ויום אחד עוד ניפגש. ליזי דורון

 השואה. אימא מה זה שואה. נשרפו שישה מיליונים. מה יכול להבין ילד בן שש שבע שבקושי יודע לספור עד עשר. שיר הפרטיזנים . ברדיו שעת חיפוש קרובים אחרי החדשות.
 לילה אחד דפקו בדלת הופיעו זוג מהגולה עם שני ילדים גלותיים. דודים. לא דברו עברית. היו יום ונעלמו למחנה עליה. 
מתי הפסיקה להיות השואה מלה לא מובנת. מתי נולד יום השואה. מה עם ספרות השואה.
 הייתי צעיר מאוד כשקראתי את שני ספריו הראשונים של ק.צטניק. סלמנדרה ובית הבובות. נתנו לי בספריה. באחד מהם היה תיאור של קבר אחים ענק שטנק גרמני עלה עליו ומתחת לאדמה פרץ עמוד דם.
 אינני יודע כמובן אם היה או שק.צטניק הזה את הסיפור בטיפול ל.ס.ד שעבר. במשך שבוע חלמתי על אנשים חיים קבורים וכמו נפט דמם פורץ כמזרקה אדומה.
 אני חושב שזה היה בכיכר המושבות. מפגש בין רחוב אלנבי עליה ודרך יפו. הייתה כיכר והייתה מזרקה. בלילה הייתה נדלקת מנורה אדומה. ביום לא הייתה לי בעיה לעבור שם, בלילה הייתי מהופנט ומבוהל. היה? אני לא ממש בטוח. הזיכרון משחק בנו. ואולי זו הייתה כיכר אחרת.
 המשפחה הישירה שלי לא עברה את השואה באירופה. הם עלו ארצה לפני המלחמה. את מתי המשפחה שנשארו מאחור לא הכרתי. רק שמות. 
מאוחר יותר, כשהתחילו להגיע ניצולים מבני עיירת אמי שמענו גם סיפורים. איך נתפסו.
 אני לא הייתי דור שני באופן ישיר. אבל השכונה התמלאה בניצולי שואה. כל הילדים למדו לשתוק. לראות את המוזרים הללו. כל אחד והשיגעון הקטן שלו, המוזרות שלו. הפכנו לדור שני בהשאלה. 
אחר כך התחילו הספרים. ספרי זיכרונות בעיקר. תיאורים של חיים נוראיים. אי אפשר היה לדמיין. במשך שנים לא יכולתי להניח מהיד את ספרי הזיכרונות של הניצולים. על ספרות ממשית של שואה לא שמעתי עד מאוחר. הפכתי את ה"שואה" לפצע פרטי שלי. 
אחר כך התחילו לטפטף תמונות. קטעי סרטים. אמי אסרה לדבר בבית פולנית וגרמנית. שפות שהכירה היטב. עם השכנות הפולניות דיברה רק אידיש. 
מאוחר יותר החלו להתפרסם ספרים על השואה. שני מינים. ספרות ומחקרים. עם מחקרים לא הייתה לי בעיה, להיפך, חיפשתי.
 ספרות על תקופת השואה הפכה לי בעיה. איבדתי את כושר ההבנה, ההבחנה והשיפוט. יש ספר רע על השואה? ספר טוב? כשהתחלתי לכתוב נמנעתי מלכתוב על ספרות שואה.
 אבל כעת כשאני קורא את ספרה של ליזי דורון התעורר בי דבר מה. ויום אחד עוד ניפגש איננו ספר שואה.
 הוא אולי ספר דור שני. גם זה לא לגמרי מדויק. זה ספר על התקופה הראשונה של הניצולים בארץ. וגם זה לא מדויק. 
כשליזי מתארת את שכונת מגוריה בקצה תל אביב, יכולתי לזהות כמעט את האנשים. מלבד העובדה שהיא בת לניצולים ואני לא, כל החוויה שלנו דומה. הדברים שלמדנו בלי שהסבירו לנו שמותר ואסור להגיד על יד שכנים. המבטים, העיניים העוקבות. הרמזים.
 אני יוצא מנקודת הנחה שעליזה גיבורת הספר היא ליזי. הספר גם אם איננו וגם אם כן עוסק בביוגרפיה. בסיפור על ילדה שאיננה יודעת מיהו אביה. שאיננה יודעת כלום על העבר של אמא, אלא רק מרמז כאן ושמועה שם. 
המבוגרים רצו להגן על הילדים. לא דיברו לא סיפרו. ניסו להסתיר את הטירוף הפנימי. רק בינם לבין עצמם על כוס תה נמלטה אנחה חסרת מלים, אנחה שהייתה מובנת לנאנחים.
 על ליזי הגנה אימה. כך גדלה לה ילדה חסרת עבר. חסרת היסטוריה משפחתית. בשכונה שמה שמחוק בה גדול יותר וכבד יותר ממה שקורה בהווה. שנים של שתיקה הסתירו את אביה הנעלם של ליזי. ואם היה צורך לדעת מיהו ההסתרה הייתה כל כך כבדה עד שהצורך נעשה מעורפל.
 אני מכיר את השכנות של ליזי. את זו שאומרת אל תצעקי שלא תעירי את אלוהים. לכל אחת מהשכנות היה איזה משפט שכזה. יש לאלוהים אוצר של צרות והוא מחלק אותן ברוחב לב. 
אבל ליזי מתבגרת והצורך לדעת צף ועולה מחדש. והספר המטייל בין הזמנים, בין העבר להווה עוסק בחיפוש. חיפוש אחרי תשובה שתמלא את הבור המכוסה, אך הריק.
 פאניה, גיטה, שיינדל מאניה מרישה. הן היו השכונה. הבעלים עבדו וחזרו בלילה עייפים. הנשים הכתיבו את חיי הילדים. מה מותר מה אסור להגיד על יד מי. מה הבינו הבוכריות, הספניוליות. מה הבינו הילדים האחרים.
 החברות שהכירו את ההורים אחת של השנייה הן אחיות לחיים. הן נשואות כמובן. וחלקן נפגש עם בעלים נפגעי הלם קרב עם טרגדיות חיים אחרות. וכעת המלחמה היא שלא ייווצר כאן דור שלישי, ואנחנו יודעים שהוא נוצר.
 האמירות המקאבריות שכבר מותר להגיד, משהו כמו הם היו הדור הראשון שהפכו את הקעקועים לאופנה. אנחנו היינו אומרים שהשנה כל מי שהמספר שלו על הזרוע נגמר בשבע ירוויח חמש לירות פרס, וביום השואה ייבחר השואה המצטיין.
 כמו בסיפור בלשי המחפש מישהו, לא רוצח אלא אבא, יש טוויסט בגישה. החברות כבר מבוגרות ואפילו יותר. כעת היחסים ביניהן הם החשובים. אחיות לעולם. הזיכרון אחת של השניה. הצלקות המגלידות אחת של השניה. ליזי דורון מבינה דבר או שניים בידידות נשים. כל אחת מהן שותקת משהו, שותקת סוד, וכמו שאמר לי ידיד שלי אנחנו מכירים ומבינים אחד את השני מהדברים שאנחנו לא אומרים.
 אינני יודע להגיד אם הספר טוב. אני חושב שכן. במקומות בהם יכולתי להתנתק מהסיפור והדמויות ולהתחבר לכתיבה, אהבתי אותו. קראתי אותו בשקיקה ובמהירות. נדמה לי שכל אחר יקרא אותו כך. 
אם אינני מכיר את ליזי אישית, אני מכיר אותה. היא הייתה יכולה להיות חברה.מהשכונה, מההורים. מהמשפחה.. 
בסופו של דבר זה לא ספר על השואה בכלל. גם היא נמצאת רחוק ברקע. היא ספר על החיים שלנו, וכמו שאמרו הזקנות ההן, לא חשוב כמה רע כאן, זה יותר טוב מבוכנוולד, מטרייזנשטט.
 ליזי דורון היא סופרת. היא יודעת איך לחבר את הזמנים לסיפורים. איך להפוך את ההווה למה שהוא, הווה. 
אני יודע כמובן שלא זו הדרך בה כותבים על ספר. אולי הספר חזק ממני. ההזדהות, הזכרונות. זה מה שעושה ספר לספר טוב.