הקיץ בו הפכתי בובה

                                     הקיץ בו הפכתי לבובה
 

הקיץ הקדים באותה שנה. כבר אחרי פסח הייתי שזוף והשיער שלי הזהיב. אבי הביא את המאהבת שלו מניו יורק ושיכן אותה אתנו בבית. אימא ניסתה להראות רחבת דעת ולא אמרה מלה.
 לי היא אמרה שזו בעיטה של תיש מזדקן שמחפש איזו הוכחה לעצמו. ומוטב שהיא תהיה כאן ולא שהוא ייסע כל כמה שבועות אליה. שם הוא עוד יכול להחליט להישאר, וכאן זאת תימאס עליו, אמרה. 
הייתי רואה אותם לפעמים בים, מרחוק את אבי ואת ויויאן. התעלמתי. הרחקתי את עצמי מהקלחת שבעבעה בשקט של ביתנו. 
הייתי בתחילת החופש הגדול האחרון שלי. עליתי לשמינית ועמדתי בסיום תקופת חברות עם אחד, יוסי, בגלל שאהבתנו פגה, בגלל שהפחד והבושה גברו. 
היינו בני אותה כיתה. נזהרנו ובכל זאת היה נראה שכולם בכיתה יודעים. אהבתי אותו כל השליש האחרון של הלימודים כמעט. הייתי עצוב ולא ידעתי איך מתנתקים. 
בכיתי כל הערב עם יוסי. אמרתי לו שזה בגלל הורי. בגלל השלישייה. הוא ממילא עמד לצאת לגרעין וזה יעזור לנו להתנתק. 
לעתים הרגשתי שאני מעניין אותו מעט מאוד. היו לנו החששות שלנו שלא דיברנו עליהם. במקום, הוא דיבר על הטבע, על הציפורים בנגב. על חיות גדולות וקטנות שיוכל לראות שם. 
נהיה יותר קיץ. הייתי שזוף מאוד שערי האריך. הסתובבתי מוזנח ולא הרגשתי שום צורך לדאוג לצורתי. שערי היה צרוב שמש ואפי אדום.רבצתי שעות בשמש שהייתה מכה בי ומכהה אותי ואת חושי עד שלא ידעתי מה נעשה מסביבי. מה גם שלא רציתי לדעת. היה טוב להיות הלום שמש. הרגשתי שאני כבר לא הילד שרציתי להיות. רציתי עוד שנה. להישאר כמו שהייתי בשנה שעברה. אבל זה עבר ומסביבי רחשו דברים. יוסי והגילוי הזה שלנו בתוכי. ושלישית המבוגרים הזאת סביבי. 
והאמת שיוסי או נכון יותר מה שהתחולל בתוכי מסביב לעצמנו, ליוסי ולי העסיק אותי יותר ועזר לי להתעלם מהסקנדל בבית. חברים התעניינו בטלפון, אנשים שאלו.
 אחרי צהרים של איזה יום, רעב ומיובש מהשמש נתקפתי געגוע ליוסי שלא הגיע לים. הלכתי לחפש אותו. ידעתי שהוא גר באיזו שכונה בדרום העיר על גבול שכונות העוני. עברתי בסמטאות בין בתים ישנים. בדרך לא סלולה. מעלה ענני אבק מסביבי. 
מישהו שרק. הפניתי מבט לאחור. עמד שם יצור גדול מפחיד, שחור, ברוטלי. הוא יצא מחצרו והחל מהלך אחרי. מציע בחביבות מזויפת שאכנס אליו לשתות משהו קר. פיתויים של גורילה. חשבתי שאתה ילדה מאחורנית ניסה להחמיא לי, רגליים של ילדה יפה אמר אבל ילד גם טוב.
 הייתי צריך להתעלם, לברוח. אך אינני יודע מדוע, אולי מפחד, נכנסתי , ולא עבר זמן רב עד שהייתי ערום, שכוב על מיטתו. שמיכת הצמר שלו דוקרת בגבי. הרגשתי שאני נמס בזיעתי ובחום הנורא שבחדר. ילד מזגנים מפונק שכמוני. 
על מה שעמד להתרחש לא חשבתי גם כשסובב אותי על הבטן ועד לגל הכאב שפילח אותי על המיטה הדוקרנית ההיא בצריף הנאלח, בתוך הלכלוך והסירחון שמסביב. נדמה לי שלא הגבתי. לא צעקתי לא בכיתי. אחר כך נתן לי מגבת מלוכלכת מדי להתנקות בה. הוא השליך אותה אלי בלי להגיד דבר בזמן שהתלבש מולי. יותר טוב מאישה אמר כשהתקרבתי לדלת. 
הסתכלתי על גופו השעיר. ריח זיעה חמוצה עמד בחדר ודבק בי. הוא תחב את עצמו לתוך תחתוניו המלוכלכים התיישב על שפת המיטה ואמר תוכל תמיד למצוא אותי למטה בקפה בסוף הרחוב. או שתבוא לכאן.
 לא אמרתי כלום, אולי נדתי בראשי. יצאתי אטום יותר משנכנסתי. ליוסי כבר לא הגעתי. חזרתי הביתה, לא הקשבתי לטענותיה של אמי. 
נכנסתי מלוכלך כמו שאני ושכבתי בתוך הכאב בבקע החדש שנפער בגופי ובנשמתי. מה יוסי יגיד שאתו לא הגענו למיצוי כזה. שנינו פחדנו. הכאב היה בתוכי. בראשי היה עלבון צורב ואיזו ריקנות נוראה. יותר ממה שהרגשתי באמת מאז ויויאן הגיעה והסקנדל שחיתי בתוכו. 
בבוקר הלכתי למקלחת, אבא וויויאן שכבו חבוקים בסלון, אימא לא נראתה. התרחצתי וברחתי לים. לא חזרתי לחפש את יוסי. יוסי הטוב שבאותו קיץ למדתי לזהות את אצבעות רגליו יותר מאשר את פניו בגלל הבושה מחברי הכיתה שהקיפו אותנו בים. 
הלכתי לים יום יום. חזרתי מאוחר וערב ערב הסתלקתי לי לבד לקולנוע, לעתים ראיתי שתי הצגות לערב ובלבד שלא לפגוש את כל הכית ולא להיות בבית שאווירתו הפכה מזוויעה ככל שקנאתה של אמי עלתה לפני השטח. 
ערב אחד הלכתי לי לאיטי הביתה, כשהגעתי ראיתי מלמטה שהבית חשוך. רגע אחרי שנכנסתי צלצלו בדלת ושכנה אמרה לי שאימא בבית חולים. הלכתי ומצאתי את אבא לידה. היא ניסתה להתאבד, אמר ולא הייתה בקולו אפילו טיפת אשמה. בלעה שפופרת כדורי שינה. 
הסתלקתי. ירדתי לרחוב החשוך והלכתי לכיוון השכונה. הגעתי לשם די מאוחר, בצריף דלק אור ושמעתי קולות גברים. חשבתי להסתלק. הלכתי חזרה במורד הדרך אך התחרטתי וחזרתי להציץ. הם ישבו שם ארבע גורילות מסביב לשולחן ושיחקו קלפים. סיגריה עברה מיד ליד וניחשתי שהם מעשנים חשיש. הסתלקתי מהחלון לפני שירגישו והתיישבתי על גדר לבנים נמוכה ממול. שכונה חשוכה. לא מנורת רחוב, לא עוברים ושבים. ישבתי עד שנמאס לי והסתלקתי הביתה.               
                         ************************ 
למחרת, בצהרים, הלכתי לשכונה, לחפש את הקפה שדיבר עליו. הסתובבתי בין הצריפים הבטחתי לעצמי ששום דבר לא הולך לקרות. שאני הולך רק להתגרות בו. שיראה אותי, ואז אברח. חשבתי שכך אחזיר לי כוח. שזה ייתן לי כוח עליו גם. הסתובבתי באבק הרחובות הלא סלולים הללו. מהבתים עלה ריח של תבשילים שלא הכרתי. ריח לוואי של ירקות מרקיבים. 
מצאתי אותו יושב בקובה קטנה עם ידידיו מסביב לספלי קפה. מסתכל בשני שחקני ששבש. הוא לא ראה אותי. חזרתי ועברתי פעם שניה ונעצרתי לרגע. הוא זיהה אותי. עשיתי צעד להתרחק. הוא קם וניגש אלי מיד ואמר לי לחזור בערב.. סירבתי. 
אחד מידידיו יצא. הוא קרא לו לחש משהו באוזניו ואמר לי לך אתו, הוא פנוי. הוא בעניין שלנו. נתקפתי פחד ולא יכולתי אפילו להניע את ראשי בסירוב. הלכתי אחריו מבלי להוציא מלה מפי והבושה שעוד אחד יודע מה אני עושה. שכל מי שרואה אותנו ברחוב שם יודע מה הוא הולך לעשות בי. הגענו לצריף ההוא והמעשה חזר על עצמו. עם אחרים. כל חבריו. בכל פעם אחד מהם. 
זה הפך להיות משחק, טקס שאני איננו קיים בו. עברתי מיד ליד.ידעתי איכן למצוא אותם ואחד מהם היה תמיד נכון למלא את חלקו במשחק הזה. בכל פעם גם אני גמרתי, ולא שהם דאגו לזה במיוחד בכל פעם שזה קרה למרות שלא נהניתי נבהלתי יותר. 
בכל יום הבטחתי לעצמי שהפעם זה לא יקרה, שהפעם כבר אוכל להגיד את הלא הנכסף שלי. שהפעם אני באמת הולך רק להתגרות ולהקניט אותם. אחר כך הייתי חוזר הביתה מלא רגשות נקם. יום אחד אסדר אותם. אנקום בהם במעשה נורא. יום אחד אזיק להם בדרך שתכאיב להם יותר מכל. 
איני יכול להסביר מדוע חזרתי. לא נהניתי. זה היה ברור. ההפך היה הנכון. מצאתי את עצמי נמשך למשחק כנגד רצוני. התחלתי לפחד יותר ויותר. הרגשתי שאני נכנס למעגל שאין יציאה ממנו. מפעם לפעם היה לי קשה יותר להתגבר על המשיכה ללכלוך, לזוהמה, לריחות החמוצים של זיעת גופם. לפצעונים שעלו בגופי אחרי כל מפגש אתם. תחושת הגועל של שכיבה על בטני על אותה שמיכת סוכנות מסריחה. השריטות על בטני. פחדתי מהם. רציתי לנתק את הקשרים הללו אך לא העזתי. לא נהניתי, אלא אם כן ישנה איזו הנאה טמירה מן הפחד עצמו או דבר מה עמוק יותר מהמשיכה אל הדוחה. 
קיויתי שעם תחילת שנת הלימודים והמאמץ שיידרש ממני תיפסק המשיכה אל ההרפתקה הזאת. 
יום אחד חזרתי לחוף. ידעתי שאהיה מוקף שם בכל ידידי מהגימנסיה. ואכן לא עברו דקות רבות ואצבעותיו העקומות של יוסי היו מולי. לשאלות לאן נעלמתי לא עניתי ולרגע הייתי הכוכב המסתורי. 
יוסי התנדב ללוות אותי הביתה. בדרך הציע לשנות כיוון ונלך אליו מכיוון שהוריו אינם והשאירו לו המון מזון וגם נוכל לדבר בשקט, אמר. הוא היה מלא טענות על היעלמותי, קינאה לא מחוורת ולא מבוטאת. ואני לא יכולתי להסביר לו כלום. לא יכולתי להגיד לו שזה בגלל אצבעותיו העקומות שעיצבנו אתי כל הדרך, מפני שמבטי היה מושפל כדי לא לפגוש את מבטו הפגוע. הוא רצה לדעת אם פגשתי מישהו מבית ספר אחר, כי הרי אילו היה קורה משהו בבית ספרנו היה יודע. המשכתי ללכת כשעיני בחול ובאצבעותיו. לא אמרתי כלום וטענותיו נסתיימו. נדרכתי לרגע כשעברנו ליד כלוב הגורילה. 
הגענו אל יוסי הביתה בשלום. היה לי חם. הייתי קרוב מדי למקום שלא רציתי לזכור באותו רגע. מקום שאסור היה על יוסי לדעת עליו כלום. ובעוד הוא טורח במטבח קמתי ואמרתי לו שאני מסתלק. הוא לא הבין. אמרתי לו שחם לי, שבבית אצלנו יש מיזוג אויר והוא יכול לבוא אלי. הלכנו את כל הדרך חזרה בחום ובאבק השכונה מקווה שאף אחד מהגורילות לא יופיע לנו ממול.
 הגענו אלי הביתה. איש לא היה צפוי להיות עד הערב. אמרתי ליוסי שהוא יכול להרגיש חופשי ולעשות לעצמו את ארוחת הצהרים המובטחת במטבח שלנו. השתרעתי על השטיח מול המזגן, הפעלתי את הסטריאו והתעלמתי מצעקותיו השואלות היכן זה ואיכן זה. 
עצמתי את עיני ולא שמעתי כלל מתי נכנס לחדר ומתי השתטח לצדי אבל פתאום הוא נגע בי ואני לא זזתי. ראיתי בעד לריסי המושפלים שהוא נשען על צידו והסתכל עלי בשקיקה. לא הגבתי. הוא העביר אצבע ממצחי אל אפי הגע אל סנטרי ושם נעצר. אחרי רגע ירד אל צווארי. עוד רגע אזר עוז ורכן לנשק אותי. הוא הופך להיות נועז, הילד הזה. זה לא כמו לשלוח יד מבוישת אחד לתחתוני השני. לא כמו הנשיקה על הפה הקפוץ או על המצח, כמו פעם. התבגר הילד, חשבתי לי. הוא המשיך והלך במסע כיבושיו ואני לא הגבתי. לא התנגדתי ולא שיתפתי פעולה. לרגע הייתה לי הרגשה שהוא רוצה שאתנגד. שאפסיק אותו. אך נתתי לו להמשיך במסכת היסוסיו. אחר כך כבר הייתי צריך לעזור לו. הוא עדיין לא ידע את שידעתי אני וחושיו הטבעיים היו מהוהים כמעה כנער עירוני מפוחד מהתקדמותו ובתול.
 למרות חיבתו לטבע. הוא היה עסוק מדי בעצמו מכדי לשאול איך אני מצליח להדריך אותו. לא דיברנו ואחרי הכל הלכנו למטבח לאכול. הוא ראה " במעשה שעשינו" את הסכמתי המחודשת והמלאה לשוב ולהיות חברו הסודי מאז. והמספק יותר היום. 
הוא דיבר כדי לכסות את שמחתו ואת מבוכתו והצטרך להשתמש במלים שהצחיק אותי. אני שתקתי והבטתי בגמלוניות תנועתו הנבוכה. וחשבתי לי, את זה הייתי אמור לאהוב? הוא נעשה עצוב יותר ומאופק יותר מתמיד, כיאה לגבר צעיר ואני גיחכתי בתוך עצמי. ומזה כמה ימים לא הלכתי לצריף.
 ערב אחד, בקולנוע, בחבורה די גדולה של בני כיתתי ראיתי שניים מהגורליות נתקפתי אימה אך לא יכולתי להסיר מהם עין הייתי מהופנט וקרוע, עד שאחד חש כנראה במבטי בגבו. הוא נענע בראשו ורמז לי לגשת הצידה. התחמקתי מיוסי ויצאתי למסדרון. הבטחתי לו שבלילה אחרי שאפרד מידידי אבוא לצריף.
 אחרי הסרט יוסי רצה שנלך להסתודד באיזה מקום. הוא הפך להיות תובעני ובעל תאבון גדול ככל שהתרגל למצב. הוא היה כל כך עסוק בעצמו במסע התגליות שלו על גופו ותחושותיו החדשות עד שלא שם לב לחוסר המשמעות שהיו לכל היחסים הללו לגבי. הוא יחס בושה שלא הייתה בי בחוסר הרצון שלי לדבר על רגשותיי כלפי מעשינו המשותפים ואני רק חיכיתי שיסע כבר לגרעין שלו.
 
                         ***************************** 
הגעתי לצריף מאוחר. להפתעתי היו שם ארבעתם. הייתי במבוכה. חשבתי שרק אחד מהם יהיה, זה שדיבר אתי בקולנוע. הם שיחקו קלפים ועישנו. הושיבו אותי ליד השולחן. אחד מהם מזג לי כוס תה עכורה ומלוכלכת שריח נפט הפתילייה דבק בכוס. חכה עד שנגמור סיבוב. הם שיחקו בלי להתייחס אלי ואני ישבתי מהופנט מביט בקלפים הנופלים על השולחן כאילו היו מגידים את עתידות חיי. לא חשבתי על מה הולך לקרות הלאה. חיכיתי ששלושת האחרים יסתלקו אחרי המשחק.
 קח מציצה מהסיגריה זרק לי אחד. משעמום, מפחד מחוסר אכפתיות לקחתי. הם פנו לרגע להסתכל בי. אחד מהם גלגל סיגריה נוספת הצית אותה, עשן את כולה, אמר.
 ידעתי שאני הולך להסתמם ולא הייתה בי אפילו הסקרנות לראות כיצד ארגיש. לבדוק מה הסם יעשה לי. הם גמרו משחק. זה מהקולנוע קם, התמתח הרים אותי במרפקי ולקח אותי לחדר השני. זה בסדר, אמר, השכיב אותי על המיטה ושכב אתי כששלושת האחרים מאזינים בחדר הסמוך ואני חושב עליהם בבושה נוראית והסומק שעלה בי לא היה מהמעשה אלא בשל הבושה מהם. כשגמר קם ואמר לי להישאר לשכב. הוא התלבש ויצא ולא עבר רגע והשני נכנס. נשארתי שכוב שם חצי ערום על בטני וכאילו לא הייתי שם יותר. ועדיין לא הייתי שם כשבא השלישי והרביעי. כשחשבתי שהמשחק נגמר ורציתי להתלבש אחרי הרביעי הוא אמר, חכה, עוד סיבוב. ואז כשחזר הראשון כבר הייתי שם.
 הרגשתי שאני עומד לצרוח. הייתי אחוז כאב שרק כעת הצליח להגיע אלי. התמלאתי זעם נוראי שלא הייתה לי שום דרך לפרק אותו. הם יצאו לסיבוב נוסף של קלפים וסיגריות. אחד מהם היה מספיק טוב להביא לי כוס תה ומגבת. להניח לי להתנקות ולהתלבש לבדי. אולי זאת לא הייתה התחשבות כלל אלא משיכה לשולחן המשחק. 
נשארתי לשכב והתחלתי בוכה. אחר כך יצאתי לחדר השני. אדיבותם הגיעה לשיא כשהחזירו אותי הביתה במונית. למחרת שכבתי כל היום במיטה. אימא יצאה לסידורים ואבא היה עצבני. נדמה שבחרתי לי יום רע להיות חולה. קלקלתי לו תכנית כשנשארתי שם.
 הם הסתלקו התרחצתי במים מהבילים וקרים חליפות ולא יצאתי נקי מהאמבטיה. אחר כך טלפן יוסי שלא מצא אותי בים, והרגשתי איך אצבעותיו העקומות משתרבבות החוצה מתוך חוט הטלפון. הרגשת הבעלות שלו עלי חשה קיפוח על שלא ידע על זה שאינני מתכוון להופיע.וכשבא לאסוף אותי כמו שקבע עם עצמו עבורנו מצא אותי כועס בלי שהבין על מה.
 הוא ניסה להצחיק אותי, להרגיע אותי. הסברתי לו בבוטות שהתפקיד שלקח על עצמו לא מתאים לו ובכלל כדאי שינעל נעליים במקום הסנדלים.
 בפינת אחד הרחובות אמרתי לו שדי, לא רוצה לראות אותך יותר, שהכל נגמר והסתלקתי לפני שתהיה לו הזדמנות לענות להתמקח ולהתחנן.
 ירדתי לכרם התימנים לאכול איזה שיפוד. בפינת אחד הרחובות עבר על פני צעיר מעשן והריח היה לי מוכר. מעורר. יתכן שנעצרתי או שאולי חש שרחרחתי אחריו. הוא נעצר התקרב כמה צעדים בהילוך מתנדנד מעכס ושאל, מכיר? אמרתי, כן, רוצה? כן. הוא לקח אותי לחדרו שם הכין לי סיגריה וקפה. אתה קצת קטן אמר, למה? שאלתי, בכלל, השיב ולא פירט. 
אחר כך התיישב לידי כשעישנתי וברכו התחככה בברכי ואני הגבתי בחיכוך תשובה. כשהתקרב יותר היה עדין יותר ואדיב ממכרי האחרים אהבתי לראשונה ללטף ולהרגיש תחושה של עור עדין בצבע חקי מיוחד. הוא לא קם מיד כשגמר. לא ברח מהמיטה. הוא המשיך ללטף, ושאל היה לך טוב? והייתה איזו עדנה והתחשבות בקולו כאילו התכוון באמת, ואני התחלתי לבכות ולא יכולתי להסבר מדוע. לא לו ולא לעצמי. הוא היה במבוכה אך לא עשה דבר להפסיק אותי. פעם ראשונה שלך? שאל בנעימות, הנעתי ראשי בשלילה. פעם ראשונה שנעים לי, לחשתי לו. הוא הצית לו עוד סיגריה שאני סירבתי להתחלק בה. 
מאוחר יותר בדרך הביתה אחרי שנפרדתי ממנו אחרי שסירבתי לקבוע פגישה והשארתי זאת למקרה, בהליכה איטית סביב ברחובות ארוכים, במעגלים הלכתי וניסיתי חשוב. ניסיתי להבין מה קורה אתי. מה קרה לי. למה אני כמו שאני. אל מה אני נמשך ולמה. מה מהות הפחד והקור האוחזים בשיפולי מעיי. מחוסר תשובות ניסיתי לדמיין לי את חיי בדרך אחרת. מה היה קורה אילו שמי היה אחר. לולא הלכתי לחפש את יוסי באותו יום, לו הייתי בא מוקדם יותר או מאוחר יותר או מכיוון אחר. לולא פגשתי באותה גורילה. לולא הייתי זר לעצמי בתוך עצמי. ידעתי שאני שונא את עצמי שאלות חסרות תכלית וחסרות תשובה. אבל אני רוצה לדעת האם זה שוכן בתוכי, זה שאני לא יודע מה הוא. האם חסר בי דבר מה. האם המקרה הוא סתמי ומקרי שהביא אותי בזמן ההוא לסמטה ההיא. האם היה קורה לי משהו אחר אך דומה. 
התחלתי משחק עם עצמי ברעיון שאני אינני אני. שבתוכי חבוי איזה סוד. איזה מפתח שיום אחד אמצא אותו. שיום אחד יתגלה לי הסוד ואהיה מישהו אחר. נקי טהור חכם ויפה. יום אחד אתעורר במקום אחר. בבית אחר במדינה אחרת. וכל מה שהיה נמחק, לא היה כלל. 
מישהו קרא בשמי. לא פניתי להסתכל בפינה הראשונה התחלתי לרוץ. הסתכלתי לאחור, אף אחד לא רדף אחרי. ירדתי לשפת הים ונרדמתי שם על החול. התעוררתי מוקדם בבוקר. בוהק השמש בעיני. כלב עמד ורחרח אותי. היו שם כמה מתעמלי בוקר זקנים שעשו תנועות מצחיקות.קמתי מבולבל, מטונף מלא חול וגירויים אחרים. 
התחלתי במסע חזרה. בבית היה פתק מאבי שנסע לכמה ימים עם ויויאן שלו ואמי שנסעה לאחותה ליומיים. אחרי הצהרים טלפן יוסי שהיה מוכרח לדבר אתי. אמרתי לו שאני לבד בבית והוא הופיע תוך כמה דקות. הוא ניסה לדבר על לבי ואני ניסיתי להסביר לו שאינני יודע כלל שיש לי לב. שאינני יודע אם אהבתי אותו אי פעם. שאנחנו צעירים מדי ובקושי יודעים לבטא את המלה אהבה נכון. דבר שלא האמנתי בו בעצמי כי ידעתי שאני יכול לאהוב שכנראה כן אהבתי אותו כמה ימים. הוא התחנן על נפשו. 
רחמי נכמרו ואמרתי לו שהוא יכול להישאר אתי יומיים. הוא שמח כילד קטן. הוא היה נוגע ללב בעיניו הרטובות משמחה ואני ידעתי כבר שתוך שבועיים ייסע לנגב, לגרעין ואשכח אותו מיד.
 הוא משך אותי למיטה כדי לאמת את התפייסותנו. אינני יודע אם הייתה זו שמחתו שהדביקה אותי או אולי איזה שקט אחר שירד עלי, אבל פתאום, נדמה לי, עם יוסי במיטה שמשהו זז אצלי.שיני החשוקות השתחררו. היה לך טוב שאל צחקתי בתוכי, אבל הוא שאל כדי לאשר את עצמו כמאהב ופחות מכדי לתהות על סיפוקי. אמרתי לו לשתוק.
 הוא רצה להישאר לגור אתנו גם כשאימא חזרה. אבל היה מבט רע בעיניה. ניסיתי לנחם אותו והזכרתי לו שממילא הוא צריך לרדת לנגב בעוד כמה ימים לגרעין שלו ושהוא ישמח לרדוף אחרי כל מני לטאות משונות. הוא לא צחק ואמר שהוא מוכן לוותר בשבילי על הכל. השפלתי מבט למטה ושוב ראיתי את אצבעות רגליו העקומות בסנדלים ושכנעתי שכך טוב יותר לשנינו. לוויתי אותו החוצה וידעתי שיזכור אותי כל חייו כסיפור הרע של חייו. ולא הייתה לי ברירה אלא לעמוד בזה. הייתי הולך לצריף לעתים. עמום בתוכי. ידעתי שאני בובה על חוט שכל אחד יכול לפעיל אותי.
 אני נראה טוב ונחמד. שזוף וארך שיער. עיניים בורקות מתוך המוות בתוכי. היה זמן שעוד ירדתי לכרם לאכול איזה שיפוד. מקווה שמאיזו פינה יופיע אותו עלם מעכס, עם עיני השקד ועור הנחושת המתחמצנת. ניסיתי לאתר את הבית שלו אך לא זכרתי. 
הבובה ממשיכה ללכת לים, לפגוש בני כיתה ולחכות לצו גיוס בתקווה ששם יקרה משהו שיגע בה.