בננות - בלוגים / / סרט לבן
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

סרט לבן

לעתים אני מרגיש שאין לי עניין לכתוב על סרטים שראיתי. לסרט הזה היה לי קשה למצוא נקודת התייחסות ראשונית
תמיד היה לי קושי להתייחס לתרבות גרמנית, ספרים או סרטים, עם זאת אני מוצא את עצמי קורא או רואה. סוג של חיטוט בשריטה.
 נכון שמיכאל הנקה הוא אוסטרי ולא גרמני, אך הסרט כל כך מקושר לגרמניה ולתרבות הגרמנית שהוא הופך להיות כזה. 
אני חייב להודות שוב ושוב שבכל פעם שאני שומע את צליל השפה הגרמנית משהו קופא בי. גם כאן. הטקסטים, הדרך הקפואה בה מדברים בשפה הזו אחד לשני. 
קשה להבין איך נכתבו בשפה הזו יצירות תרבות אלמותיות. ונדמה לי שהנקה בהחלט משתמש בצליל השפה, בקור שלה, במהודקות כדי לתת עוד רובד משלים למה שבא בהמשך. 
הסרט שבשם איננו מתכוון לרמוז לסרט קולנוע לבן. הסרט הלבן הוא סרט בד אותו קושר הכומר על זרועו של בנו הקטן כשהוא מגלה שהילד התחיל לאונן. וגם בתו הגדולה מתנהגת שלא כראוי. בהתחלה הכומר מעביר לו חינוך מיני עקיף בו הוא מסביר לו שאם ימשיך לאונן לא יוכל להפסיק עד שימות מזה. לכן הוא קושר לו את הסרט על זרועו כדי לעזור לו לשמור לזכור ולשמור על טוהרו. 
הסרט הלבן כסמל לתום ולטוהר, טוהר כעונש כי הרי כל הכפר יראה את הילדים עם הסרטים הלבנים וידע שהטוהר נפגע. סרקזם של הנקה בסמל. כי הרי אין טוהר בכפר הזה. 
בהמשך נגלה שבלילה הילד קשור בידיו למיטה, כשאחיו הקטן ממונה על הקשירה.
 מאז ברגמן לא היה עוד במאי – כותב שחיטט עד כדי כך במהות האדם וברוע. כשויסקונטי עסק בנאציזם דרך משפחה גרמנית, בסרטו " הארורים" הוא הפך אותו לאופרה סוערת. הנקה עשה את ההיפך, הסרט חמור סבר, מאופק מצולם בשחור לבן. שום מוזיקה של וגנר לא נשמעת ברקע.
 הסרט מתרחש בכפר קטן בגרמניה. השנה 1913. אין לסרט גיבור אחד, או זוג. כמה וכמה כפריים הם האנשים עליהם נסב הסיפור. 
את הסרט מתחיל קול המספר על דברים איומים שקרו בכפר. דברים שאין להם הסבר. 
מאוחר יותר נגלה שהמספר הוא מורה הכפר. הוא שבא מבחוץ, רואה את הרוע, וכנראה שלא נגוע בו. 
הדבר האלים הראשון הוא חוט שנקשר על עצים לרוחב הדרך, רופא הכפר חוזר בלילה על סוסו, איננו רואה את החבל, נופל, נפצע. אותו מאשפזים ואת הסוס הורגים.
 לאיש לא הייתה סיבה נראית לעין להתנכל לרופא. כמובן שכפצוע הרופא נתפס כדמות חיובית, והוא אכן מתנהג לשכניו באנושיות מסוימת. 
בקצב משלו הסרט עוקב אחרי, ועושה לנו הכרות עם עוד אחד ועוד אחד ואחת מתושבי הכפר. כומר, ברון ואשתו, הנשים של הגברים, המשרתות. ובעיקר הילדים.
 כפר קטן פרוטסטאנטי. הילדים שרים בכנסיה באך. הברון הוא בעל הטירה העשיר, אנשי הכפר העניים, עובדים אצלו או מספקים לו שירותים. כולם כל כך מנומסים. שומרים על כללי ההתנהגות המאופקת הנאותה.
 כבר מפתיחת הסרט ברור שהוא מצולם לעילא בשחור לבן. בסצנות הראשונות רוב הנשים לובשות שמלות שחורות, מתאר גופן מתאחד עם הבד השחור, רק פניהן וידיהן.בהירים, נראים בבירור. 
כל סצנות החוץ מצולמות באור לבן בוהק מאוד. גם חלק מהנשים וגם חלק מהצילומים מזכירים ציורים של ורמיר, סוג של פסטורליה. למרות שהסרט הסגפן הזה אינו צבעוני.
 להנקה יש עניין מיוחד להפעיל גם את הצופים בעזרת הצילום והעריכה. 
בסצנות בהן מתרחש משהו נורא, הוא מעכב את המצלמה ולא מראה לנו מה קורה. הצופה יודע ומנחש בדיוק.
 למשל כשהכומר רוצה להכות את ילדיו עשר מלקות בצורה חינוכית, אחד הילדים מביא לו את השוט מחדר אחר. המצלמה עוקבת אחרי הילד, מראה אותו פוסע בפרוזדור, נכנס לחדר שם נמצא האב עם ילדיו. המצלמה איננה נכנסת לחדר. דלת החדר נסגרת והמצלמה מתעכבת שניות ארוכות על הדלת הסגורה. שומעים אנחה אחת או שתיים. ברור לנו כצופים מה קורה שם. 
אך לא רק שם, כמה וכמה פעמים לאורך הסרט חוזר הנקה על ההשתהות שמחוץ לאירוע האלים המתרחש בחדר אחר ואיננו מראה אותו, והזעזוע איננו פוחת. זה חלק מגדולתו, הוא מוליך את הצופה ברופן סוגסטיבי לעשות פרויקציה רגשית משל עצמו לגרום לצופה להשלים את התמונה עד סופה.
 
ואולי הוא מנסה להגיד דבר אחר לגמרי, אולי אם אנחנו היושבים בחשכת האולם יכולים לדמיין את הרוע, ייתכן שהוא קיים גם בנו, בכולנו. לא כולנו ניהפך לנאצים, אך יצר האדם רע מנעוריו. 

הנקה מוכיח שלא מוכרחים להראות את הזוועה. בבימוי נכון הדמיון של הצופה יכול להפוך את הלא נראה לברור ומצמרר. 
אפשר להגיד על הסרט שבצורה זו הסרט אלים מאוד כמעט בלי להראות רגע של אלימות. 
מהרגע הראשון ברור שהוא סרט יוצא דופן. סרט שאיננו מתהדר בטכניקה חדשה ואינו מצריך משקפי תלת מימד, הוא כן דורש התעמקות בפרטים ומעקב מדויק. מטלה שיכולה לעייף את הצופה או לשעמם את הצופה הפחות מיומן וסבלני. 
הנקה לא רק ביים את הסרט אלא גם כתב לו את התסריט. והוא אולי הבמאי האחרון מאז ברגמן שמביא לבד סרטים לא פשוטים העוסקים בנפש המעוותת של האדם. 
הסרט מעורר חלחלה במשמעות שלו. הוא מסביר את מהות הרוע הגרמני שהוביל עשרים שנה אחרי זמן ההתרחשות למשטר הנאצי, ואחרי הסרט הזה ברור גם למה. 
החינוך הפרוסי הנוקשה הקור וחוסר האנושיות הביאו אותם לקבלה מוחלטת של הרוע הפנימי.
 זה מתחיל במשפחה ונרמז שגם הילדים הקפואים שכאילו יצאו מסרט אימים, כבר מתעסקים ברוע ובאימה.
אלו יהיו האזרחים של אותו משטר. הבנות תהיינה השומרות במחנות הריכוז והילדים יקבלו היתר חוקי להפעיל את אלימותם זה איננו רוע סמלי של דמות אחת. 
כמעט כל הדמויות בסרט מעוותות בצורה כזאת או אחרת. הרופא שנראה אנושי וחביב לרגעים עוסק בגילוי עריות עם בתו הגדולה, ומקיים יחסי מין מעליב ופוגע במשרתת הכומר המתעלל בילידיו שכנראה, כנראה, כי יש דברים שסימן שאלה נשאר עליהם עד הסוף, מתעללים בילדים אחרים..
 כבר בסרטו המוקדם יותר "המורה לפסנתר" עסק הנקה ביחסים סאדו מזוכיסטיים, כאן הסדיזם נראה מרוסן יותר, אין לו שם, אך רובם נגועים בו. 
והמקרים הולכים ונעשים איומים יותר, ילד קטן, מפגר עובר התעללות מסתורית, רק כי הוא מפגר, אחר. האסם של הברון נשרף, ושוב הנקה איננו מראה שריפה הוליוודית, השריפה נראית מרחוק בעיקר. בלי פירוטכניקה.
 בנו של הברון כמט טובע. בנו של הכומר מעמיד את אלוהים בניסיון, לבדוק אם הוא ייקח אותו אליו. 
הסרט מסתיים ב1914, בשמועה המגיעה על רצח הארכידוכס פרדיננד בסרייבו.
 בעוד עשרים שנה ועוד מלחמה יבשיל כל מה שהתחיל אז. 
לצערי אין לי כמעט ספק שהסרט יזכה באוסקר הסרט הזר וייקח את הפרס מ-עג'מי. 
אם להודות על האמת לו הייתי צריך לבחור באובייקטיביות כנראה שגם אני הייתי בוחר בו לפרס. 
גם הוליווד של אווטאר לא תוכל לתת את הפרס לסרט אחר, אך הוליווד בדרכה המשונה יכולה להפתיע כתמיד ולתת את הפרס לסרט ארגנטינאי, נניח, שאיננו מגיע לקרסולי הסרט הזה.

2 תגובות

  1. נשמע סרט איכותי אבל מה?
    קצה נפשי ברוע אין כבר כוח למינונים כאלה גם בעיתונות וגם באמנות
    ואני את עג'מי בקושי שרדתי סרט סמים ואלימות בסגנון שכבר היינו בו הניאוראליזם
    הגיע הזמן לעשות משהו אחר באמנות את הרוע כולנו מכירים
    ובלי קשר ולגופה של כתיבה
    אתה כותב יפה ורהוט

  2. קראתי בענין את כתבתך הרהוטה ומסכימה לגמרי –
    "סרט לבן" הוא יצירת מופת מכל בחינה שהיא :
    תסריט, צילום, משחק וכו' , וכל צילום וסצינה בו הוא מלאכת מחשבת
    הדבר הכי רחוק מהוליבוד

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן