בננות - בלוגים / / מי יחבק אותי הלילה
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

מי יחבק אותי הלילה

 

 

בסוף שנת 1980 התחילו לזהות את המגיפה חסרת השם שהפכה להיות אידס. ביוני 1981 במצעד הגאווה בסן פראנסיסקו כבר צעדה קבוצת גברים מחופשת למלאך המוות עם מני כרזות שנגעו במגיפה חסרת השם. עשרים שנה עברו מאז. לפני כעשרים שנה התחלתי לכתוב מחזה על הנוושא. דמוי בדיונות עתידנית ועבר. היו לו כמה גרסאות שאבדו לי במעבר בין מחשב למחשב ובין דיסקטים שנעלמו. בינתיים מצאתי גירסה נוספת שהפכה מנסיון לכתוב מחזה יחיד קצר והפך לסיפור שהתרחב ובצורה משלו אחרי מותו של עמוס גוטמן הפך להיות לו רקוויאם.. אני יודע שמן הראוי היה לנסות ולעדכן אותו ולשפץ אותו, איך בינתיים כבר התרחקתי ממנו כל כך. עכשיו הוא בין מחזה לסיפור. מי יחבק אותי הלילה. מחזה לשחקן יחיד.
                            ========================

באור חיוור מתגלה ראשו של עופר, גבו לקהל, מביט דרך חלון החוצה. במה חשוכה. מלמטה נשמע קול של המון, כמו בערב חג. פטישים, משרוקיות עופר: הלילה הוא העשרים ושלישי במרץ אלף תשע מאות תשעים ותשע. כשחושבים על זה, כבר שנים שהיה יכול היה להיות שלום. כמה מהר שוכחים, כמה מהר משנים בראש את המציאות . רוטנים על מה שהיה צריך להיות, וממשיכים הלאה. 
עוד מעט יעלה השחר על האביב האחרון במאה העשרים, עוד מעט. אביב באופן רשמי, גם אם בחוץ עוד די קר. הקשיבו למה שקורה למטה ברחוב. מחר מוציאים לשימוש מסחרי את התרופה נגד המחלה האיומה הזאת. עוד מעט מתחילות החגיגות ואנשים צרים כבר על בתי המרקחת. לא יאומן שזה קורה באמת. מבטיחים לנו שבשנה הבאה ביום הזה לא יהיה יותר אף חולה אידס. כולם ירפאו, אולי יהיה גם חיסון. שנת אלפיים תעלה על עולם חדש, אחר.
 שם קלטת עם ביצועים שונים של פאני וולנטיין, עומד רגע להקשיב, שר (פרודיה) יחד עם סטרייסנד. כמה אהבתי את השיר הזה, כמה זמן לא שמעתי אותו. כל כך הרבה אהבה שנקטעה מוקדם מדי. איזו הדחקה נוראה. 
מלמטה נשמע קול קורא בקול : עופר, עופר, נו, בוא כבר, מחכים לך, עופר, עופר. כבר מאוחר, בוא, תרד כבר. עופר: עוד רגע, אני כבר יורד. הלפיד שלי לא מסתדר. 
זה לא הלפיד. אני מוכרח להיות עוד רגע לבד. חברים קוראים לי מלמטה, אני צריך לרדת, אבל אני מוכרח להיות עם עצמי עוד רגע בעוד שלושה חודשים יש לי יום הולדת, בעשור האחרון ספרנו אותם בחרדה את ימי ההולדת, את השנים שחלפו. כל שנה הייתה ניצחון קטן. הוכחה שעברת עוד שנה בשלום. בשנה הבאה אהיה בן שלושים וחמש, בזמן הזה. גיל טוב, יפה. העתיד נראה מבטיח היום, אבל זה לא היה כך עד לפני כמה שבועות, אבל אתם הרי יודעים, עברנו את העבר ביחד. ונמשיך את ההווה שמחכה לנו יחד. לא נפחד יותר שחברים ואנשים שאנחנו מכירים ייעלמו לנו. לא נלך ללוויות של אנשים צעירים כל כך בשנה הבאה. עברנו אתה זה. אנחנו השורדים. 
ופעם הייתה לזה גם התחלה. לפני שמונה עשרה שנה, גיל של ילד. אלף תשע מאות שמונים ואחת, הייתי בן שש עשרה, חי בעיר קטנה. אחת מאותן ערים חמש דקות מכפר סבא, במה שקראו אז השטחים. לא מבחינה אידיאולוגית בכלל, זה נוח לאבי, שטס הרבה, חמש דקות משדה התעופה, והוא בסך הכל רצה לתת לנו איכות חיים. עיר קטנה, בזמנו אפילו נאיבית, הייתי קטן, לא התעסקתי בפוליטיקה, וזה היה עוד לפני הפחד לצאת מהבית. מה כבר ידעתי על שמות אז, מונחים. 
אלף תשע מאות שמונים ואחת. אני בן שש עשרה. בחורף הקודם, בלי לשם לב, התחלתי להסתכל על החברים שלי אחרת. בקולנוע ראיתי את מט דילון (רוב לאו). הוא נורא יפה בעיני. פעם ראשונה שגבר יפה בעיני, מחרמן. ממש בא לי עליו. בלילות אני משפשף עליו. החברים שלי כבר שזופים, תחילת הקיץ. אני לא יכול להפסיק להסתכל על הרגליים והזרועות שלהם בשעורי התעמלות. 
קצת מצחיק להיזכר היום איך התחילו הדברים. בן שש עשרה. קיימתי פעם ראשונה יחסים עם חבר. פחדתי נורא. לא ידעתי מה אנחנו עושים בדיוק, פחדנו אבל רצינו. רז מתוק אחד. הרגשת שהסתכלתי עליך? ידעת שאני מתחיל להמשך ועוד לא יודע למה, בדרך הביתה רז מהשמינית התחיל ללכת לידי והציע שנכנס לשחק במחסן הריק. משחק שהפך לנגיעות בגוף במקומות סודיים אך מושכים. פיתית אותי? היה לי טוב להתפתות. 
התהייה והפחדים באו אחרי המגע הראשון. מי יכול להסביר. אחרי כמה חודשים הופיע הידיעה הראשונה מאמריקה על מחלה מסתורית שפוגעת בהומוסקסואלים, כן, בהתחלה זה היה רק הומוסקסואלים, רק בעיתון, ורק באמריקה,
 היום כבר לא זוכרים. זה היה רחוק ולא שייך לכאן בכלל, מי שם לב למחלה מסתורית באמריקה. עוד לא היינו הומוסקסואלים, אנחנו, אני. ואבא שלי קרא את הידיעה בקול רם, בארוחת ערב, וצחק. משוגעים האמריקאים האלה, עוד לא נרגעו מהפאניקה של ההרפס וכבר המציאו מחלה מסתורית חדשה, מחלה הומוסקסואלית. הוא צחק, ואני רציתי לשאול אותו אם זה נכון מה שכותבים בעיתון על הומואים, אבל פחדתי.
 עוד מעט בן שמונה עשרה. השאלות מאכלות לי את המוח. זה מדבק? זה. מה זה, הזה? המסתורי שאין לו שם. כבר קיבלתי צו גיוס. כל החברים שלי לא מפסיקים לדבר ולתת עצות אני מפחד מהצבא, אבל אני אלך, בודאי שאלך, אני מוכרח לעבור את הצבא כמו כולם . 
עד הגיוס היו עוד שני אנשים בעיר שלנו שקיימתי איתם יחסים, ועדיין לא דיברתי על זה אף פעם. ומגעים חפוזים יותר משהם מהנים הם מוסיפים מועקה. ואימא שלי אמרה כמה מסכנים ההומואים, ורע, רע להיות כזה מכל מני סיבות. לא פיתחתי את הנושא. לא שאלתי למה, פחדתי ממה שהיא תגיד. 
סוף אלף תשע מאות שמונים ושתיים. הגיוס שלי לצה"ל התקרב, בלבנון מתחוללת מזה כמה חודשים מלחמה. שכנים שלי משרתים שם ובחופשות הסיפורים שלהם לא יאמנו. ואם פחדנו בימים ההם ממשהו, זה היה ליפול לתוך שטח לבנון. מי זוכר היום, כי הדברים עוברים מהר כל כך ובכל יום עולים דברים חדשים על סדר היום, אבל אז, פחדו מלבנון, כמו שיפחדו בעתיד מעזה, מרמאללה, מכל השטחים. שטחים שעדיין גרתי בהם. 
כשהגיע היום הלכתי לצבא. רציתי, צבא. רציתי להיות כמו כולם. כשהייתי בצבא דברים התחילו להשתנות, עוד לא כל כך הבנתי במה, אבל עשיתי הכרה עם עולם אחר. מיקו שעבד אתי גלגל לי עיניים וגוף, ואחרי ניסיון קצר התחלתי להכיר דרכו עוד חיילים בגילי שקיימו יחסי מין בינם לבין עצמם. צעירים כמוני שהיו גם חברים, לא רק מזדיינים בחופזה.
 הרגשתי במעומעם שחל בי שינוי עמוק ממה שהבנתי, שאני לא יכול להתחבא יותר ממלים, הגיע רגע קשה שהייתי צריך לתת לעצמי שם, הגדרה. הומו. להודות ועוד לא לדעת במה. מה המלה הזו אומרת באמת. ההגדרה. האם אני רוצה להיות הומו? יש דרך להפסיק? להיות אחר? אם אפשר, אז כן, ומהר, להיות כמו כולם, לא אחר.
 הבטחתי לאלוהים לצום ביום כיפור אם ישנה אותי. לשמור שבת עם הנחות. רק להשתנות. עמוס יספר לי בעוד כמה שנים שהבטיח לעצמו שאם יצליח לא לדרוך ברחוב על הקווים במדרכה זה סימן שהוא ישתנה. לגלות עם השנים את אותן התלבטויות שכל אחד עובר עם עצמו בחשכת חדרו ובלי להחליף על כך מלה עם איש. 
בעיתונים היו כל שנה תמונות מזעזעות ממצעד הגאווה של ההומואים בניו יורק. ועוד לא היה מי שיסביר לי מה העניין שלהם, ואיך זה קשור אלי. זה רק בינתיים, שלב מעבר. בנים מתחילים איתי.
 למחלה קראו התסמונת ההומוסקסואלית, בעיתונים כתבו עליה די הרבה וניסו לעורר כאן איזו פאניקה אבל מה זה נוגע לי? מה למהומה הזאת ולנו? זה שם, שם, שם. ובמאמרי הסברה בעיתונים כתבו שצריך לשכב עם איזה שמונה מאות חמישים איש בשנה כדי לקבל את המחלה, וזה נראה בלתי אפשרי, שמונה מאות, חמש מאות? מה הם עושים האמריקאים האלה רק סקס? מתי הם מספיקים לנשום ולאכול? אבל כל ההומואים הם כאלה, לא? רק סקס יש להם בראש, הם חיים מסקס, לא? 
באותו זמן הכרתי את אילן, רזה כזה, בהיר. הוא למד לרקוד ורצה להיות רקדן, אני עוד חשבתי אז שבאמת כל ההומואים חוץ ממני רוצים להיות רקדנים וספרים כשיהיו גדולים. יותר מאוחר אפגוש כמובן את כל האחרים, המורים, מנהלי החשבונות, אנשים כאלה שלא כותבים עליהם בעיתון, השקטים הממוצעים. אבל אילן מוכשר באמת, אמרה דליה, חברה משותפת שלנו שלמדה אתו לרקוד, אני לא הבנתי בזה שום דבר, אבל הוא מצא חן בעיני ואחרי כמה מפגשים מענגים באמת התחיל לקרוא לנו חברים. זוג. 
אתם לא יודעים איזו שמחה זו למצוא את עצמך מאוהב באמת, כשאתה מתאהב אתה מתחיל להרגיש דברים אחרת, אתה מתחיל לגלות את עצמך באמת, ולהיות מאוהב בגבר היה בסדר, מרגיע, לאהוב. לקרוא לעצמי הומו לא היה מפחיד יותר, להיות מאוהב, לא רק מזדיין, כן, אז כבר למדתי להשתמש גם במלים
אחרות.

 

 

תגובה אחת

  1. דני,
    התפלקו לך עשר שנים!
    חלפו מאז כבר 30 שנה.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן