קראתי ראיתי סוקר תרבות
גיליון חודש מרץ שהתפרסם בימים אלו מכיל שתי חטיבות מרכזיות של מאמרים. האחת עוסקת בבורחס הארגנטינאי האחרת במושג
" עיר" אך מאמר מעניין של יצחק מלמד העומד בפני עצמו עוסק בהגותו של שלמה מימון ( 1753 – 1800 ) ומקומו בפילוסופיה היהודית.
מלמד טוען בתחילת דבריו שמימון כמו כמה הוגים אחרים כמו יואל טייטלבוים וולואלה סולובייצ'יק ואחרים הועלמו ממקומם הראוי בהתפתחות המחשבה היהודית הדתית המודרנית.
השאלה היא אם דמויות אלו לא נתפסו כיהודיות דיין, או כלא דתיות. על מימון אי אפשר היה להגיד שאיננו הוגה, שהרי עמנואל קאנט תיאר אותו כחד במבקריו. שבחייו של קאנט היו אמורים להכליל את האוסטיודה בתולדות הפילוסופיה והמחשבה היהודית המודרנית.
מלמד חושב שמימון ראוי לתואר הפילוסוף היהודי החשוב. א. כי היה יהודי, ב. כי היה פילוסוף.
פילוסופיה יהודית היא ניסיון לספק הסבר ודיון מבוסס על ידע של האמונות והפרקטיקות של התרבות והספרות היהודית.
שני מאפיינים עמדו בבסיס הפילוסופיה היהודית. הפרטיקולריזם העומד בסתירה לאוניבסליזם הנוצרי וה"בבליקיזם" שמנסה לבנות גרסה פרוטסטנטית יהודית שתאפשר לו להיכנס לטרקליני החברה הגרמנית. .
שאלות מרכזיות הן כיצד יכולה היהדות לעמוד בתביעותיה של התבונה האוניברסאלית.
התבונה דורשת הסבר לא מן הדת כשלעצמה, אלא מן המאמינים בטקסטים היהודיים.
האם אמונות יהודיות הן יותר אי רציונאליות מאמונות נוצריות מקבילות.
מדוע חיים ומחשבה יהודיים תואמים פחות את התבונה. באמירה
" היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך" מובלעת הנחה שהיהודי איננו אדם. כאילו היו ליהודי שתי אישיות שונות.
ילד יהודי לומד א.ב בגיל צעיר מאוד. בגיל שמונה הוא מתחיל ללמוד משנה אחר כך הוא מגיע לתלמוד ופרוש רש"י. אין נטייה ללמד תנ"ך. חלקים ממנו הם שומעים בקריאת פרשת השבוע.
תלמיד חכם מבני ברק למשל עשוי שלא להכיר את תולדות מלכי ישראל, או נביאיו. את " תנ"ך הלימוד היהודי" מוציאה לאור אוניברסיטת אוקספורד.
בחברה היהודית לומדים לקיים מצוות, וקצת פרקי תהילים.
היינה אמר שמנדלסון הרס את מרות התלמוד והכריז על התנ"ך כמקור הדת.
מה שעשה מנדלסון ליהדות, ביטול הקתוליות היהודית, זהה למהפכה של לותר בנצרות. מנדלסון לא היה מקבל את ההגדרה. הוא הכיר את התלמוד היטב. היהודי הגרמני דחה את התלמוד לא מבחינה אינטלקטואלית, כי הרי לימוד התלמוד מפתח את כושר החשיבה והניתוח, הדחייה באה כדי להיפך לבורגני טוב. ואם שכנו הלותרני למד את התנ"ך מדוע לא היהודי.
הפילוסופים המודרניים, לייבוביץ ולוינס התייחסו אל התנ"ך כטקסט הקובע.
גרמנים של אחרי המלחמה יכלו לקבל את בובר בקלות מפני שזיהו בו את הלותרניות הישנה שלהם.
הפילוסופים היהודים לא הכירו כמעט את הספרות הרבנית ולא התייחסו אליה.
כיצד היו יכולים להיקרא פילוסופים יהודים? הפילוסופים " הנוצרים" הכירו לעומק מסורות מחשבה רחבות.
מימון ניסה לתאר בזהירות ניואנסים של התרבות היהודית המבוססת על הספרות התלמודית והרבנית. מימון הושפע בעקר מהרמבם. שלמות אינטלקטואלית של האדם גבוהה יותר מהשלמות המוסרית, בעיניו.
ככל שמפתחים יכולת שכלית כך מתקרבים יותר לאלוהים. מימון מתח ביקורת על היהדות התלמודי סטית. הוא ראה בהם בעי אוסף דעות קדומות ובטלנים. יחד עם שפינוזה התייחסו אליו ככופר.
החלק המעניין הבא החוברת היא אסופת מאמרים העוסקים בחורחה לואיס בורחס. המאמר הראשון הוא של סאראמאגו. המשחק במשחק שהמציא בורחס. בסיפוריו בורחס מזכיר סופרים שאיש לא שמע עליהם, אך הוא מעיד על עצמו שקרא לפחות ספר אחד שלהם שאיש לא מכיר.
בורחס המציא סופרים ויצר להם ביוגרפיות וסיפר על מה שכתבו. משחק תעתועי מציאות.
הרברט קוין למשל הוא אחד מילידי עטו של בורחס. עותק אחד של ספר לא קיים היה בידי ריקרדו ריש, משורר פורטוגזי שגם הוא לא היה קיים ונולד במוחו הקודח של פסואה.
מאגריט צייר ציור של תפוח, אך קרא לו " זה לא תפוח" זהו כמובן רק ייצוג אמנותי של תפוח, וכל מי שחולף על פני התמונה עדיין אומר, זה תפוח.
ריקרדו ריש קרא את ספרו של קווין אלא שלא הצליח לסיים אותו. מכאן שכל מה שיודעים על קוין הוא מה שבורחס מספר.
פרננדו פסואה לא כתב מתי נפטר ריקרדו רייש אך הוא כן מספר שריש קיבל ידיעה, כשהיה בברזיל שפרננדו פסואה מת.
את הביוגרפיה של ריקרדו ריש כתב ז'וזה סאראמאגו בספר "שנת מותו של ריקרדו ריש" והרי לנו פרדוקס שבו מישהו ממציא מישהו שמישהו אחר כותב את הביוגרפיה של המישהו שלא היה. וששם במלון בספר של סאראמאגו ריש חוזר לקרוא את הספר של קווין. הספר שכתב בורחס, שכתב קוין נקרא אלוהי המבוך .
קשה לחשוב על מבוך מורכב יותר שבו מסבך סאראמגו את ההוכחה שקוין היה קיים.
אפרין קריסטל עוקב אחרי הדעות הפוליטיות של בורחס. ב1968 אמר גבריאל מרקס שעל אף שהוא מתעב את עמדותיו של בורחס, הוא קורא אותו כל לילה.
בורחס התנגד למהפכה בקובה, היה בעד חואן פרון, ובהמשך תמך במהפכה בצ'ילה שהעלתה את פינושה לשלטון. הוא ביזה את שמו של צ'ה גווארה והיה נגד לורקה.
קריסטל עוקב אחרי התפתחות הראייה הפיוטית של בורחס. קשה להבין את עמדתו הפרו דיקטטורית.
חייו האישיים של בורחס מוכרים. העיוורון שלו, יחסו המיוחד לאימו איתה חי עד מותה, השתתפותו הפעילה בחיי הספרות בארגנטינה. הכל גלוי.
קשה לעקוב אחרי הביוגרפיה של התפתחות דעותיו. בכתביו עסק בדעות אליהן התנגד בחיוב.
כל חוקר מנסה להסביר את העמדה הפילוסופית שלו ממקום אחר וכולם יכולים למצוא אסמכתאות בכתביו.
בורחס נולד למשפחה מהמעמד הבינוני. ב1914 כנער עברה משפחתו לאירופה. שם גילה את הבולשביזם והפך לבולשביק אדוק. מתי שינה את דעותיו קשה לדעת. ב1923 חזר לארגנטינה והפך להיות חלק מהאוונגרד הספרותי. עמדותיו החדשות נטו למרכז.
ב1928 אמר שבארגנטינה בני אדם מלאומים שונים ייעלמו לתוך אדם חדש.
באותה עת סבל מיסורי אהבה נכזבת.
עליית הנאצים בגרמניה והזדהות אתם בארגנטינה גרמו לניסיונו להתכחש לכתביו המוקדמים בהם ראה עכשיו נגועים בשוביניזם לאומי. הוא הזהיר שניצחונו של היטלר יביא להרס העולם.
כשב 1943 עלה לשלטון פרון אמר בורחס "חיקוי בשפתנו המדוברת לפשיזם" אך משהולך פרון במהפכה נגדו בורחס הזדהה עם השלטון הקודם נגד הדיקטטוריים הדמגוגיים החדשים.
ב1951 תורגם לצרפתית והתחיל פרסומו הבין לאומי. ב1961 חילק פרס עם בקט., הוא תורגם לאנגלית ואז החל לשנות את דעותיו.
הוא תקף את קסטרו, ותנועות מהפכניות אחרות. הצטרף למפלגה השמרנית, הוא זעם כשפרון חזר לשלטון אך קיבל בברכה את המהפכה נגד אשתו שירשה ממנו את השלטון.
כנראה שבשם דיכוי הקומוניסטים קיבל את הדיקטטורה. אחרי נפילת השלטון הצבאי תמך בתנועת האמהות מכיכר מאי.
מאוחר יותר היגר לשוויץ.
החלק השני של הגיליון מוקדש לעיר. לרעיון העיר. יש בו בין השאר מאמר אחד של דב חנין המגולל את הקמת תנועת עיר לכולנו בתל אביב., מאמר על יפו לפני ואחרי מלחמת העצמאות ובעיקר מאמר הכולל מסמכים רשמיים משנת 1948 העוסקים באופן רשמי בביזת דירות הפליטים. משהו שירגיז רבים, אך המסמכים מאמתים את מה שהסתירו והשכיחו.
ישנם כמובן שירים וסיפורים והפעם סיפור של מרקס וחוליו קורטזר. מעניין.
קראתי את הגליון, ומצאתי אותו מרתק. תודה על הסקירה דני