גטו בקאמרי

אין ספק שגטו הוא האירוע התיאטראלי החשוב ביותר של השנה. ולא רק התיאטרלי אלא המטלטל וקורע קרביים. 
עברו כמעט שלושים שנה מאז הוצג לראשונה בתיאטרון חיפה. צריך לברך את התיאטרון הקאמרי על שהחזיר את המחזה לבמה ונתן לו חיים חדשים למען קהל שלא ראה את ההצגה קודם לכן. 
טוב שחזר כעת אל הבמה. המחזה, ההצגה וכל השאלות שהוא מעורר. 
כשפוגשים את המחזה מחדש, לא מתפלאים שזהו המחזה המוכר ביותר והמצליח ביותר שיצא מישראל. אני זוכר בהתרגשות את המפגש הראשון שלי עם ההצגה. 
אחר כך הצליח המחזה בכל מקום בעולם. ללונדון הגעתי אחרי שירד מבימת הנשיונל כך שלא ראיתי אותו שם. את גנס שיחק בחיפה יוסוף אבו ורדה. דבר שעורר שערוריה בפני עצמה. את חיה, הזמרת שהכינוי זמיר הגטו שיחקה ריקי גל. בגרמניה שיחקה את חיה, אסתר עופרים. את קיטל שיחק דורון תבורי. סובול עצמו ביים חלק מההצגות הללו בעולם. 
סובול כתב מחזה בעל חשיבות שלא תתואר. הוא מעלה שאלות שלא באמת קיבלו תשובה עד היום. 
אנו מדברים על שישה מליון יהודים שנרצחו. יהודים שלא תמיד זוכרים שהיו גם בני אדם עם תכונות אופי ותכונות נפשיות והתנהגויות שנבעו מתוך אלו. בא סובול והופך כמה דמויות מתוכם לבני אדם, נותן להם אופי ומעמיד בעזרתם שאלות ענקיות.
 גנס, ראש משטרת הגטו היהודי, יודנראט, איש שאמורים לשנוא אותו, שתושבי הגטו ראו בו משתף פעולה. סובול מעמיד אותו לאורך המחזה בקונפליקט קיומי בלתי נסבל. עד איפה הוא יכול למשוך ולהתעמת עם השטן כדי להציל נפש יהודית אחת. האם אנו באמת יכולים לשנוא אותו.
 אם קיטל, המפקד הנאצי של הגטו דורש ממנו לבחור אלפיים יהודים להישלח למחנות הריכוז הוא מתמקח עם השטן, אולי רק אלף, ואם אלף אולי חמש מאות, ואם חמש מאות אז רק זקנים נכים. את הצעירים בעלי סיכוי תוחלת החיים ניסה להציל. 
איך היה כל אחד מאתנו נוהג במקומו. איך העזנו לשפוט את קסטנר , אנחנו, אלו שלא היו שם ולא עברו את הגיהינום. 
לא כולם גיבורים. סובול מעמת אותנו עם יהודי אחר, וייסקופ, שהצליח להשיג לעצמו משרת מתקן בגדים של הורמאכט, נעשה מעשירי הגטו, לבוש במעיל עם דשי פרווה, מעשן סיגר, ואיננו מוכן להשתתף במבצע הצלה של אחרים. גנס רוצה שיפתח בית מלאכה לחמש מאות אנשים, שיקבלו אישורי עבודה, אישורי חיים, ואולי קצת אוכל. וייסקופ מתכנן רק חמישים, הוא צריך להרוויח עוד.
 הרמן קרוק, מנהל ספריה, אחד מהמפעלים שלא יאמנו בגטו, סוציאליסט שלא מצליח להתנתק מהתיאוריה ולרדת אל חיי היום יום. הויכוח בין גנס הרוויזיוניסט הציוני שהקדיש את עצמו להצלת כמה שיותר אנשים עם הסוציאליסט שאיננו רואה בארץ ישראל חזון של פתרון מזעזע באקטואליות שלו עד היום..
 שישים אלף יהודים היו בגטו בהתחלה, כעת יש שש עשרה אלף וגנס רוצה להציל כל אחד מהם.
 המחזה מתחיל בארץ. שרוליק הזקן מתראיין ונשאל על התיאטרון שפעל בגטו וילנה. 
עובדה אמיתית. בשנים1941- 1943, פעל בגטו וילנה תיאטרון. 
הוא נשאל בעיקר על ההצגה האחרונה, ומה שהוא מספר הופך להיות ההצגה שאנו רואים. סיפור בתוך הצגה בתוך הצגה.
 קיטל קצין גרמני שוחר תרבות מציע לגנס למצוא את האמנים ששרדו ולפתוח תיאטרון. ייתכן שזה תרגיל הונאה להרדים את החרדה מפני הצפוי ליהודים. אינני בטוח שכך ממש היו דברים, אבל כדי להבנות רובד אחר באישיותו של קיטל הסיפור מתאים.
 בכלל, היום אחרי ד"ר אואה גיבורו המצמית של הספר "נושאות החסד" קשה יותר להתייחס לקצין נאצי בלי צילו של אואה הפסיכופט שירחף מעליו. 
קיטל הרצחני מנגן על סקסופון, אוהב ג'ז, מוסיקה אסורה שהמקום היחידי שיוכל להאזין וגם לנגן יהיה בגטו. 
הוא מופיע עם שתי תיבות שחורות, באחת מקלע השמייסר האישי שלו ובשנייה סקסופון.
 הסקסופון פועל בתמונה הראשונה, ובתיאטרון כמו בתיאטרון השמייסר באחרונה, כשהוא קוצר את כל הלהקה.. 
גנס ראה בתיאטרון משהו שיזכיר לאנשים חיים נורמאליים ויעזור להם לשאת את אימי הגטו. 
דווקא קרוק המבין מה תרבות עושה, הוא הרי מנהל ספרייה, מתנגד . לכל אורך חייו בגטו כתב יומן שנמצא אחרי המלחמה, על אירועי האמת שתיעד ועליו מבוסס המחזה של סובול. דווקא הוא מתנגד לתיאטרון. הוא מתנגד בכל תוקף לאפשרות שבגטו יפעל תיאטרון וישכיח מהאנשים את אמת חייהם. בבית קברות לא מקימים תיאטרון, הוא אומר. 
בסופו של דבר קרוק מבין שהתיאטרון היה הצלה. ניצחון הרוח על הבהמיות. אנחנו ניצחנו הוא אומר. לא הצליחו לקחת מאתנו את צלם האדם.
 ההצגה עוברת מתל אביב לגטו. רוני תורן יצר תפאורה אחת לכל מלוא הבמה. מלבד צד אחד בו ישנה הספרייה של קרוק. הבמה המרשימה מאוד והמוארת נפלא על ידי פליס רוס, נראית כמו כלוב ענק שגדר סורגים סביבו והמוני חבילות ענקיות. פרוז'קטורים כמעט מעוורים לרגעים גם את עיני הצופים. גטו בית סוהר מחנה. 
אנו יודעים מה יש בחבילות. גם תושבי הגטו יודעים. ואז מגיע עוד משלוח בגדים הצונח מהשמים.
 חיה מבקשת מקיטל רשות לקחת זוג נעליים. הוא מגלה שגנבה קילו שעועית, חוב אותו תצטרך לפרוע לכל אורך המחזה. על כל שיר שתשיר למענו הוא מוריד לה חלק מהחוב. המפגש הראשון בין השניים. 
חיה תיהפך כוכבת התיאטרון שיקום. שרוליק מתמנה למנהל אמנותי של התיאטרון. שרוליק הוא מפעיל בובה מדברת. פיתום. בובה שבמיטב המסורת השייקספירית ממלאת את מקום השוטה שמותר לו להגיד הכל לכולם. גם לקיטל. להסתכן במה שאיש אינו מעיז כמעט לחשוב אפילו. 
באשר לבימוי, דעתי חלוקה עלי. מצד אחד עמרי ניצן העמיד הצגה יפה מאוד, מצד שני גרם לה להראות קלילה מדי, קצת קברטית מדי עד כדי החלשת כוחו של המחזה. בביצוע הזה מתגלות חולשות מסוימות בצורת דיאלוגים שרירותיים שבביצוע הקודם בתיאטרון חיפה לא שמתי לב אליהן. ואולי זה עיבוד מחודש של סובול, כי בזיכרוני היו ויכוחים ארוכים יותר בין גנס לקרוק ועוד פרטים שהושמטו. 
יש בבימוי תחושה שמתאימה למיוזיקל יותר מאשר לרצינות המחזה. למרות שיש במחזה שירים שמבצע תיאטרון הגטו, הייתה לי תחושה שבעוד רגע גם קיטל וגם גנס יפצחו בשיר. 
אך האמת שזו הסתייגות שהיא כנראה פרטית שלי. הקהל כל כך הזדהה עד שברגעים אחרי שהלהקה מבצעת שיר הקהל באולם מחא כפיים כאילו היה חלק מהצופים בגטו. ומצד שני אם הבימוי היה מהודק יותר ורציני יותר הקהל באולם היה מזועזע מכדי למחוא כף. האמת שקצת נמאס לי לאחרונה לראות הצגות שכיוונן קברטיות במידה והמטשטשות צדדים רגשיים. 
כך הרגשתי בהצגה "שש דמויות מחפשות מחבר" בתיאטרון גשר מסיבה זו לא כתבתי עליה. 
ואולי הבעייה בגטו היא בכלל בכוריאוגרפיה המודרנית מדי. יותר מסוג מחזמר על בית ספר למשחק מאשר ניסיון ליצור משהו מצמרר יותר, מבדר פחות. 
ייתכן שניצן חשב להעמיד הצגה ברכטיאנית כמו קוראז' נניח, שבה קטעי המוסיקה אמורים לתת לקהל זמן לחשוב על מה שנאמר בסצנה קודמת. וכשנותנים לקהל על מה לחשוב, הוא חושב. 
לא צריך לרדד את המחזה. המלט מוצג כבר מעל אלף פעמים. והקהל מבין. 
שתי תמונות מרהיבות ונפלאות לא תשכחו מן ההצגה. לא את הפגנת הסוציאליסטים נגד התיאטרון ולא את המערכון שמעלה הלהקה כשכולה מחופשת לתמונות עיתון של היטלר ושרוליק יושב על כסא, היטלר אמיתי ומנהיג את הלהקה. ואלו רק שתיים מתוך כמה תמונות מרשימות אחרות. 
יש לי בזיכרון תמונה בה דורון תבורי ( בחיפה) שהוא אחד מחברי הלהקה היהודים מחליף בגדים על הבמה והופך לקיטל לעינינו. ואולי אני טועה ואני זוכר את הוראת הבימוי במחזה הכתוב. 
כעת כשהעליתי את הסתייגויותיי, או לפחות ניסיתי לעמוד עליהן אין לי אלא להגיד שמעבר לכל זה זו הצגה מצוינת. היא שוטפת מאוד. יש בה רגעים מלאי עצמה וריגוש.
 ובאשר לביצוע. 
איתי טירן בתפקיד קיטל נראה נכון לדמות. קצין בלונדי קר, הוא מצליח לתת לדמות רבדים מעניינים. מצד אחד איש תרבות מצד שני נאצי רצחני ואינפנטילי המשתעמם מהכל, אפילו מרצח. מזכיר מאוד את אואה. רוצח ורומנטיקן תרבותי הנמשך בצורה חולנית, לגביו, דווקא ליהודים. 
כנראה שלא באשמתו אלא בגלל הדרכת הבמאי הוא איננו מפחיד באמת. הצד הזה של אישיותו נמחק. פוחדים ממנו בגלל תפקידו, אך לא ממנו כאדם. טירן מתנועע לעתים כמריונטה משל עצמו, משהו העומד במקביל לבובה היהודית. משחק המעמיד אותו כ"לא אדם" 

נתן דטנר כגנס עושה תפקיד מצוין. האיפוק שלו מצליח להקרין את הכאב של איש שיודע כמה נורא שיתוף הפעולה שלו. העיקר לא להישבר. להציל עוד מישהו. לעמוד בכל הדברים האיומים שקיטל מעמיד אותו מולם. דווקא בשקט האלים מעט, הריכוז, האסרטיביות הן הנותנות תוקף רב לדמות, ודטנר מבצע את גנס לעילה. 
אלי בורנשטיין בתפקיד קרוק הסוציאליסט מצוין ברגעים שלו כשהוא מלא להט סוציאליסטי כמעט תיאולוגי ומצוין כשהוא מבין ונשבר. 
רמי ברוך מצמרר בתפקיד היהודי וייסקופ. מצמרר בקטנותו בנבזותו. אניה בוקשטיין היא חנה. לא ידעתי שיש לה יכולת שירה כזאת. מפתיע באמת. ולכל אורך המחזה היא משכנעת באישיותה השברירית. 
שניים הקשורים זה לזה, גדי יגיל בתפקיד שרוליק, גדי נוגע ללב, מאוהב בסתר בחיה ומסתתר אחרי דמותה של הבובה.  גדי מביא את כל יכולותיו לבמה. הוא מצוין ונוגע ללב. 
וכמובן חני פירסטנברג,. בתפקיד הבובה. שהיא פשוט מצוינת הן מהבחינה הפיזית והן השחקנית. כמו פנטומימאית שנתנו לה מלים היא מתעוררת וכובה. לרגעים נראית כמו ערימת סמרטוטים וברגעים אחרים מלאת חיות ובעלת רשעות מיתממת. לה הרי מותר להגיד הכל, ואם קיטל ירה בה, הרי יירה בערמת סמרטוטים. 
כמו כן משתתפים בהצגה רבת המשתתפים הזו עוד כמה שחקנים שלצערי קטן המקום מלמנות אותם וכולם עושים עבודה טובה.
 אומר שוב, למרות הסתייגויותיי המינוריות יחסית, ההצגה כובשת.