. הוא מתעב את המסעדות שאחיו אוהב. הוא שונא את מערכת הסימנים המצביעים על מצבו. אם לא התגלח, כמה זמן ולמה. לכל דבר יש סמל במערכת. 
קלייר שהיא אישה חכמה מתייעצת אתו בכל זאת מה ללבוש. מה הסימנים. שיער אסוף או פזור. עגילים גדולים או קטנים. 
לפאול וקלייר בן אחד, בן שש עשרה. משהו השתנה בו לאחרונה. אולי ענייני בנות, חושבת קלייר. פאול המעריך את פרטיותו של מישל, אך הזדמן לו לראות במקרה איזו תמונה לא נעימה על צג הטלפון של מישל. הוא עוד לא אמר לקלייר מילה. 
הם עוד בדרך למסעדה. כשהוא רוכן אל קלייר הוא מרגיש את ריח השמפו בשערה, השמפו והאושר. כמה זמן יישאר ריח האושר הזה. 
הם הגיעו למסעדה באיחור, אך אחיו ואשתו מאחרים יותר. סרז' יודע לתזמן כניסות. שיחכו לו. תמיד מחכים לו. 
כמובן שקיבלו את השולחן הטוב ביותר במסעדה הפלצנית, והמלצר הפלצן לוחש לו באוזן שהזיתים מגיעים מפלופונסוס.שמן הזית מסרדיניה והרוזמרין…. מה זה כבר חשוב. הכול מובן. אחר כך יגיעו כמהין מווז' עגבניות מבולגריה. 
מחיר המנות אסטרונומי, בלי שום קשר לתכולה. צלחות גדולות ריקות עם איזה כתם צבעוני המסמן אוכל. אין באמת מה לאכול . אולי את הצלחת. 
עד כאן כבר ברור שהתיאור המתמשך הזה כתוב בצורה יוצאת דופן. הכול מתבשל על אש קטנה לקראת דבר מה, אך מה שקורה בינתיים מצליח לעניין, למרות הסרקזם ואולי בגללו, לרתק. 
ואז סוף סוף עושים סרז' ובבט את הכניסה שלהם. היא במשקפיים גדולות עם עדשות כהות. הוא הצליח להגניב מבט ולראות שבכתה בדרך למסעדה. 
הספר מחולק לפי שמות המנות. אנחנו בראשונות. אז מה אוכלים. שקדי טלה בשמן מסרדיניה. גבינת עיזים חמה על חסה מסולסלת. חסה מסולסלת נותנת לו הרגשה כאילו היה אוגר. ויטאלו טונאטו. וצדפות. עזים הנמצאות בפינת החי. ויין. הרבה יין, בעיקר כדי שסרז' יראה את מומחיותו באוצר המלים. 
השיחה סביב השולחן היא על הסרט החדש של וודי אלן. על סרטים מדברים באוכל כשאין מה להגיד, וכל משפט מהווה צעד טקטי. הוא יבין שהוא פלצן? 
לסרז' ובבט יש שני ילדים משלהם וילד אחד מאומץ. ילד מבורקינה פאסו שבאפריקה שאומץ כסיוע לארצות מתקדמות. פרויקט. כמו חתול מאומץ, מביאים אותו להולנד ואם הוא שורט ומשתין על השטיחים מחזירים לצער בעלי חיים. 
בתמונות יראו שלמרות שיש לו ילדים משלו הוא אימץ ילד שחור. לא כי היה צריך, סרז' לא פועל מאינטרס אישי. זה המסר הציבורי. 
פאול יודע שאחיו הפוליטיקאי המוצלח הוא איכר בור וגס נפש שלמד לגייס חיוכים וכריזמה מעושה. 
סרז' מתחיל לומר שצריך לדבר על הילדים. אבל במסעדה כמו במסעדה השיחה תידחה. תמיד קורה משהו לא צפוי, מלצר מתקרב, סועד אחר קרוב מדי. אבל ברור כבר שמשהו קורה וצריך להיאמר. צריך לדבר על הילדים. 
פאול ראה בטעות על צג הטלפון של בנו צילום בו הוא ובני דודו מכים הומלסית ברחוב ונהנים. הזוועה זוחלת פנימה לאיטה. 
אך בינתיים הגיעה המנה העיקרית. עד כאן הכול כל כך מוכר. שני זוגות במסעדה. כל אחד עסוק בענייניו גם כשהם יחד. 
וכמו במחזה, הנשים קמות ויוצאות. פאול קם ויוצא ואז בא התיאור המדויק איך שני בני הדוד, מכים אישה דרת רחוב ליד כספומט רק בגלל שהיא הסריחה נורא. 
הפרטים פשוטים. הם היו שתויים קצת. היא הסריחה. התבשלה סיטואציה אלימה. מצלמת האבטחה צילמה אותם. את האישה לא רואים. המצלמה לא מכוונת לרצפה. 
כעבור כמה שבועות מחפשים את הנערים בתכנית טלוויזיה, בעזרת הצילומים. 
אם קודם זו הייתה ידיעה חדשותית על אישה קורבן לאלימות, אחרי התכנית בא הזעזוע. הצעירים נראו נהנים כל כך. צוחקים לכל אורך הזמן בו הכו את הזקנה. ומה שהיה ברור מהצילום שהנערים היו בני טובים. לא פרחחי רחוב אלימים צבעוניים. בני טובים ממשפחות לבנות. הולנדים מהשורה. 
התיאור של הארוחה המקובלת הופך להיות תאור של אלימות מחליאה. דווקא בגלל שהם בנים מבית טוב, של הורים מקובלים. 
הם לא פסיכופטים מלידה כמו גיבור הספר "חייבים לדבר על קווין". הם לא נולדו רעים כמו קווין הם נעשו כאלה בתוך משפחות תקניות. משפחה שהאושר המשפחתי הוא התקן הפנימי שלהם. 
בזיכרונות שלו חוזר פאול לרגעים של אלימות שגילה בתוכו. באיזו קלות יכולה להתעורר אלימות ובאיזו הצדקה פנימית. כעת הוא מחפש הצדקה פנימית לבן שלו. הוא רוצה להבין. 
היא הייתה מסריחה במקום בו לא הייתה אמורה להיות, חדר כספומט, זו הולנד עם רשת הביטחון החברתי. מה היא עשתה שם בכלל הזקנה. ולמה נשמעה כמו בת טובים גם היא. 
איך אמור לנהוג אב במצב בו הוא מגלה שבנו היה מעורב בזוועה שכזו. פאול איש טוב ואבא טוב. הוא אמור להגן על בנו? להסגיר אותו? איזה כלל מחייב אותו יותר, האבהות, המוסר?. 
פאול מקווה שיקרה דבר מה שיסיט את הזיכרון הציבורי. אבל בהולנד אין התקפות טרור. מכוניות עולות באש, גופות וברזלים מעוקמים. הזיכרון הציבורי נמשך, ופאול מסתתר מהעניין עם בנו. הם לא מדברים על מה שקרה ולא על הצילומים. 
קלייר, מה איתה. היא זיהתה את בנה בטלוויזיה? היא חושבת שהוא לא זיהה? הם לא מדברים על זה. איך אפשר יהיה להמשיך את האושר המשפחתי. 
ובימינו המודרניים כמובן שהסרטון עולה ליוטיוב באינטרנט. מישל איננו האלים הראשון במשפחה. 
פאול, המורה להיסטוריה מזהה בעצמו פנטזיות אלימות בעברו. ולא רק פנטזיות. מעשים אלימים. מה מסתתר אצל אנשים תרבותיים שאינם יכולים להעלות לפני הקרקע תחושות אמיתיות. 
אנחנו אומרים שזה נורא, כשאנו צופים בסרט דוקומנטרי על הוריקן או צונאמי. הטבע אלים. ואנחנו רוצים מאוד לראות אותו באלימותו. לראות גגות עפים. שטחים מוצפים. איך ייראה העולם בלי אלימות של הטבע, או של בני האדם. זה יהיה עולם בלתי נסבל. 
עזבנו לכמה פרקים את המסעדה במנה העיקרית. כדי לקבל תיאור של אירוע, אירועים אחדים. כעת חוזרים אליה למנות הקינוח. קינוח כמנה מתוקה. שיחה סביב מנת הקינוח, מרה, צבועה, אינטרסנטית.מוסרנית. כל אחד ועמדתו. 
ואז בא הדיז'סטיף. משקה אלכוהולי העוזר לעיכול. בהחלט יש מה לעכל אחרי הארוחה הכבדה הזו. 
הקורא צריך לנסות לעכל את השאלה מי הנבל בסיפור. יש נבל או שכך מתנהלים למעשה חיים של אנשים. של רובנו. 
האם הורים המנסים להגן בכל כוחם על ילדם הם נבלים? גם אם הם משתמשים בשיטה אלימה ופסולה? 
כמו האקדח במערכה הראשונה שיורה בשלישית. קצת דם שנשפך בהתחלה יזרום למקומות הלא נכונים בהמשך. 
כעת, לפי התיאוריות החדשות תישאל השאלה מה משקל הגנטיקה במעשינו. מה רצון ומה מוכתב. 
קווין היה רע עוד בזמן ההיריון, מישל לא היה רע ביסודו. לא קלייר ולא פאול. 
מה שרואים בהתחלה הוא לא באמת מה שיש. פאול וקלייר הנחמדים הם שני פסיכופטים שהעבירו את התכונה לבנם. סרז' הבור הכפרי ובבט הם האנושיים והערכיים יותר למרות הצורה שפאול מנסה להציג אותם לכל אורך הספר. אנושיים ובעלי ערכים. 
פאול ימשיך לטפח את הפסיכופטיה. סרז' יהיה מוכן לשלם בקרירה שלו לתיקון בנו. 
לא קל לקרוא את הספר הוא מהפך קרביים לעתים, אך מזמן לא עברתי טלטלה מחשבתית כזו. אי אפשר להגיד "נהניתי מהספר" אבל אם יצאתי ממנו קצת אחרת, אם הביא אותי למחשבות חדשות? זה לא סימן לטיב? לדעתי כן. 
הספר מזעזע הן בצורת הכתיבה ותאור הזוועה אך גם בשאלה שהוא מעלה. כמה דקה קליפת התרבות שאנו לובשים. באיזו קלות מגייסים אלימות, נגד אחד, נגד קבוצה, נגד עם. 
ומזעזע שזה ספר הולנדי. הולנד העשירה, השבעה, הליברלית כל כך. מדינה שהאסוציאציה המידית שלה היא רמברנדט וואן גוך, שהסמל הפוליטי היחידי שלה ההוא אנה פרנק. זו לא גרמניה, לא גטו שחור באמריקה, לא שום מקום אלים העולה בדעתנו. זו התראה על אפשרות מכיוון חדש שלא מצפים לו. 
והאם יש רמז קטע הקצר מאוד שבו המורה החביב פוסל עבודה של תלמידה בת חמש עשרה שכתבה שבישראל קוטפים תפוחים ורוקדים בסנדלים סביב מדורות. שהאנשים שמחים תמיד. ארץ שהמדבר הפך לירוק. הרי אנשים מתפוצצים שם ונהרגים מדי יום. המורה להיסטוריה לא יכול לסבול זיוף. 
לטעמי זה אחד מספרי החובה של השנה. 
די קל להפוך את הסרט לתסריט טוב. הכול כבר נמצא בו. מקום ההתרחשות. התרחשות טבעית שהיא גם סמלית לדברים החשובים שבסב טקסט. פעילות הגיבורים. המניעים שלהם חלק מהדו שיחים.. פלשבקים החוצה למקום בו קרה אירוע מכונן.