מאוחר מדי צבי ינאי

ספרו החדש של צבי ינאי הוא מאין המשך ומתכתב עם ספרו הקודם "שלך סנדרו". אך למען האמת גם מי שלא קרא את הקודם יכול להיכנס בקלות לעולם הספר החדש כי כל מה שצריך הסבר או חיבור לעבר נמצא בספר ומסביר את עצמו. 
צבי ינאי הוא איש חשוב ומרתק. שמו התפרסם בימים שהיה עורך כתב העת "מחשבות" שיצא בחסות חברת IBM כתב עת שיצא בתפוצה מוגבלת ורבים נלחמו בזמנו להניח את ידם ולזכות בעותק ממנו. אחר כך היה מנכ"ל משרד המדע. בין לבין הגיש תכניות טלוויזיה, נתן הרצאות בנושאים שונים ונחשב לאחד האינטלקטואלים החשובים בארץ, הוגה דעות בשטחים שונים. למיטב זכרוני אמר פעם באחד מהראיונות אתו שהוא אוטודידקט ולא למד באופן פורמאלי את רוב הדברים עליהם הוא כותב ומרצה. 
אנשים שהכירו אותו במשך השנים נחלקו לשניים, אלו שהעריצו את יכולתו האינטלקטואלית ואלו שחשבו שהוא צב קר ומתנשא. 
ספרו "שלך סנדרו" הביא לו את פרס ספיר והיה רב מכר. הספר היה אוטוביוגרפיה שגילתה חיים נפתלים מאוד. ספר הכתוב בצורת מכתבים לאחיו הנעלם. 
הייה לי איזה קושי להתייחס לספר כאוטוביוגרפיה. למרות שהאמנתי לכל מלה. הבעיה הייתה שכביוגרפיה הספר התמקד באיש אחד ובחייו, כספרות לשמה חיים אלו היו סמל ודוגמה לקבוצה גדולה של אנשים, בעיקר ילדים קטנים שהופרדו בימי מלחמת העולם ממשפחתם,הוסתרו בידי נוצרים. רובם לא מצאו את משפחתם אחרי המלחמה. ילדים שכמו סנדרו נולדו יהודים, התנצרו והתגיירו מחדש ורבים לא גילו שנולדו יהודים.
 כל זמן שהספר זרם בעקבות הסיפור נהניתי ממנו הנאה מרובה, אך בחלקים האחרונים כשהילד סנדרו הופך לצבי ינאי וכותב לאחיו את דעותיו על נושאים שונים, מעניינים ככל שיהיו, ניתק החוט הספרותי. רוב הקוראים זרמו ונהנו. והסתייגות אחת שלי לא אומרת שלא נהניתי ולא חשבתי שזה ספר חשוב. ובכל זאת כדי לחבר בין שני הספרים , על קצה המזלג מהספר הקודם. 
רקדנית יהודיה צעירה ובעלה הזמר נתקעים באיטליה בימים שלפני המלחמה. את הילדים היא מפקידה אצל אומנות כשהזוג יוצא להופעות בערים שונות. 
תינוק אחד אבד. האח רומולו לא חזר לחיק המשפחה כמו שלושת אחיו האחרים. 
האם שהסתירה את יהדותה עבדה במשרדי הוורמכט וגידלה את ילדיה כנוצרים. הרבה שנים אחרי כשהילד סנדרו טוט הפך כבר להיות צבי ינאי, אחרי שהאחים גילו את יהדותם, יוצא ינאי המסע בלשי לחפש את אחיו שנעלם. הוא נתקל במאמר שכתב פרופסור לאבולוציה בשם רומולו בנוונוטי. 
ינאי מצליח לגלות את ההקשר ושולח לאח האובד מכתבים בהם פרס בפניו את חיי המשפחה וחייו שלו, כל זה מגובה במכתבים שכתבה סבתו. 
הספר החדש מתחיל במכתב שכותב חוקר טבע מטנזניה לאומברטה בתו של פרופסור רומלו שנעלם תוך כדי מחקר בערבות הסרנגטי בארץ זו. בו הוא מתאר את השנתיים האחרונות לחייו של רומולו בשמורה בטנזניה. כך אנו יודעים שרומולו, האח האובד, אבד שוב. והפעם בצורה מסתורית וכנראה לתמיד. 
המכתב הבא הוא מאומברטה לדוד סנדרו, שאולי לא ידע על קיומה כלל. היא מציגה את עצמה ושולחת לסנדרו – צבי יומן שכתב אביה בשהותו בטנזניה והועבר אליה אחרי מותו. היא כיבדה את רצון אביה ולא פתחה אותו. היומן היה ממוען לסנדרו. 
אומברטה מתארת את דמותו של אביה, כמו שהיא ראתה אותו לאורך השנים. את הקשר המורכב בינו לבין אמה, גרושתו מזה שלושים שנה שרומולו מגדיר אותו כקשר בלתי גמור. 
אב רגיש הנעלב בקלות, או כמו שהיא מכנה זאת עלבונות בכל צבעי הקשת.
 ינאי יקבל עוד מכתבים מאנשים שהכירו את אחיו. כל מכתב יגלה עוד רובד באישיותו המורכבת של רומולו. אלה שיראו בו איש נוקשה, ואלה שיראו בו רגיש. כמעט בכל מקרה, אדם מסוגר. המכתבים הללו מגלים לא רק את פניו הרבים של רומולו אלא גם את דרך מחשבתם השונה של אנשים. 
כל אחד משתף את ינאי במחשבותיו העמוקות, בדעותיו. ינאי מעמיד את הדברים באור פילוסופי נוח להבנה. ינאי עצמו קולו של הרציונאל זהה לזה של אחיו. שני אנשים שלא מאמינים בחוויות אלא בעובדות מוכחות. ינאי מצטייר ככזה בספר הראשון שכולו מכתבים לאחיו. 
ואז מגיע לב הספר. היומן שכתב רומולו. תשובתו תגובתו של האח לספר שנכתב עליו. "תהיתי לא פעם אם הוא מודע לכך שספרו משמש לו קולב לתלות עליו את תהיותיו שלו., ובה בעת לפטור אותו מכתיבת אוטוביוגרפיה אמיתית, כזו שתקשה על נעילת חדרים לא נוחים לצפייה – לא כל שכן למגורים" כך כותב רומולו בפתיחת יומנו את התרשמותו מאח שלא הכיר ולא יכיר אלא דרך המכתבים, 
וכבר מהשורות הראשונות מתגלה רומולו גם הוא כסופר של ממש. יומן רב רבדים ותיאורים. שני אחים סגורים. כמעט חסומים מסיבות התפתחותו השונה של כל אחד מהם, נפגשים לראשונה. לא פנים אל פנים. 
את המערך הרגשי צריך לבנות הקורא. ינאי לא מתעניין ברגשות אלא בעובדות וכך גם אחיו החי את המציאות בלבד, לדעתו. 
צריך לקיים את הפגישה בלי תמונה סכרינית בעיתון של שני אחים שנפגשים לראשונה אחרי שבעים שנה. חושב לעצמו רומולו. אך הם לא נפגשים.
 מה שמעניין כל כך בסיפור הוא נקודת ההסתכלות השונה של אנשים אחד על השני. כל אחד במכתבו מסביר את רומולו בדרכו וכהבנתו שלו, בעוד האחר יכתוב על אותה מערכת דברים אחרים. 
ינאי מצליח ליצור את הרשומון הספרותי שלו באמון רב. כשבין לבין וכאילו לא במכוון ינאי מביא תמונה פנים משפחתית. חוסר הבנה וראיית עולם הקורעת בעל אישה וילדה. 
פרק ארוך עוסק בחיי הטבע באפריקה. טורפים ונטרפים, וכולם חסרי רגש, הכל תוצאה של אינסטינקט טבעי. עובדות. החיות טבעיות מול בני האדם "המתורבתים" הטרף בלי שום רוע. הפרק ארוך מדי לטעמי. מעניין אך כבר עברנו כאלה. 
שוב ינאי פוגע ברצף הפנימי של "העלילה" שהקורא כבר פיתח סקרנות להתקדמותה. תחושה כאילו הספר מכיל שני ספרים שונים. כמובן שבסופו של דבר נפתרת תעלומת העלמות. סודות שהוסתרו מתגלים. 
גם כאן, כמו בספרו הראשון ישנם קטעים המעבירים פיסות מחשבה ומידע שהם לא בדיוק אורגניים למכתבים קטעי מידע שנראים כאילו ינאי אסף פה ושם. החל מקטעי מחשבה פילוסופיים דרך התנהגות הארבה באפריקה. קטעים מחשידים בעיני שהספר הוא בדיוני.
 לפחות בחלקו כי המידע והמחשבה לא הכרח מתאים לדמות האוטנטית, אם בכלל ישנה כזו, או לסיטואציית הכתיבה שלה. 
אם נקבל את ההנחה שאכן רוב הספר הזה הם מכתבים שנכתבו על ידי אחרים, הרי ששאלת סגנון הכתיבה של ינאי יעמוד בסימן שאלה. כל המכתבים כתובים בקול אחד. אני מניח שינאי עיבד את המכתבים והיומן. כך שהעיבוד הספרותי הוא שלו, ואז צריך להתייחס אליו כאל קול ספרותי מוצלח מאוד. ומה עם הכל נכתב בידיו, אם רק השתמש בעובדות אבל הספר כולו פרי יצירתו. הרי שאז צריך יהיה להגיד שהוא סופר נפלא. ואין לי אלא להרים ידיים להיכנע ולומר, ינאי הוא סופר שזיקוק דעותיו וידיעותיו של איש ששאל כמעט את כל השאלות וחיפש את התשובות למה שגם לא שאל. 
כך או כך, סנדרו – צבי הצליח לחזור ולרתק, לעלות את הפרטי לרמת ספרות. תוך כדי קריאה הקורא יקבל מושג די מפורט על סוגי טיפולים בסרטן כשם שילמד להבין צמיחת עשב באפריקה, פרפרים הנלחמים על טריטוריה שכולה כתם אור שייעלם מהם עוד לפני סוף הקרב. ומשם לאמנות והבנת אמנות, בעיקר אבסטרקטית "על הזמן הפנוי של הצופה מתחרים מאה ציירים אחרים,חמישים סופרים,עשרים הצגות תיאטרון, שני קונצרטים, וכל זה מלבד עניני היום יום השוטפים. למה אתה חושב שהוא צריך לוותר עליהם רק כדי להבין אותך……. פלסטית מודרנית,כמו מוזיקה מודרנית, נועדה לעורר רגשות שהשפה הקלאסית לא מגיעה אליהם, ורק אחר כך, אם בכלל, להיות מובנת." פיסות מידע ומחשבה המצליחים לרתק בדרכם גם כשהם אולי מפסיקים להיות "הספרות" 
ולא שיש לי התנגדות להעברת דעות ואינפורמציות תוך כדי סיפור. כשתחושת ההמשכיות תוך כדי הסיפור היא החשובה. מול הספר הזה דעותיי הספרותיות בטלות בדרכן. הספר חכם מדי ומעניין מדי מכדי לשפוט אותו כספרות בלבד. ובשלב הזה כבר לא חשוב מה בדיוני ומה אוטנטי ואיזה עיבוד עשה ינאי למכתבים מציאותיים, אם היו בכלל. החשוב הוא שהספר יוצר קריאה מרתקת.