הייתה מלחמה פרק ה

 עלינו למקום הכינוס להשלים ציוד. הגדוד חנה אז בסיני, בחולות. מתוח. מחכה לאות תזוזה שכל אחד מאמין שעלול להינתן בכל רגע. כל דחייה , כל שעה שעברה הגדילה את המתח. 
משה, תימני קטן, צמוק שובב ופטפטן. כל הדרך נהג במכונית הכבדה פטפט וצחקק. היה חם והמכונה התנהלה לאיטה, כבדה וחמה. הנהנתי ראשי בהסכמה לכל פטפוטיו. לא באמת הקשבתי. לא עניתי. בכיסי היו פתקים רבים, למטה בגדוד, כולם היו מלאי קנאה בממוזל שנבחר לצאת. הייתי מוכן לפנות את מקומי לכל אחד מהם, אך הדבר לא היה תלוי בי. 
כולם רצו משהו. שאטלפן, שאודיע, שאקנה, שאביא. הרבה פתקים. 
" חבל שאין יותר זמן, הייתי נוסע הביתה, מכניס את אשתי להריון. מה אתה חושב? תהיה עוד מלחמה? אני חושב שכן, צריך להשאיר מישהו אחרי, בן. " 
זאת הייתה מלחמה אחרת, מוקדמת. זיכרונות של מלחמות שצריכים להכיל. 
כשהגעתי בערב כיפור למדריד סידרתי לי טיסת אחר צהרים למחרת היום, אלא שבשדה התעופה הודיעו לי שכל הטיסות מבוטלות כי שדה התעופה בישראל נסגר. בדלפק של אל על אמרו שפרצה מלחמה פתאומית. שהדרך היחידה שלי לחזור ארצה זה לנסות לטוס ללונדון משם תצא טיסה אחת ביום לישראל. ארבעה ימים חיכיתי למקום. השמועות היו נוראיות ולרגע התחלתי להרגיש שמחלחלת בי איזו דאגה. 
כשהגעתי ללוד גייסו אותי מיד. קיבלתי שעתיים חופש לשים את המזוודות בבית אבי, למצוא את המדים ולרדת מיד לסיני. 
מצאתי את הגדוד מפורק אחרי נסיגה כואבת מגדות התעלה. אחרי התארגנות מהירה הדהירו אותנו שוב אל לב המדבר והחולות. המלחמה עברה. נגמרה. לא חשתי בה כמעט. לא הספקתי. לא היה לי זמן. כעת אינני נזכר בה. קשה לי. אני הייתי בה, היא עדיין בתוכי. הכל החל לפני המלחמה, בלי כל קשר אליה, והיא, המלחמה, לא לקחה בו חלק. היא רק חתמה אותו. 
המלחמה, החיצונית. לא הייתי גיבור. אינני כזה עכשיו. לא קורצתי מהחומר הזה וממילא הייתי אטום. עשיתי מה שהוטל עלי ביחד עם כולם, אך לא יותר. לא התנדבתי למשימות, לא קפצתי בראש. 
הייתי במלחמה. אלא שאני לא התחברתי לאיש. לא הפכתי אותה לחוויה מקשרת. לא דיברתי, כמעט, לא חייכתי, אף אחד לא חייך. לא השתתפתי בהווי המתרקם מסביבי, לנגד עיני, לידי. גם לא בכיתי אתם, כשהייתה להם סיבה. אם פחדתי, אינני זוכר יותר. 
המלחמה הייתה מהירה ומתישה מכדי שאספיק לברר עם עצמי מה קורה אתי ומה אני מרגיש בשלביה השונים. 
כל מה שהרגשתי אחרי שייך לעובדות המשתנות, המתחלפות, הנבנות לאחר מעשה עם הרבה עזרה חיצונית ובלי קשר לאמת. והטלטלה הלאומית שהדיה הצליחו לרגעים לחדור אלי. אבל רק במטושטש. 
אני זוכר במטושטש את המלחמה הקודמת גם אז במדבר. אחרי יום לוהט ומפרך. עשינו חניית ערב. הטנקים היו לוהטים. ישבתי מחוץ לטנק. אחרים ישבו במרחק מה. אחד מהם הדליק טרנזיסטור. האחרים העסיקו את עצמם בקטנות, אני הייתי מביט בשמש החמה הדועכת במרחק. המדבר היה סביב סביב וצבעיו הצהובים מילאו את העין עם כתמי החום של הטנקים ועשן של מכונות שרופות במרחק. לולא הטנקים אפשר היה לדמות את הערב המתקרב כפיקניק המוני. חדשות. לא הקשבתי כל כך. ברגע הראשון לא הבנתי את המלים. ראיתי רק שהתרגשות אוחזת בכולם. לא הקשבתי כבר כמה ימים לחדשות. ידעתי שאנחנו מתקדמים. מנצחים. כולם היו צמודים לרדיו ואני כאילו ניתקתי את חוטי השמיעה שלי. רק השם ירושלים החוזר שוב ושוב העיר אותי. חדר את אטימות החומה שלי. לא שמעתי את עצמי שואל, אינני זוכר שהתקרבתי אליהם, אך אחד היושבים שפתאום היה כל כך קרוב אלי ענה לי " העיר העתיקה בידינו" הוא התחיל לבכות בהתרגשות. 
לא הגבתי, כאילו לא שמעתי או לא הבנתי את המלים, לא קישרתי. אך פתאום חשתי בדמעות על לחיי, ושאלתי שוב, רציתי לשמוע שוב. איש לא ענה הפעם, אך ידעתי, שמעתי את הקול מקודם. פתאום, מבעד לאבק המדבר, לחומת הפלדה הסובבת אותי חדרה מלה ששברה את כל הקירות סביבי. 
כשהבטתי סביב ראיתי את עקבות הדמעות על לחייהם של כולם, בדקתי, כולם, לחי אחת לא נותרה יבשה. אחר כך שודרו הקולות הראשונים מהכותל המערבי, שמענו את הצנחנים שרים את ירושלים של זהב ונחנקים בדמעות. עיני כולם דמעו שוב.
 אלא שהפעם הייתה מלחמה אחרת. נלחמנו במנוסה ולא היו לנו רגעים מרגשים מדי. מלחמה ארוכה מתישה. ואסור היה לשאול על אנשים שאינם בגדוד. רובם נהרגו בגל הקרבות הראשון. היינו מבוגרים יותר, מתעייפים מהר יותר. הדיכאון של האחרים השתלט גם עלי, גם אם הייתי אטום מסיבות אחרות היה לי קל להתחבר לדיכאון. כשהשתחררתי אחרי המלחמה חזרתי לתל אביב. עדיין לא עליתי לירושלים. לא יכולתי להכריח את עצמי. המלחמה נגמרה. היו לי הרבה דברים בתוכי שהייתי צריך לעכל. 
השתקעתי בתל אביב הרעשנית. רציתי להשכיח את כל ההתרגשויות. רציתי להשאיר אחרי בחולות המדבר את החוויות שהחלו להלום במוחי. כשאחזור לירושלים אחזור נקי מהכל. איש עדיין לא ידע שחזרתי. אך בכל זאת, פה ושם נתקלים בפנים מוכרות, ופנים הם אנשים שמספרים סיפורים על אנשים אחרים. אלי וצביקה שנהרגו. דודו היפה שנשרף בתוך טנק, ניצל אך הוא כולו כוויה אחת גדולה ואף אחד כבר לא ירדוף אחריו בחיים. ועוד אחד שאיבד רגל או שחזר פגוע מוחין. אי אפשר לברוח מאנשים במדינה הזאת. וכולם כל מי שלכאורה חזר בריא עסוק באלו שנפגעו יותר ממנו. יש איזו שמחה בהעברת בשורות האיוב הללו. 
יצאתי לחפש עבודה. להתחיל בחיים כמו של יום יום. כמו כולם. לא חשבתי על כלום. לא זכרתי. לא ניסיתי להבין. הלכתי ברחובות, חיפשתי ולא ידעתי מה. שקעתי בקהות שלא הציקה לי ואז בערב אחד פגשתי את נמרוד שרצה להיות קאלאס. לא שהוא עניין אותי ממש. אבל היה נוח להקשיב לפטפוטים שלו, להדגמות הקוליות שלו. הוא הצליח להצחיק אותי קצת. הוא גם לימד אותי באמת להקשיב למוסיקה אבל לא הצלחתי להתרגל ללשון הנקבה בה דיבר ולא הרגשתי שאני רוצה להיות לו בעל. היה משהו צורם בשפה, בציפיות שלו ממני. 
כל מה שרציתי היה שיהיה לידי קצת, לא דבוק מדי. לא רציתי להיכנס מחדש למערכת לחוצה, אבל הסתבר לי די מהר שאי אפשר לקיים מערכת חלקית. הוא דרש טוטאליות שלא הייתי מסוגל לתת לו. הרגשתי בשל לחזור לירושלים. להיפרד מנמרוד ומהחברים שלו. לא הכרתי צורת חיים כזאת ולא הרגשתי שהיא מדברת אלי. אני אפרד ממנו בצורה הכי נעימה שאפשר. אני לא ממש מאמין לו שהתאהב בי. בתוכי אני יודע שלא הייתי מספיק נחמד אליו. לא נתתי לו קצה חוט להתלות בי באמת.. 
אני צריך לבשל בתוכי  החלטה.                                           ***************************************************** 

הזמן עובר. בפתאום לגמרי התחלתי מרגיש בו. התחלתי לספור את הזמן שעבר ולשחזר את זיכרונותיי ותחושותיי.
ישנן שתי ספירות. הספירה אחרי המלחמה, הזמן שעבר מאז המלחמה, כמה עבר, שנה, יותר. שנה של אטימות. של ניסיון לא לזכור ולא לחשוב. לא לראות מה קורה סביבי. מה קורה אתי. לקום בבוקר. ללכת לעבודה. לא להקשיב לכל מהדורות החדשות ברדיו. לשבת בערב לתת לפטפוטיו של נמרוד לעבור מעל ראשי. 
לשכוח מה שהיה. לשכוח מה רציתי להיות לשקוע באפרורית המשרד. ללכת לסרטים סוג ג סוג של סרטי יומיות כמו שקראנו להם, אלא שעכשיו אני הולך בערב לסרטי היומיות ולהתפעל מהם כמו כל 
" ידידי" החדשים. לשכוח ששאפתי ליותר. לפגוש אנשים משעממים. לא להזכיר שום דבר. עכשיו זה קל כמעט. נכנסתי לתלם. לשגרה המעייפת. הסוגרת. החונקת כל יצר התעלות. המשקולות שלרגלי. להתאזן. 
אני עליז. אני חייכני. אני מתווכח במשרד על פוליטיקה. אני מתעניין בספורט. ממלא טוטו וקונה פיס. אני משחק את משחק החיים. אני מרכל עם פקידות קטנות על פקידות אחרות. שומע רכילויות ומתייחס אליהן כאל מרכז עולמי. 
ישנה הספירה השנייה. כמה זמן עבר מאז ציירתי לאחרונה, מאז אותם רישומי מלחמה בודדים ולא מוצלחים. הזמן שאני עוקף כל דבר הקשור בציור. כל גלריה, כל חנות מוכרת צבעים. 
כמה זמן עבר? לא נצח? לשכוח את הבד הריק מולי. לשכוח את ההתרגשות. לשכוח את המלחמות בצבע, בבד, במכחול. זמן יבש, עקר, חסר ערך, ארוך.זמן ארור. שנה בשחור לבן. אפור. דהה. ורק אגון מבליח לרגע בזיכרון זוהר. זהב שערו. לובן עורו האחר מהלבן ששקעתי בו.
 הלילה חלמתי חלום בצבעים. מלא ריחות. צבעי שמן. ריחות ישנים. חלמתי שאני מצייר. ידעתי שאני ישן, ידעתי שאני רק חולם, רציתי לקום לחפש את המכחולים הישנים. למצוא את שפופרות הצבע הישנות, היבשות. 
כשהתעוררתי זכרתי את התשוקה. אני שוכב בחושך ורואה ציורים באוויר. אני פוחד. החלטתי שאם אחזור מהעבודה אחרי הצהרים ועדיין ארצה כל כך, אם עדיין אתגעגע לציור, אנסה. בלי תקוות. רק כדי לספק את הרצון, להשקיט את הגעגוע. אולי זאת הייתה רק התקפת לילה חולפת.
כל היום הייתי בהתרגשות. שמעתי אנשים בפעם הראשונה, והם לא נשמעו לי לא חכמים, לא מעניינים. כל מה שלא רציתי לחשוב עליו בזמן השינה הארוכה צף ועלה. הקשבתי לחדשות הרעות על היתקלויות. 
בפתאום חשתי את דופק החיים סביבי. התחיל להיות אכפת לי מה קורה מסביבי. אני מתעורר לחיים. אני נכון לשינויים. סיכומים סוכמו בי מעצמם. אני חוזר לירושלים. שם אחזור אל עצמי. 
ושוב אני חוזר לזיכרונות של מלחמה אחרת קודמת, בעיקר הימים שלפני. הימים בהם שמעתי את הצעירים הללו, קטעי שיחות, המקאבריות. חוסר היחס האמיתי למוות. מהדורות חדשות משתקות כל חצי שעה. איפה עוד בעולם יש מין דבר כזה. עם שחי בין חצאי שעות. צעירים שאינם חשים יותר את משמעות הדברים העוברים עליהם. האטימות הקולקטיבית. חוסר היחס הנורא שלהם למוות. בדיחות הזוועה מסביב לנושא האחד והפחד הסמוי המלווה אותם בכל יום בכל שעה מבלי שיוכלו להודות בו. הפחד מהקריאה למילואים. ההתבדחות סרת הטעם על המוות. הרצון להחניק את הפחד. את הייאוש וחוסר התוחלת. מות חבריהם. מותם שלהם. 
ואני לא זוכר יותר אם גם אני נטמעתי באווירה הכללית. אני זוכר את ההתנגדות, אבל איך הייתי.
 האם בעוד שנה אזכור איך אני היום. אולי רק אם אחזור לירושלים אחזור להתחבר אל עצמי מחדש. ********************************************************** 
אני עייף. ראשי סחרחר. הדרך הולכת סובבת בראשי. כמו פעם. השמיים אפורים. העלייה לירושלים. ההתרגשות המובלעת בתוכי. המופנמת. הציפייה בתחנה המרכזית. ההמתנה בתוך האוטובוס ההולך ומתמלא. רעש התחנה ההומה סביב. להתמקם באוטובוס. כמו פעם אני אטום לסביבה וער למתרחש בתוכי. מחכה להתנתקות המכונה מהרציף, מן העיר הזאת. וכשהוא זז כבר, האוטובוס, לא חשתי.
 קול צורם. אישה מבקשת בקול צורם לסגור את הרדיו. שתי עובדות. אישה עם קול רם וצורם ורדיו, שלא שמתי לב אליו רגע קודם ורגע אחר כך אני כבר ער לעולם הרעשים שמסביבי. חבורה קולנית של אמריקאים. רחשי פטפוט. ריחות של צמר רטוב, מהביל. 
מבעד לחלון המלוכלך חולפים שוב הנופים המוכרים, הבלתי משתנים. עיר אחת נעלמת מאחרי, בעננים, ומלפנים, מושכת אותי בטבורי, עיר אחרת, רחוק מלפנים. 
הכול מתערב ומתערבב בתוכי. אני חוזר בבריחה ממקום אחד לשני. אני נוסע להינתק מאחד שנמחק דרך אחד שמחק. 
לאסוף את כל החלקיקים שנשארו בנפשי מפוזרים ברחובות, בעצים בואדיות. לגייס כל זיכרון, כל חלקיק זיכרון ישן נגד הפגיעה החדשה. אגון ששלח אותי ממנו. 
כמה פעמים עברתי את הדרך הזו. כמה שנים, וכמה מוזר לגלות היום פרדס שבמרכזו צומחים דקלים, איזה שילוב מוזר. איך נעלם מעיני בשנים שעברו. תפוזים ודקלים. כמה נורא זה היה נראה לו ראיתי זאת בציור. 
אני עייף. הרים רחוקים , אפורים מתקרבים. בימים יפים, חמים, בימים החמים ביותר הם נראים כחולים קרירים, מבטיחים, נעימים. מימוזות לחות בצידי הדרך. עיירה בגשם, מתקרבת אלינו בדרך. דרך המלך עוברת ברובע נחשל. הגשם הכניס את האנשים הביתה. הכול ריק. מזכיר סרט איטלקי ישן, בצבעים שלו. אפרורי. מצב רוח אפור. בדרכים הישנות. בעקבות הזיכרונות. אחריך. בעצם אחרי. 
אני מחפש את עצמי בדרכים שנוהג הייתי לעבור פעם. אולי למצוא את התפנית, את נקודת המוצא של ההתחלה, של תחילת השנוי. את הסיום הנוח יותר, סיום אחר, לא זה המייאש כל כך. התחלה חדשה. ואולי כדי לרענן זיכרונות, לעשות אותם ממשיים לפני שישתנו ויתעוותו על ידי דמיון. 
לחוות חוויות מחדש, לשחזר הרבה, אותך, אותנו, ועוד אותנו אחרים. כמה אותנו הייתי. לנסות לזכור בדיוק, ולהבין. 
חדרי הישן חיכה לי. איש לא הצליח להסתדר במאורה זו, מלבדי. קטן, מעופש עם תיקרה גבוהה. 
המלחמה התחילה מחדש כשכבר גרתי שם שוב והחלטתי לחזור לפגוש את כולם מאז. הפחד היה גדול וחזק מכוח החלטתי. לא יכולתי לכפות על עצמי את הפגישות הראשונות. לא יכולתי להכריח את עצמי בכלל, לשום דבר. הרגשתי נטוש וחלש. בודד ומלא רחמים עצמיים. חסר כוח ועלוב. כל כך עלוב. 
החלטתי לכתוב לאגון. כתבתי לו מכתב רע, מרושע, אם כי נכון ביסודו. פרקתי עליו חלק מרגשותיי. השלמתי אותו ביום שירדתי תל אביבה להביא את מזוודותיי מהמלון. סגרתי את החשבון. חתמתי מעגל. ********************************************** 
אז חזרת, ידעתי. כך קיבלה את פני חוה, בעלת הבית. חיכיתי לך. ידעתי שתחזור. לא יודעת למה, אחרי כל השנים, אתה יודע, איש לא הצליח להסתדר בדירה הזו. החורבה הקטנה שלך. לך היה בה טוב. הבידוד שלה, השקט, החושך מסביב בלילות, ובעיקר בחורף כשכל הפלגים הקטנים זורמים בגבעות ומדרדרים אבנים, כן, גם אני אוהבת אותם. לא סתם אני גרה כאן. בגלל זה שמרתי על החדר תמיד, הייתי נכנסת כשהיה ריק. כן, החורף, והרוחות בעצים והרעשים המוזרים. את האחרים זה קצת מפחיד, אתה יודע, לכולם נראה שהם רוצים בדידות, מעטים מאוד באמת מסתדרים איתה כשהיא ניתנת להם. זה לא קל. 
ישנם כאן עוד כמה מחפציך באיזה מקום, לא זרקתי, שמרתי לך אותם, ידעתי שיום אחד תחזור, קיוויתי שלגור. אבל ידעתי שעוד תבוא לפחות בשביל לקחת את הדברים, מכחולים, תמונות ישנות שלא לקחת, תקליטים. כמה שפופרות צבע שבודאי יבשו כבר מזמן. לא תאמין, אבל כמעט חיכיתי לך. קשה להסביר. אני שמחה שחזרת. אינך נראה טוב. אולי כדאי שאטפל בך קצת. 
אני הרי מבוגרת ממך, אתה יודע, לא, אל תגחך. אני בודדה, בכלל לא אומללה וצריכה לעשות משהו. אתה זקוק ליד, אינך יכול יותר היום בגילך כעת לגור באותו אי סדר כמו אז. מה שהיה צעיר ונחמד באותם ימים יפריע לך מאוד היום. 
אני יודעת, גם אני הייתי קצת, כזו, נו, איך תקרא לזה, בוהמית באופיי. כן, קשה לראות היום, כמובן, השתניתי, הזמן עושה את שלו, ואני יודעת כמה טוב הוא עושה זאת. השתניתי, כמובן, הזדקנתי, השלמתי עם החיים, עם הבדידות שבחרתי לעצמי לחיות בה ונתתי לעצמי לקהות מרצוני, לדעוך. מתוך בחירה. יום אחד עוד אספר לך הכל, זה יעניין אותך. 
השאלה היא רק אם זה יועיל לי להיזכר בכל, כאילו ששוכחים, לא תאמין אבל יש לי עבר די סוער. קצר, שחור וסוער. אפל מאוד. היום בגילי אני יכולה להרשות לעצמי לשוב ולהיזכר בו. זה אינו יכול להזיק לי יותר או לעורר בי שוב תשוקות נדכאות כאבים או כעס.  זה עבר רחוק, במשך שנים הודחק ונדחק ומרחקי זיכרון נשכח. 
אתה יודע, בני אדם חיים במעגלים, מעגלי חיים, ההולכים ונסגרים ונפתחים מחדש. אני סגרתי את הישנים שלי מזמן ופותחת מעגל חדש עכשיו, אתך. אני מספרת לך, אי חושפת מחדש, אני זקנה מדי. הוא עלול לא להסגר יותר, המעגל האחרון שלי, או להסגר בקו הטבעי ביותר בעולם, במוות. 
אתה אחר. חזרת שונה. אני יכולה לראות. נדמה לי שאני יודעת מה קרה לך מבפנים. לא כפרט ביוגראפי זה או אחר, אני חושבת שהמעגלים שלך הצטלבו, לא סגרת אחד לפני שפתחת אחר. יום אחד, כשתסדר, ואם תרצה אסביר לך דברים. לא שאני חושבת שזה יעזור לך. אינני מאמינה שסיפור שלי יכול לעזור לך לפתור בעיה שלך. אבל אולי. לעולם אין לדעת. קשה לנחש. אני מרגישה שאני הופכת להיות קצת חסרת בושה, להושיט לך בגלוי יד. אל תצחק לי, בגילנו שנינו יש לידידות יחס אחר, חסר מתחים, יש לו יופי שליו, יש לה לידידות כזו אופי משלה. גם אתה כבר לא צעיר.
 זאת הייתה ההתחלה. חזרתי לביתי שלי. לעיר שלי. הייתה בי תקווה למצוא מחדש דברים שאיבדתי. את הציורים לא לקחתי ממנה. הרגשתי שאינני רוצה ואינני יכול לעמוד מולם, לפחות לא כעת, עוד לא. אני צריך לשכוח מזה. מהציור. לקבל את היד המושטת לי, לספר, לשמוע. לקבור זיכרונות אחרונים. לחוות חוויות פעם נוספת וסופית בסיפורים. להיות קבר לסיפוריה שלה ולקבור בה את שלי. ואולי, אולי לדעת ולהרגיש פעם אחת שאינני בודד לגמרי.